ואני לא מרגישה כבר.

כמעט שום דבר.

טאטע.

בא לי ככ שהוא יגיד את האמת. שהוא פשוט לא רוצה אותי. ושאני לא מספיק. 

ולמה אנשים עוטים על עצמם ככ הרבה שכבות. ולא מוכנים להודות שקשה להם ושרע להם. ושפשוט הם לא מבינים מה נסגר עם כל הקטע של העולם הזה. ויש את היותר מדאיגים. אלו שזה בכלל לא מעסיק אותם ולא מפריע להם. 

ואולי זאת אני, עם העומק הזה והנבירה בכל הדברים. יותר מדי. להם. לי לא.

כבד לי מדי. רבש"ע.  זה יותר מדי נק' חיכוך ביחד. די. אני ככ רוצה להעלם. אני מרגישה שאני מתקלפת ועוד שנייה כבר לא יישאר מה לקלף. למה אבא. למה. למה. כואב לי. ואני מרגישה שזה לא נגמר. 

טאטע.

היא מכאיבה לי. וזה נראה שפשוט לא אכפת לך. ואני לא עומדת בזה יותר. למה אתה ממשיך עם זה? איך אתה מסוגל?

תודה שבראת אנשים צדיקים.

אני רוצה פרטיות טאטע.

אוף פעם הייתה לי יותר.

שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת. אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
עֶזְרִי, מֵעִם ה' עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ; אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.

הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל

ה' שֹׁמְרֶךָ; ה' צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.
יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה; וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.

ה', יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע: יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
ה', יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.