שבת שהיא בנפש/מחכים לגשםגעגוע~
(וואו. התגעגעתי♡)

הנה. סוף סוף.
עדן מצמידה את הראש אל הפרוכת. העיניים שלה שורפות, היא מתאמצת להשאיר אותן פקוחות אבל ברגע שהיא מתעייפת וממצמצת כל הפנים שלה נהיות רטובות. היא מנסה להשתיק לפחות את הקול אבל בסוף זה מתפרץ ממנה. והיא בוכה. בוכה.
חבילת טישו נדחפת אל מתחת לפנים שלה.
''קחי. תבכי מותק. תשחררי, תבכי הכל.''
עדן לא מסתובבת אפילו לראות של מי הקול והטישו הזה, היא רק שולפת כמה חתיכות ובוכה אליהן הכל.
לקול עם הטישו יש גם יד והיא מלטפת לה עכשיו את הכתף. ''תבכי נשמתי, תבכי. כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. תבכי, תבכי לצדיק זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.'' נשיקה באוויר.
עדן חושבת על הדחק הזה.
צפוף לה. צפוף לה עם כל האנשים כאן. עם כל הילדים המתוקים שנפרדים היום מהתלתלים. עם כל האמהות שלהם שדואגות שהכל יתקתק ובעיניים שלהן יש דמעות. צפוף לה מהדמעות שלהן שכל כך כל כך לא דומות לשלה.
צפוף לה מהבית שלה. הענק והמסודר, שכמה שהיא וסתיו מנסים, הוא לא מתבלגן ולא מתקטן.
צפוף לה מהלב שלה. הריק.
היא קומצת אגרופים ולוחשת את זה לרבי שמעון הזה שכדאי לסמוך עליו.
''צפוף לי. צפוף לי מהריקנות.''
היא נותנת נשיקה והולכת אחורה. היד של הקול עם הטישו ממשיכה להחזיק בה ועדן חושבת שמזל כי אחרת בטוח היא הייתה נופלת.
הן יוצאות החוצה ויש פתאום קצת אוויר אפילו שעדיין חנוק מאנשים. עדן מרימה את הראש והיא רואה עיניים חומות כועסות.
''תגידי לי מה זה זה? תראי את חלשה! את שתית משהו היום בכלל?'' לקול של הטישו יש עיניים חומות שמתרככות עכשיו ותיק אפור שיוצא ממנו בקבוק מים ו---
עוד טישו.
''אני אודליה.''
לקול של הטישו יש שם. עדן מברכת על המים ושותה. העולם מתבהר טיפונת והיא רואה שלאודליה יש פנים כמעט חלקות חוץ משני קמטים עמוקים על המצח ובין הגבות.
אחרי זה שוב הכל נהיה מטושטש ושדה הראיה שלה מצטמצם רק לאישה קוראת תהילים בעמידה ומרדימה תינוקת בת כמעט שנה. היא בוהה בה.
אודליה מסתכלת לאן שהעיניים שלה מסתכלות ומבינה מיד.
''מתוקה התינוקת, כן?'' היא חצי שואלת חצי אומרת.
''כן.'' הקול של עדן מרוקן מהכל. ''גם לאחותי יש כאלה, בשיירה'' עדן אומרת 'כאלה' - כאילו זה מובן. כאילו בכלל עדיף לא להגיד את המילה העדינה הזאת שהיא מחכה לה כל כך. ''ואני בדרך כלל מפרגנת ואני אוהבת את האחיינים שלי מאוד מאוד'' היא מרגישה צורך להתנצל. ''אני לא מקנאה בכלל'' בכלל בכלל. רק נשרפת מהרצון שיהיה לי גם. ''פשוט היום---''.
הבכי קוטע אותה.
''זה בסדר מאמלה. מותר לרצות גם, מותר'' אודליה מחזיקה את היד הקפואה של עדן בתוך הידיים החמימות שלה. ''אסור להפסיק לרצות ולחכות.''
