רקע לקטע-

מדובר בתקופת הקומוניזם.

בה רדפו את הדת, את המצוות, וסגרו את בתי הכנסת...

קצת הרסתי...

אבל בלי רקע אי אפשר להבין כלום.

זהו! זה הסוף שלי!!

זה היה נראה קרב חסר סיכוי! הם התקרבו אלי חרש, שומרים על דממה מוחלטת. בתחילה לא הבנתי מי הם... התבוננתי עליהם בחשש ובעתה אחזה בי... הם היו תמירים וחסונים, ומבעם מלא שיטנה. הם התקרבו אלי בעיניים רושפות, בעודם שולפים רובים.

עכשיו הבנתי שזה רציני! הם רוצים להזיק לי! הם רוצים להרע לי! רציתי לצעוק לעזרה, אבל מעין מחסום פנימי עצר אותי ובלם אותי מלדבר. 

רציתי לרוץ, לברוח, אבל מעין כבלים משכו אותי לרצפה בכח משיכה חזק.

ניסיתי בכל כוחי להיאבק, אך כח הכבידה היה חזק ממני. הרגשתי כי ניטלה ממני יכולת התזוזה.

הם התקרבו. לאט, לאט... היה להם את כל הזמן שבעולם. העיקר להצליח לפגוע בי!  ליטול את רוח החיות שבי. העיקר- המטרה! להתעלל, להכות, ולהשאיר אותי לבסוף חי-מת. בלי רצון, בלי תקווה. מת- חי.

 לפתע חברי קלטו את הקורה סביבי, ראיתי אותם  זועקים אחד לשני בזעקה מרה וקרן אור האירה אותי לרגע. אך רובם נמלטו ולא נשארו לעזרתי. את נפשם רצו להציל.

הבנתי אותם. אך עם זאת, כאב לי. במשך שנים עזרתי להם והייתי איתם, אך עתה בשעת משבר- לפתע הם נעלמים?!? הכאב חנק אותי, אך המציאות לא השאירה בידי ברירה, כי אם לשרוד.

בודדים מחברי שמעו את זעקתי ובאו לעזור. ניצוץ של תקווה האיר בי, אך הוא נשאר כניצוץ. כי האנשים הקיפו אותי במעגל חונק. ומבטם העוין אמר:

"אתה לבד!! לבד! הכי לבד שבעולם... למרות הסובבים אותך, זה רק אתה ואנחנו! ואנחנו פה כדי לפגוע בך."

"בין אם זה ייקח דקה, ובין אם שתיים. בין אם שעה, ובין אם יומיים. אנחנו כאן, חדורי מטרה. מקיפים אותך ולך לא נשאר דבר, כי אם להיפגע."

הם לא שתו ליבם אלי. לא אלי, ולא לחברי. את חברי אזקו, ואותי היכו ללא רחם. למרות שכלי נשק רבים היו בידם, הם לא חשבו להרוג אותי בשיטות מודרניות, אלא הוציאו פטישים גדולים!

הם ניגשו אלי והחלו להלום בי. חלקם הצמידו אלי באכזריות בולי עץ, וחלקם הצמידו אותם אלי במסמרים. מין שיטת איזוק פרמיטיבית שכזו…

מרוב עוצמה, לא חשתי בכאב.

הם היכו בי.                                                                                                                                                                         

ומרוב צער נאלמתי דום. 

נשארתי שם. בודד, אומלל, ויותר מכל, חסר אונים.

כולם עזבו אותי. השאירו אותי לבד.

ניסיתי לחפש קצת חום,

אבל עכשיו אני כבר קצת מאבד תקווה.

אני קופא!! שלג כבד ניתך עלי והם השאירו אותי פה עירום, חסר מגן, חסר הגנה.

פצעי עדיין לא הגלידו, המסמרים עודם נעוצים בבשרי, והזכרונות מכים בי בלי רחם.

אני זועק לעזרה.

מחפש נפש חייה, נפש חמה שתשיב בי את הרוח.

רוצה שהבנים יחזרו… שיחזרו אלי- שיחזרו אל בית הכנסת!!!!!

לבשת את השריון שלי

כדי שלא אפגע בעצמי

חשבו שאת זו אני

או אני זו את

בסוף החץ פגע בך

נשארתי לעמוד פה לבד

חסין מהכל

מת מבפנים

המוות הוא לא רק למתים

גוויותיי האהובות

איני מספיק לקברן ושוב אני מת

וקובר כעת את גוויתי החדשה

אתי נופל מידיי

והנה גוויתי מוטלת לידו, לידי

בחוסר אונים כזה אני כורה את קברות האהבה.

על נהרות הדמעות שזרמו כנחלים, 

יושבת שכינה בעפר ובתהום, 

מבכה על בניה שגלו מנושלים, 

ועל בית ששמם ונשרף עד היום.

קריעת הלבבות מהדהדת בדממה, 

מזבח כבה וההיכל כה עצב, 

נודדת שכינה, מבקשת נחמה, 

על צער קודשה השמוט והכואב.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.

עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.

וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.

אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב

אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.

שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.

שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.

שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים

וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.

אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.

זֶה הַמִּסְפָּרִים.

הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.

לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם

כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.