הם אור גדול שמסרב להתגלות.
זה קצת עצוב,
כשלפעמים -
גם בסוף כל הלילות הם לא דולקים.
אנשים -
הם אור גדול.
ולפעמים הם שוכחים,
שהאור-
נשבר לרסיסים הכי יפים.
ראיתי פעם איש,
שבור ומלוכלך.
בין כל הנוודים-
הוא לא בלט כל כך.
עוורונו-
סתם את כל התהומות,
חיוורונו-
נבגד בידיי החבורות.
בינו לבין עצמו,
חשב-
הוא ריק עוטה קליפה.
ובסוף,
ישב בצד הדרך,
ולמבול חיכה.
אנשים-
הם אור גדול.
ולא תמיד הם זוכרים,
שגם השמש בזריחה-
פוצעת את השמיים
בפסים מדממים.
הכרתי פעם מישהי,
קרועה ונטושה.
היא ריססה כאב לקילומטרים,
היא בערה מרוב בושה.
העולם שלי החשיך מעט,
אחרי שהוא הבין;
האור יכול לכבות-
אם אין מספיק זרדים.
אחרי שנים רבות-
ראיתי חושך משתלט.
חסרי כל,
האביונים כשלו אל מיתתם.
ואני,
מבועתת וכלואה נאבקתי בכבלים.
ניסתי,
לא השכלתי להבין.
הלילה הזה-
שדד את כל הנשמות.
פרוריו השחורים של הלב נעזבו.
הם אות קלון,
שלעד ינציחו את תהומות החידלון.
יום אחד זה יגמר,
לחש הקול אל ליבי השרוע.
יום אחד תתעורר,
הוא התעקש אל מול גופי הדומם, הכנוע.
עד אז- היסה את שתיקתי,
זה רק הלילה החשוך.
ההתמזגות בשחור-
היא רק כואבת.
אם נותנים לשחר להפציע,
אם האור בסוף מופיע.