''אבל אני רוצה להפסיק.'' עדן לוקחת מלא אוויר שיחנוק את הבכי. ''אני לא רוצה יותר לחכות ולקוות ולהתרסק. לא רוצה לנסות בכוח לנשום ואז שוב להחנק.''
אודליה עושה עם הראש לא נחרץ. ''לא לא. אסור להפסיק לחכות, את רואה את כל האנשים כאן?'' היא עוצרת ומסתכלת עליהם לרגע, בוכים או רוקדים או מצטלמים. ''כולם מחכים.''
עדן מסתכלת ופתאום היא לא רואה רק אמהות מאושרות גוזרות תלתלים. ובין הנשים המתפללות היא רואה את הציפייה הזו. נוגה ומתחננת.
''זאת מחכה לאיש שיאהב אותה, שיגלה לה פעם ראשונה שגם לה יש סיכוי ואפשר לה להיות נאהבת.'' הקול של אודליה כואב באמת. ''וזאת בכלל מה אכפת לה מעצמה, היא רק רוצה מישהו שיהיה אבא לילדים שלה, המרוסקים והבודדים. מישהו שירפא להם את הפצעים.''
האנשים ברחבה מקבלים פתאום מימד חדש, מאחורי כל אחד מהם כאילו נבנה עולם שלם. מתגעגע ומייחל.
''אחד מחכה לשלוות הנפש, להפסיק להיטלטל בין היי לדאון. ואחד מחכה לתשובה שלימה. אבל כולנו, את יודעת מה כולנו? מחכים לשבת.''
עדן חושבת שהשבת היא מתנה עצומה אבל איך זה קשור בכלל לנפש הבודדה שלה.
אודליה מחייכת חיוך קסום. ''יש שבת שהיא בנפש.
אחרי שש ימים של עבודה וקריעה עצמית וגעגוע נואש - מגיעה השבת, כמו קריאה לנפש לצאת מתוך ההפיכה - מכל הבניינים שהתפרקו בתוכה והיא נקברה בהם.
כעבור שש ימים, שיכולים לקחת גם שש שעות או שש שנים. או שישים. לא חשוב הזמן.
הנפש לובשת שמלה לבנה וה' מלטף אותה ולוחש לה בחמלה עצומה ש'רב לך שבת בעמק הבכא' - יותר מדי זמן ישבת פה בליכלוך הזה, בטינופת.
עכשיו הגיע זמן חמלה.
ובואי אלי, בואי כלה.''
עדן מרגישה שמשהו בתוכה נמס מהקול הרחום הזה, מהתקווה שיום יבוא והוא יאסוף גם אותה.
אודליה קוטעת לה את החלומות. ''אבל את יודעת מה כל כך יפה וכל כך מפחיד בשבת הזאת?'' היא לא מחכה לתשובה ועונה לעצמה. ''המחזוריות שלה. כי אחרי כל שבת כזאת יבואו שישה ימים שאין בהם מנוחה, והנפש שוב לא מצליחה לנשום.''
עדן מכירה את זה מידי מקרוב.
עלייה-ירידה. משבר-צמיחה.
היא מושכת בכתפיים במרדנות. ''זה באמת מפחיד. וזה לא יפה בכלל.''
אודליה מזדעקת. ''זה יפה, בטח יפה. כי בסוף מלחמת ששת הימים הזאת באה השבת. הפסקת אש.
ורק בזכות האש הזאת, הכדורים המתעופפים מעל הראש והפחד המתמיד. יודעים להעריך אותה.
את השבת של הנפש.
ולחתור אליה. ולכסוף אליה.
אל עדן הנפשות.''
עדן שותקת. נותנת למילים לחלחל בתוכה, אל כל השבילים הפתוחים. הריקים.
המחכים להתמלאות.
והיא יודעת פתאום שלמסע הזה יש סוף טוב. שלשבוע הזה, הארוך והמתיש - תהיה שבת.
ואפילו שאחריה יגיעו שוב ימים ארוכים ומפחידים, היא מוצאת בה נחמה.
עד ליום שכולו שבת ומנוחה.
