קולות מלחמה הדהדו באוזניה. מדי פעם נשמע פיצוץ עז מצפון, ופעמים אחרות ממערב.
היא שכבה בעלטה, אבודה, מבועתת.
נעל צבאית דרכה עליה בעוצמה, והמשיכה הלאה בלי להתנצל.
היא כבשה בקושי רב את צווחת הכאב שעלתה בגרונה.
עוד צרור יריות. היא מתכווצת באימה.
מה היא עושה כאן בכלל? היא לא חיילת. היא לא הייתה אמורה להיקלע לשדה הקרב. היא לא הייתה אמורה להיחשף למראות המבעיתים האלו. היא עוד צעירה, עוד לא הספיקה לראות עולם.
היא רוצה לחיות.
יריה. מישהו צועק משהו עמום מרחוק.
עוד יריה, ועוד אחת.
צווחת כאב נשמעת ממש מעליה, ולאחריה חבטה.
גוף כבד צונח על גופה, מרסק את איבריה.
'קום!' היא רוצה לזעוק, אבל שום קול לא יוצא מגרונה.
קולות המלחמה מתרחקים.
'קום, תילחם בכל הכוח, אתה חייל!' היא מנסה לקרוא אליו, אך לשונה אינה נענית.
דמו נמהל בדמעותיה.
רעם פגזים נשמע מרחוק, ולאחריו דממה.
קולות מתקרבים אליהם.
דיבורים נשמעים מעליה, מגיעים אליה בערפול.
אוויר קר חודר פתאום. הם הרימו את החייל, היא מבינה.
הקולות מתרחקים. לקחו אותו. לא שמו ליבם אליה.
לקחו אותו, אבל יש לה תחושה שהוא עוד יחזור. הוא לא ישכח אותה. הוא יחזור, וידבר איתה, ואולי יתנצל על שהכאיב לה כל כך.
והוא אכן חזר. עברו כמה ימים של דאגה, אבל הוא חזר לבסוף. לא דיבר, לא התנצל, רק הביט בה בעיניים חלולות ושתק.
לפחות הוא חזר, היא חשבה. אבל השתיקה צרמה לה, הכאיבה לה ממש.
הוא חזר, אבל היא רצתה שהוא יחזור אליה חי.
---
עברו שנים. היא כבר לא צעירה ומפוחדת. החיים עשו את שלהם, וביגרו אותה ללא הכר.
אבל היא עדיין אוהבת לשכב כך, באותו המקום, ולהביט בעננים השטים בשלווה ברקיע שנפרש מעליה. כל השנים היא שכבה כך בדממה, מהרהרת בתפקידה בעולם.
יש משהו מרגיע בשקט של האיזור ההוא, אפילו שלאחרונה הקימו שם יישובים צעירים ומלאי חיים, שקצת מפרים את הדממה שהיא כל כך אוהבת.
גם לשמוע קולות של חיים זה מרגיע.
הדממה שהיא כל כך אוהבת מופרת ברגע.
יריה. איזה צליל נורא.
מישהו צועק "אירוע ירי בגזרה".
עוד יריה. ועוד אחת אחרונה.
צווחת "שמע ישראל" מעונה.
וחבטה ממש על ידה.
וגוף נופל, ודם.
מחזיר אותה לאותו לילה זוועתי.
היא דומעת, והוא מדמם.
ולוקחים אותו.
וגם הוא, כמו קודמו, חוזר.
ומביט בה בעיניים חלולות, ושותק.
---
קמטים מעטרים את פניה, עורה יבש מעט.
ועדיין היא שוכבת בשלווה באותו מקום אהוב.
אין זכר לדם ולדמע, רק צחוק ילדותי מתגלגל באוויר.
ילדי השכנים אוהבים לראותה כך, שוכבת, ולהשתעשע איתה בשעותיה הרגועות והשלוות.
הם קופצים מעליה בצהלה, רוקדים סביבה בצווחות גיל, לפעמים גם מספרים לה סיפורים בדרכים מעניינות.
והיא מאושרת. כל חפצה היה לראות את המקום שותת הדם הזה פורח, מצמיח חיים חדשים.
והיא זוכה לראות זאת.
רגלו של אחד הילדים פוגעת בה קצת יותר מדי חזק. היא נושכת את שפתיה ומבליעה אנחת כאב.
לא אכפת לה לסבול, העיקר שתהיה פה רוח חיים עליזה ושמחה, שתפזר את ריח אבק השריפה.
שוב הם קופצים עליה ממש, וכואב לה. היא כבר לא צעירה.
אבל היא עברה כאבים חזקים מאלה, שהגיעו מסיבות כואבות.
ועכשיו היא בולעת כאבים עליזים, שמחים, חיים.
אין דבר טוב מזה, לאדמה שספגה דם, דמעות ויזע.
אין דבר טוב מזה.
---
שוב קולות מתקרבים, אך אליהם לא קדמה שום מלחמה.
לקחו מפה את כל האנשים, אך בכלל לא בגלל שדיממו.
אלא סתם. כדי שיבכו עוד יותר ויתחננו לגאולה.
"למען השלום" טענו העוקרים.
אך היא, שראתה זמני מלחמה ושלום, יודעת מהו שלום אמיתי. שלום שמתבטא בשמחה, שלווה וחיים.
אבל היא לא אמרה דבר, והם המשיכו לקחת.
לקחו את כולם. איש, אישה, נערה ופעוט.
עקרו ממנה גם את העצים שהשקו קודמיהם בדמם, לקחו את הערוגות שהשקתה היא בדמעותיה.
לקחו את העליזות והשמחה.
לקחו את החיים.
היא חשבה שגם הם יחזרו. התכוננה נפשית לראות את פניהם האפורות ועיניהם החלולות, לשמוע את הדממה הצורמת.
אך הם לא חזרו.
השאירו אותה ריקה ושוממה, בלי ציוץ ציפורים וצחוק ילדים.
והדממה הזו צרמה באוזניה אף יותר.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.