הפלאפון שלה מצלצל. סתיו.
בטח הוא רוצה להגיד שהם צריכים ללכת כבר.
היא עונה לו ואז חוזרת להיפרד מאודליה.
העיניים של אודליה מחייכות אבל הפנים שלה רציניות. ''את יודעת למה כל אלה המחכים באים דווקא לרבי שמעון בר יוחאי?''
משהו יותר רגוע לעדן בלב. ''למה?'' היא שואלת באמת.
''כי רבי שמעון זה אור. רבי שמעון גילה את האור שבתורה.
את מה שמאחורה.
את רואה את המדורה הזאת?'' היא מצביעה על האש הבוערת והאנשים שרוקדים מסביבה. ''הוא גילה לנו שהיא לא רק שורפת ומסוכנת - היא אור. היא חום.
היא לא רק מופרעת ומשתוללת - היא כוספת, היא מתחננת. היא מתגעגעת.''
עדן באה ללכת אבל אודליה ממשיכה להחזיק לה את היד. ''רז בגימטריה אור. כשמגלים את הסוד שמאחורי הדברים, זה נהיה אור. עכשיו זה שורף. אבל כשהכל יתבהר ומסכים יפלו, זה יהיה אור''.
''אמן'' עדן לוחשת.
אמן שנראה את האור. שנאמין שיש אותו בתוכנו. מאחורי חולשות ונפילות.
שנדע שיש אותו לא רק בסוף הדרך, גם כאן ועכשיו.
בתוך הכאב, בתוך הציפייה.
הן מתקדמות קצת ועדן רואה כבר את סתיו ליד הרכב.
אודליה מחבקת אותה. משהו כל כך מנחם בידיים שלה שעוטפות אותה.
''גם אני מחכה.'' אודליה לוחשת לה בתוך החיבוק ודוחפת לה את החבילה של הטישו. ''גם אני מחכה. לילד שלי הגבוה והגיבור שחיבק אותי ולחש לי. 'אמא, אני רק הולך לשמור על הארץ היפה שלי וכבר חוזר, טוב?' ואני אמרתי לו 'טוב'. לא הייתה לי ברירה, הוא כולו היה טוב. והוא חייך לדמעות שלי ולחש להן שוב 'אני כבר חוזר טוב?' ועד היום הן מחכות לו.'' העיניים של אודליה נפתחות כמו שני נחלים. ''את יודעת מה אני מתפללת? שהן לא יפסיקו לחכות, ששני הנהרות האלה'' היא מצביעה על הדמעות שבשתי הלחיים. ''לא יפסיקו לזרום, כי כל עוד הם זורמים ומתחננים, יש חיים. יש תיקווה. כשהם יפסיקו להתפתל לי על הלחיים בגעגוע-גם אני אמות.''
עדן מרגישה שוב את הגוש הזה שמתהפך לה בגרון.
דיי. רק לא לבכות שוב להיום.
אודליה שמה לב גם לזה. ''תשחררי אותן כבר, מתוקה. תשחררי. את כל הזמן עוצרת את הנחלים של התפילה שלך.''
עדן משחררת. בבת אחת.
ובפעם הראשונה הרטיבות הזאת לא מזכירה לה חולשה ולא כפיות טובה.
היא תפילה. וגעגוע. ותקווה.
וכל עוד הנחלים האלה לא מתייבשים, גם הלב שלה חי.
''תודה.''היא לוחשת לאודליה.
''תודה תגידי לו.'' אודליה מבטלת מיד ומצביעה לשמיים.
עדן מהנהנת ומתחילה להתקדם לכיוון סתיו.
בדרך היא מרימה את העיניים לשמיים החשוכים והשפתיים שלה זזות לאט.
''תו-דה.''
אפילו שחשוך עכשיו ועוד לא האיר הבוקר.
בטוח שגם מאחורי השמיים השחורים האלה מסתתר סוד וכשהסוד יתגלה ביחד עם כבוד השם עליה, הוא יקרא לה להתעורר מהלילה הזה.
תתעוררי, יפה אחת.
כי בא אורך. קומי אורי.


את פתח לנו/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
די. זה מדהים!ה' אור לי.

הכתיבה שלך כל כך מכניסה לאווירה שזה פשוט מדהים.

פתאום אני מוצאת את עצמי מתגעגעת גם...

תודה על זה!

..פשטות.
(גם פה התגעגעו אלייך)

וואו, זה פשוט וואו.
קצת נמאס לנסות לכתוב כל פעם מחדש על דברים שאת כותבת כי זה פשוט לא עובד..
אז רק שתדעי שזה מדהים.
...רחל יהודייה בדם
את משהו מיוחד.
כמה עומק,כמה נשמה.


שיהיה לך תמיד טוב נשמה טובה
אמאלה ואופעם הייתי ניקית

זה מטורף

והייתה לי צמרמורת ואין מילים זה ואו. קסם

 

"זה יפה, בטח יפה. כי בסוף מלחמת ששת הימים הזאת באה השבת. הפסקת אש." גאונות

 

 

(והתגעגעתי גם,

כמעט תמיד קוראת, לא תמיד מוצאת מילים להגיב

תוציאי ספר

...אני ועצמי:)
וואו.
הכתיבה והתוכן והרמה וה-..
וואו.


תודה על זה..
..אהבה.

רמה גבוהה

התגעגענו גם.

זהנשמה שלי

מיוחד כלכך.

צריכה לקרוא שוב

 

תודה על זה

את נשמה טובה

...געגוע~
תודה לכולם והמון לבבות.

בהקשר לקטע ולמה שעברנו הלילה, ואנחנו ממשיכים לעבור. כעם, כאחים.

במסכת מועד קטן (ט, א) מסופר, שרבי שמעון בן יוחאי אמר לבנו על שנים מתלמידיו: "אנשים של צורה הם", ושלח אותו לבקש מהם ברכה. כאשר בא לפניהם, ברכוהו:
'' יהי רצון שתזרע ולא תקצור;
תכניס ולא תוציא;
תוציא ולא תכניס;
יחרב ביתך ותתיישב אכסנייתך;
יתבלבל שולחנך;
ולא תראה שנה חדשה. ''
חזר הבן אצל אביו ואמר לו: לא די שלא ברכוני אלא ציערו אותי. שאלו רבי שמעון בן יוחאי: מה אמרו לך? כשסיפר לו הבן, אמר לו רשב"י:
כל אלו ברכות הן.
תזרע ולא תקצור - תוליד בנים ולא ימותו.
תכניס ולא תוציא - תכניס כלות לביתך ולא ימותו בניך ויצאו.
תוציא ולא תכניס - תוציא בנות ולא ימותו בעליהן ויחזרו אליך.
יחרב ביתך ותיישב אכסנייתך - העולם הזה, שהוא אכסנייתך, יתקיים, ואילו הקבר, שהוא הבית הקבוע, יחרב (דהיינו: תאריך ימים).
יתבלבל שולחנך - בבנים ובבנות.
ולא תראה שנה חדשה - שלא תמות אשתך ולא תשא אשה אחרת.

אני בטוחה שאם רבי שמעון היה כאן הוא היה יודע להסביר לנו גם איך אנשים נמחצים למוות וכאב בלתי נתפס כזה הוא לא קללה.
אני קטונתי מלגעת בזה בכלל ומפחיד אותי בכלל לחשוב שיש מישהו שמבין או מנסה להבין מה הקדוש ברוך הוא רוצה לומר לנו עכשיו.
אבל גם אם אני לא מבינה את הרמז שלו, לפחות אני יודעת שהוא קיים. כי מאחורי כל מסך שחור מסתתר סוד וכשמגלים אותו זה אור.
וכל אלו ברכות הן.
(גאולה הרגע.)


וואומי אתה?
זה מרפא
זה כלכך מרפא
זה.. מילים אמיתיות מהלב למי שכואב לו הלב למי ששבורה לו הנשמה



אפשר שתוציאי ספר?
(או שתסכימי לי לשמור לי את כל הקטעים בקובץ אחד?)
תודה!געגוע~
טוב לשמוע.

המ. לגבי הספר צריך לחשוב אבל את יכולה לשמור לעצמך בשמחה⁦❤️⁩
מרפא..בין הבור למים
דמעות....
❤

אין מילים
טוב לשמוע.געגוע~
ותודה שקראת.
כרגילאני הנני כאינני

ולא רגיל בכלל, עוצר נשימה.

תודה שקראת.געגוע~אחרונה
..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה