ולך @אין לי הסבר תודה על התיוג ועל הדרבון

מתלבטת אם לקחת עכשיו עוד שעה כי אני עייפה ואין לי כח.

וזהו-עכשיו אני חייבת לקחת שעה.בהצלחה לי

כל הכבוד שהמשכת לשטוף ולא קרסת מפחד

שיחקתי עם הקטנים משחקים שטותיים כמו לגלגל כדור על הרצפה מאחד לשני והיה ממש נחמד.

אני צריכה לעשות את זה עוד…

רלוונטי לכם לסבלט דירה עם ממד?

אני רואה שבאזור שלנו אנשים עושים את זה בשביל השפיות

להכניס מכונת כביסה (לא נורא שרבים ובלגן ברקע)

ואז-

לשים את כולם מול המסך .

בזמן הזה את שותה קפה, אוכלת משהו ונרגעת עם עצמך.

אם לא תיזמי הפסקות כאלו, קשה מאוד להחזיק את שאר היום....

למשל - מכונת כביסה עם בגדים למחר לכולם (לא  מצעים או דברים לא דחופים)

ארוחת צהריים פשוטה ומשביעה

מקלחת לך

וכו'

מתמקדים כל פעם במשימה אחת.

אם הצלחת שבחי את עצמך ממש!!

לעצמך או בקול רם.

תשתדלי לראות מה *כן* הצלחת לעשות

ולהזכיר לעצמך באיזו מציאות מטורפת אנחנו נמצאים.

לדעתי ברגע שתעריכי את עצמך

זה ירגיע אותך קצת

ובהמשך את כולם.

אפשר לבקש מהילדים משימות קצרות ופשוטות

אז להציע גלידות, פינוקים...

מניסיוני זה משמח את כולם.

ואם לא - אנחנו עדיין עם של אריות!

זו תקופה לא רגילה

אם תחכי לרגע שיישבו בשקט, זה לא יקרה

אוכל פשוט, תגדירי זמני ארוחות קבועים פחות או יותר

בין לבין - שיחתכו לעצמם ירקות וישתו מים או שינשנשו בייגלה

ותוך כדי שאת איתם, תובילי לכך שיחזירו איתך דברים למקום. שימי מוזיקה נמוכה ותנסי להניע

אבל תכלס לא חייב.. אפשר גם להחליט שכרגע משחררים וזהו

אני מדברת וכרגע הבית שלי בבלאגן אטומי, פשוט כי אין לי כח לעשות את זה אחרי עבודה מהבית ביחד עם הילדים היום ועוד יצאתי לאוורר אותם עם קורקינט כי השתגענו כולנו אז קחי את עצתי בערבון מוגבל🥴

אתמול בעלי יצא לתפילה ורציתי בינתיים לקלח את הילדים, ואז חשבתי שזה לא חכם - כי אם תהיה התראה תוך כדי, אין מי שיתקדם עם שאר הילדים למקלט בזמן שאני עוזרת לו לצאת מהר ולהתלבש. ושכולם יחכו זה לחוץ מידי.

אז באמת חיכיתי לבעלי (וב"ה הצלחנו לסיים את המקלחות בלי התראות/אזעקות), אבל אז קלטתי שגם כשאין המתארות/אזעקות אני כל הזמן צריכה לעשות חישובים מה יקרה אם... ולדאוג שאני מאורגנת לכל תרחיש.

משהו שכתבתי פה לא מעט

אבל רלוונטי יותר מתמיד

הסיכוי להיפגע פיזית במלחמה נמוך עשרת מונים מלהפגע בנפש

פגיעות בנפש הן שקופות

ויכולות לפגוע לתקופות ממושכות

לפעמים בלי מודעות לפגיעה ולמחיר

להיות בהיכון לאזעקה זו פגיעה נפשית וודאית

בעוצמה משתנה מאדם לאדם

זה שיש הנחיות והתראות ואזעקות

לא אומר שזו הדרך הכי נכונה להתמודד עם מלחמה

אני הייתי שם

בהיכון הזה

במלחמה הראשונה 7.10

הייתי בחרדות

וחלק מההחלמה היתה התובנה שכתבתי למעלה

מאז היו עוד מלחמות וגם סתם אזעקות (תימן)

כל פעם עשיתי צעד להחלמה מלאה מכוננות מלחמה/ אזעקות

במלחמה הזו שום דבר לא מלחיץ אותי

אין לי כוננות אזעקות

החיים ממשיכים כמעט כרגיל

אם אני בבית/ בעבודה

אני אכנס לממד (בדר"כ)

אם אני על הכביש

אני ממשיכה לנסוע

זה מרגיש לי יותר בטוח מכל העצירות הללו (כן אני יודעת שההנחיות אחרות)

(אם לא היה פה ממד

אין סיכוי בעולם שהיינו הולכים כל שניה למקלט

היינו הולכים למקום הכי בטוח בבית)

הנפש שלי בריאה מתמיד

אפס השפעה של המלחמה

ואני מוכנה לקחת את הסיכון (המזערי יש לומר) של פגיעה פיזית

תמורת נפש בריאה

מי שמתאים לה שתקח

ומי שלא לא

להיות בהיכון לאזעקות זו לא פגיעה נפשית וודאית.

אני מאמינה לך שלפעמים זה כן.

אבל זה לא מחייב בכלל.

כמו שכתבתי קודם - המודעות לזה שיכולת לתפוס אותנו התראה או אזעקה כן מצריכה ממני התארגנות מתאימה. אני לא אעשה כל דבר כשבעלי לא נמצא, אני כן אשקול מה לעשות מתי, ואני גם מורידה למשל תדירות של מקלחות לילדים, כי זה לא נחמד שיש התראה/אזעקה באמצע מקלחת.

אבל זה לא אומר שזה גורם לי לפגיעה נפשית...

להיות בהיכון כל הזמן

ואם עושים לה את זה

פוגעים בה

לא פגיעה נפשית כפי שמוגדר בהגדרה כלשהי

אלא בפשטות

זה לא טוב לנפש

זה פוגע בה

במידה כזו או אחרת 

אני לא יכולה להבין סיטואציה של אחר

במיוחד שהתנאים שונים

אבל גם כשאני בדרכים (ואני הרבה בדרכים)

וגם עם ילדים בדרך ואזעקה

וגם כשהתארחתי במקום ללא ממד

הייתי באותו מוד

נטול היכון

האזעקות לא מנהלות את חיי

קודם יש חיים מלאים עם שמירה על נפש בריאה

וכן

אם זה לא מדבר אליך

זה לגיטימי

רוב האנשים לא מתחברים לזה

(גיל 25)

עד היום להורים שלי אין ממד

המקלט הקרוב - רחוק מאוד. כמעט קילומטר ואף פעם לא הלכנו אליו. באף מבצע/ מלחמה

גם היום ההורים שלי לא רוצים לצאת מהבית לאף אחד מאיתנו שיש לנו ממש

אמא שלי כן דרוכה מאוד, היא לחוצה מהחיים באופן כללי, אבל ללכת לישון במקלט ולא בבית מהבית לא היה אופציה מבחינתה בכלל, גם לא לצאת מהבית ולהתארח, הנוחות של הבית נותנת לה שפיות וזה שהיינו במקום שלנו ולא נדדנו כילדים עזר גם לנו האמת  ומבחינתה זה כמו שתגידי לה לעבור לגור בחלל

גם כשהתחתנתי גרנו בבניין עם מקלט למטה ולא הייתי מוכנה לישון בו, אפילו שזה אומר לרדת עם 2 תינוקות, וירדנו. אם לא היה מקלט מבחינתי נשארים בבית

בעלי רצה שנעבור  אז לחמתי שיש לה מקלט בבית ולא הייתי מוכנה לשמוע בכלל

מבחינתי הבית עדיף על הכל..

אז יש גישות כאלה

שההשתדלות היא במידת מה שאפשר להכיל נפשית ולא מעבר

בכל אופן חיבוק♥️

וגם לא שלחתי לכל מי שתכננתי, אבל לא הרגשתי בנוח עם זה,זה לא בא מזלזול.

זה תמיד יום לחוץ והרבה אנשים לא מספיקים כל מה שתכננו, אבל השנה על אחת כמה וכמה..

הבאסה מובנת אבל תנסי לא לקחת את זה אישית

אם את רוצה לשמח אותן ולהביא להן גם אם לא יחזירו- תביאי

אם לא- אז לא

בעיניי אין כאן רמז, רק נורמות שונות.

ולא החזרנו באמת... (באנו אליהם עם הילד בשביל להביא משלוח לבן שלהם שהוא חבר ממש טוב שלו, והם הביאו גם משלוח משפחתי, למרות שראו שלא הבאנו אתנו עבורם).

אם אפיתי כמות מסוימת של עוגות וקניתי אותה כמות של שוקולדים מיוחדים לצרף, מאיפה אני אביא עוד משלוח להחזיר? לא קיבלנו משלוחים עם דברים קנויים שלא עבור הילדים... מה שקיבלנו מהשכנים הכל עבודת יד שלא שייך להעביר.

זה פגם?

משמח שהם נתנו לנו, אבל מאוד מקווה שהיא לא רואה את זה שלא החזרנו כהתנהגות מעליבה

אני נותנת למי שאני רוצה לתת, נותנת כי אני אוהבת לתת, נהנית מזה. לא נותנת כדי לקבל ולא מצפה לקבל.

אם מישהי לא מחזירה לי באמת שלא איכפת לי

מנגד, בעלי מלמד ומקבל הרבה משלוחי מנות מהורים של תלמידים, ברור שאני לא מחזירה.

אם המטרה להרבות אהבה ואם לא קיבלתי אז זה סימן שלא אוהבים אותי אז זה נשמע שגוי.

אנשים לא מחזירים מהרבה סיבות בעיני בעיקר בשל העומס הרב של היום הזה, ולכן זה שגוי לצפות לקבל חזרה.

הדרך להרבות אהבה היא בנתינה לא בקבלה

תודה וחיוך לא מספיקים ככבוד הדדי?

למה אם אני אומרת "שימחתם אותנו מאוד, איזה כיף שהבאתם לנו משלוח מנות" ומתכוונת לזה מכל הלב, זה לא סטנדרט מספק של כבוד?

אני קצת מרגישה ששוכחים שמשלוח מנות זה השקעה של זמן וכסף.

אז מתכוננים מראש, בוודאי. אבל האם אי אפשר לקבל את זה שכמות הזמן והכסף שאפשר להשקיע במשהו היא מוגבלת? והיא משתנה אצל כל אחד? וזה שבחרתי שלא להשקיע ללא הגבלה בכמות משלוחי המנות, לא מראה חוסר הערכה, אלא פשוט חישוב של כוחות, כסף, זמן ועוד.

למה תודה לא מספיקה?

ואגב, זה לא שאני לא מבינה את תחושת הצביטה בלב. אבל אני חושבת שהסטדנט שאת מציבה שכבוד פירושו הענקה שווה, הוא לא נכון חברתית.

ואגב, אצלי זה להיפך.

אף אחד לא הגיע להביא לנו משלוח מנות

אנחנו מחליטים מראש על 7-8 משפחות שמביאים להם, לא בהכרח חברים הכי קרובים.

ודווקא כשאנשים הרגישו צורך להחזיר, זה הרגיש לי לא נעים. הבאתי לכם במחשבה מסויימת (בין אם זה אשת מילואימניק, חברות טובות שלא פגשתי הרבה זמן, או מי שחשבתי שיש פחות סיכוי שיקבל), מתוך כוונה באמת לשמח אתכם. מביך אותי שאתם מרגישים צורך להחזיר לי ושזה שנתתי לכם מטריח אותכם, במקום שתהנו מזה בלב שלם.

להכין מראש אחד ספייר אם יבוא מישהו שלא תכננת שיבוא?

ואז את מפרקת איזה משלוח או שניים שקיבלת ומכינה חדש, וכשבא עוד אחד לא מתוכנן את נותנת לו את מה שהכנת הרגע. ככה גם מחזירים וגם לא נשארים בסוף עם אינסוף ממתקים.

אני משתדלת מאוד להחזיר, אפילו משהו קטן, ואם שמו לנו ליד הדלת כשלא היינו, אכין צ'יק צ'ק מארז ונלך להחזיר להם גם. אם לא מחזירים לי ממש לא אכפת לי, כי אני לא חושבת שאנשים חייבים לי משהו כמובן.

בנוסף, אני מבינה שבזמן מלחמה אי אפשר להתרוצץ אינסוף זמן בין אנשים שלא תכננת כדי להחזיר משלוח.

מתנגדת, יכול להיות שמה שאת אומרת הוא פתרון טוב למצב הזה. ספציפית לנו אף אחד לא מביא, אז לא נתקלתי בעניין הזה

אבל אני רק אומרת, שזה לא נכון כסטנדרט חברתי, לקבוע שאם מישהו לא החזיר משלוח מנות זה "לא מכבד". זה לא הוגן לקבוע את זה כציפייה חברתית.

ואני חושבת שהיא ממש לא נכונה, ואפילו הפך פורים מטרת פורים היא נתינה, להרבות אהבה בנתינה, לא בתחשיבים של אם נתתי אני מצפה לקבל.

זה לגמרי כבוד הדדי להודות בלב שלם.

אחותי (הצדיקה ברמות על) כל שנה מחלקת משלוחי מנות לאנשים קשישים ועריריים, אין לה שום ציפייה לשום משלוח שיחזירו לה, נטו לשמח. לצערי לא הגעתי לדרגתה, ואני מבינה את הצביטה אבל בהחלט חושבת שהדבר העליון הוא לתת למען הנתינה

ובתפיסת עולם שלך זה לא מכבד לא להחזיר ואז את מצפה לקבל בחזרה

ומתאכזבת שזה לא קורה

ברגע שתקבלי שאחרים רואים דברים שונים ממך

ושהם לא 'לא מכבדים" בלא להחזיר משלוח מנות (ובכלל המושג 'מכבד' הוא יחסי ותלוי תרבות... מה שמכבד בתרבות אחת הוא מבזה בתרבות אחרת) אלא לא אוטים בכך צורך ומספיק הכרת הטוב ותודה

הציפיות יהיו שונות וכך גם האכזבות

אבל די הוצאתי את זה מהסיסטם שלי שזה לתת ולקבל.

אני נותנת למי שאני מרגישה לנכון, ואנשים מחזירים לי אהבה בכל מיני דרכים במהלך השנה ולא כמשלוח מנות דווקא.

אבל מבינה את האכזבה, זה באמת יום עמוס במיוחד השנה.

אני רואה מגמה יפה של הורדת סטנדרטים גם ברמת המשלוחים וגם בכמויות של המקבלים, זה גם ככה יצא מפרופורציה.

בעיקר כי גם ככה אני מרגישה חוסר ביטחון בחברה

והשנה באמת לא הבאתי לכמה שבעבר הבאתי,  וחיכיתי לראות אם הם ישלחו ראשונים. הם לא שלחו, והתאכזבתי...

זה טבעי שיצבוט גם אם התכוונו לשמח

לאנשים שבאמת אין מי שייתן להם- חדשים בקהילה, עולים חדשים וכאלו, ואז אני אוכל באמת לתת משלוחים עם אוכל טעים ומושקע. ולא החזרתי לאף אחת שנתנה, פשוט ממקום שלא רציתי להשתגע על הכנה של מיליון משלוחים. שמחתי מכל משלוח שנתנו, אבל לא החזרתי לאף אחת. חצי שנה אחר כך, אחת השכנות שאלה אותי אם אני כועסת עליה ובגלל זה לא החזרתי לה.

מאז אני מכינה כמויות גדולות של משלוחים יחסית קטנים כדי שתמיד יהיה לי להחזיר לכל מי שנותנת, ולא יצא שמישהי נפגעת ממני.

אבל זה דורש להכין הרבה משלוחים, סביב 20-30 לפחות ואני ממש יכולה להבין מישהי שבוחרת לא לפתוח פס ייצור של משלוחים מנות כדי שתוכל להחזיר לכולן.

ומצד שני, גם יוכל להבין את הצביטה, שהשקעת וציפית שיחזירו וזה לא קרה. אבל לא עשית מעצמך צחוק, וזה ממש לא אומר שהן לא שמות עלייך, וחבל שזה יפגע בהמשך החברות שלך איתן. 

באמת באמת מכל ה-❤️

אבל מצליחה להבין את המקום שצובט בלב וכל רגש הוא לגיטימי..

יכול להיות שזה יושב אצלך על זה, שזו דרך להביע חברות הדדית.. אבל לא בהכרח שכולם תופסים את זה כך..

בכל אופן חיבוק על התחושות🫂

אני לא מחזירה לכל מי ששולחת לי. אותי זה מביך מאד להחזיר. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שבגלל שהיא נתנה לי אני צריכה להחזיר לה (ובאמת עם הילדים ממש משתדלת שיחזירו לכל מי שנתן להם ומתאמצת על זה) באמת מתביישת לחזור להביא. אני עוד יותר מובכת שמחזירים לי בשביל להחזיר.

אני מכינה משלוחים קטנים ומחלקת למי שיוצא באהבה גדולה. לחברות טובות אפילו שהן שכנות לפעמים לא נותנת ולא נותנות לי וזה ממש משחרר. החברות שלנו לא נמדדת או מתבטאת במשלוחים האלה.

דווקא מי שלא חברים טובים אני מרגישה חייבת להחזיר אז מבחינתי אם לא מרגישים חייבים להחזיר לך- זו מחמאה

אני כבר שנים לא ב"משחק" הזה.

מכינים כל שנה כ6 משלוחים ואותם מחלקים לשכנים שהם לא דווקא חברים (אנשים בודדים, משפחות לא מהקהילה הדתית)

לי צורם שאותם שכנים מרגישים צורך להחזיר.

חבר'ה אין צורך. נותנת לכם באהבה!!

נדיר שחברה שלי תקבל ממני משלוחי מנות. כי כאמור מעדיפה לתת לשכנים שיש לנו איתם פחות קשר ביום יום או משפחות חדשות שספק אם יקבלו משלוח.

ויש לי אהבה גדולה לחברות שלי. והן יודעות שגם אם הן מביאות לי אני לא מחזירה..

אם הייתי נהנית מההכנה ולא היה אכפת לי להכין 100 משלוחי מנות, בכיף.

אבל לא נהנית. וזו טרחה גדולה עבורי.

אנחנו אוהבים להסתובב כל המשפחה ולחלק בעצמנו ולדבר כמה דק'. לבוא במאור פנים.

וכשמקבלים- לא מחזירים משלוח.

מחזירים בתודה, במאור פנים, בפרגון, במחמאה..

הלוואי והשינוי הזה יחול אצל כולם

שכל אחד יעשה מה שטוב לו מבלי להתחשבן.

שהאהבה תהיה נוכחת ואנשים ירגישו שייכות מבלי קשר למה הם קיבלו ולמי הם נתנו.

לא שמתי לב אם החזירו או לא.

אנחנו לא חברים של השכנים, יש לנו חברים אחרים

אבל יש משהו מאוד נוח שיש הגדרה ברורה ולא נכנסים לשאלה מה רמת הקשר, מי חשב עלינו קודם ומה זה אומר שאפילו להחזיר לא טרחו.

אם הבעלים שלהם מגוייסים בכלל לא הייתי מצפה לכלום (גם אם בעלך מגוייס, זה לא אומר שמגוייסות אחרות מסוגלות להכיל את האירוע)

לגבי אי החזרה והתנהלות כרגיל, זה אותו צד של המטבע. הן לא חושבות שאת מצפה לקבל חזרה

לכן הן גם לא החזירו

וגם לא מתנצלות.

פורים הוא חג מציף ולכן פחות ציפיות, פחות אכזבות

וזה לא קשור לקשר בהמשך הרגיל.

אם יש דפוס קבוע- שאת זאת שתציד מארחת, תמיד מזמינה את הילדים שלהם אלייך, תמחד זאת שמתעניינת בהם, תמיד זאת שמביאה משלוח ולא מקבלת- זה סיפור אחר.

אם תבחרי לצנן קשר, זה יתן לך משהו?

נניח אם מדובר בקבוצת חברות, ואם לא ץתחברי אליהם, תתחברי לאחרות אז סבבה,

אבל אם תצנני קשר תישארי לבד- אז מה זה נותן?

עדיף לדפדף הלאה.

לק"י

יכול להיות שקיבלת מעט משלוחים, ולכן מבעס אותך שלא החזירו לך?

כי אני ממש מבינה את זה.

בשביל היחס.

גם לי חברה לא החזירה
חברה קרובה
לא פוגע שלא החזירה(תכלס לא צריכה את השוקולדים והעוגות שלה)"
זה פוגע כי היא לא חשבה עליי כשהכינה לכולם משלוחים.
אבל השנה אני מבינה ומוחלת
ובכל זאת שמחתי להביא לה ולא מצטערת

רק מנרמלת לגמרי את הרגשתך

והאמת נותנת לפחות כמה משלוחים כאלה מראש, בידיעה שלא אקבל חזרה.

עצם הנתינה עושה לי טוב ואני לא מרגישה צורך לקבל חזרה. ממתקים אני יכולה וקונה לעצמי, אוכל מוכן כנל אני מסודרת ב"ה

עצם ההרגשה שהאדם השני קיבל, שחשבו עליו והשקיעו בו, זה מה שמשנה לי לפחות

אנחנו נותנים איך שיוצא ומסתדר, שום קשר לרמת הקשר.

לשכנים אנחנו ממש מקפידים לתת למרות שאין שום תקשורת איתם במשך השנה. עם אחרים ממש מה 'יוצא ומסתדר. בגדול מחזירה או נותנת עד שנגרמים לי המשלוחים, לא תמיד מצליחה להתארגן על לארוז עוד בשלב הזה.

ואגב, שנה שעברה יצאנו לחלק משלוחי מנות לכמה חברים. מפה לשם פגשנו ברחוב כמה אנשים אחרים שרצינו לתת להם, ולחברים כבר לא נשאר לי.. הלוואי שהם יודעים או חושבים שאולי המשלוח שלא הגיע אליהם הגיע לאנשים שזה היה להם משמעותי הרבה יותר.

של ממש

מי צריך את כל החלפת המזון הזו

פה מגיעים יותר מדי משלוחי מנות

אנחנו מתארגנים מראש כדי להחזיר

חוץ מכמה בודדים שיש לנו עניין לתת להם

אין לנו עניין בכל הסאגה הזו

אז כנראה שיש אנשים שגם אין להם עניין בזה וגם אין להם כסף מיותר לזה

הכי לגיטימי בעולם

למה שהן לא יתנהגו כרגיל

והבת שלי שעכשיו בת 7 גם אמורה לעבור ניתוח כפתורים.

אז קודם כול - לכל ילד מתאימה הכנה קצת שונה לפי אופיו. לבת הנוכחית שלנו, למשל, לא אמרנו את המילה ניתוח, אמרנו שהיא צריכה לעבור טיפול באוזניים, וישימו לה מסכה מיוחדת על הפנים שתגרום לה לישון, ןאחרי כמה זמן היא תתעורר ותהיה אחרי הטיפול. (אבל האמת שהיא קלטה את רוב האמת... גם כי היא חכמה וגם כי יש לה אחים גדולים)

אני לא זוכרת איך בדיוק הכנו את הבת הקודמת, אבל היא הייתה פחות רגישה, וגם שמחה שהיא סוף סוף תשמע טוב. (גם אם בפועל זה לא ממש היה ככה)

לגבי ההחלמה - בניתוח כפתורים ההחלמה לא ארוכה, אז לא התכוננו לזה במיוחד. לא יודעת איזה ניתוח אתם עושים... 

זה היה ניתוח שקדים אז קנינו ארטיקים מעדנים ויוגטרטים..ארגון קצת חומרי קריאה והרבה משככי כאבים  וכמובן היא היתה איתי בבית איזה שבוע וחצי

סה"כ ניתוח די פשוט

וכן גם דאגנו למישהי שתוכל לבוא לשמור על ביום יומיים הראשונים כשאני יןצאת להביא את אחיה הקטן כדי שהיא לא תבוא איתי את כל הדרך

ועוד 3 ימים אחכ להמשיך עם אוכל רך ולא חם מידי ולעקוב אבל לא להישאר בבית..

וזה היה כפתורים אדנואידים ושקדים 

אבל נשמע פחות הכיוון שלך.

מבחינת הכנה, אפשר להתייעץ עם בית החולים, יכול להיות שיש להם מפגשי הכנה.

בבית הייתי דואגת הכי לרוגע

אני חושבת שזה היה מאוד נכון לי, לא לדעת הרבה זמן מראש ולדאוג.

כי הבת שלי, למשל, הייתה מתחרפנת אם היינו מודיעים לה יום לפני כן על הניתוח... ספק אם היא הייתה מסכימה לבוא... (הבת שצריכה עכשיו לעבור ניתוח)

פותחת יקרה - תנסו לחשוב היטב איזו הכנה מתאימה לילד הספציפי שלכם, כדי שיהיה לו הכי טוב שאפשר❤️

לישון טוב לפני, ללבוש נעלי ספורט וכו'

לא צוחקת זה מאמץ פיזי ומנטלי וחשוב לבוא עם בגדים נוחים.

לילד להצטייד במשחקים מדליקי אורות, עושים דברים מיוחדים, אפשר בהכל בשקל. העיקר שיהיה אפשר להסיח את דעתו עד שמתעורר לגמרי מחומרי ההרדמה. והם מאבדים עניין מאוד מהר, לכן עדיף כמה משחקים שכל אחד עודה משהו אחר וזול, מאשר משחק יקר שאולי לא יהיב חשק.

בגיל 6 לא בטוח שהוא ייכנס ראשון. אז גם להצטייד לתעסוקה לפני.

בבית משככי כאבים ואפשרות לשקט.

עם כל הכבוד לסבא וסבתא ובלונים ותשומת לב, ילדים חולים צריכים גם שקט ושההורים יהיו פנויים אליהם ולא יהיו עסוקים בלארח את המבקרים.

בבית לדאוג גם לאחים האחרים למתנות, את לא רוצה להתחיל בלאגן של קנאה בסיטואציה הזאת, וגם האחים חווים מתח סביב זה.

חוץ מזה מאוד עזר שהיו לי סרטונים של ילדים מהגן/ משפחה מברכים. ראינו את זה בלופים, אבל לא יודעת אם במקרה זה תפס, או שיש בזה משהו.

שהתעוררו מהרדמה היו שפוכים לגמרי וממש לא שתפו פעולה עם משחק, יותר עייפות וצורך בליטוף, חיבוק הרגעה...

דווקא אנחנו כמה פעמים רק הורה אחד בניתוח, לא אידאלי אבל אפשרי

אצלנו ההתעוררות מההרדמה עצמה זה צרחות וחוסר שליטה בגוף, וגירויים מאוד עזרו.

אח"כ נותנים להם לישון שינה טובה, ואז הם מתעוררים כמו שכתבת.

בכל אופן, טוב שיש משהו למקרה הצורך.

(מדברת על צעצועים מהשקל, לא להשתגע..)

הורה אחד בניתוח זה ממש ממש קשוח. עשיתי את זה פעם אחת, וממש לא ממליצה לנסות!

היו איתך מלווה אחר שהוא לא הורה?

כי להיות מבוגר יחיד גם על הניירת, בדיקות, להרגיע את הילד, לטפל בו וגם אי אפשר שניה לקפוץ לקנות משהו לאכול כשהילד מאושפז, ואי אפשר להוציא אותו, אותי זה גמר.

בפעמים שהיינו שניים ממש התחלקנו בהכל, היה נראה אחרת לגמרי.

אם אין ברירה זה סיפור אחר, אבל אם יש ברירה לא ממליצה לקחת סיכון שיהיה קשה ממש.

דווקא אני הרגשתי שהכי טוב זה לסייע להם לחזור לישון ברוגע, ממש לא זרמו עם שום דבר, פרט אולי לנער בן 13 שהיה בוגר.

לגבי הורה אחד בניתוח, ניסיתי יותר מפעם אחת. לא אידאלי אבל בהחלט אפשרי. לא אמרתי שלא קשה, אבל כן אפשרי.

אמא לבד בניתוחים (6 במצטבר).

היה לי חשוב שהילדים האחרון יהיו עם אבא שלהם, ואפילו שאמא שלי הציעה ללוות אותי, זה הרגיש לי מיותר לחלוטין.

הקושי היחיד דווקא לא היה העומס, אלא הפחדים, במיוחד בניתוח מסוים מורכב במיוחד, שפחדנו מסיבוך יחסית נפוץ וממש לא סימפטי.

דווקא טכנית לא הרגשתי שיותר קשה לי מלהיות עם ילד באשפוז (כלומר, זה היה קשה, אבל לא בצורה בלתי אפשרית).

אני עברתי קושי נפשי מטורף עם הבת שלי,ההתאוששות והאשפוז שאחר כך היו קשים ממש.

ועברתי כמה ניתוחים שונים עם כמה ילדים.

עם הילדים האחרים ההתאוששות היתה שונה לגמרי והקושי של האשפוז היה כמו כל אישפוז אחר.

תלוי בבית חולים.

הניתוחים שעשינו בבי''ח פרטי היו קלים לי יותר. הכל קטן ונגיש והיה ג'ימבורי וספריה נחמדה בהמתנה.

לעומת הציבורי שהיינו סגורים בחדר במחלקה עד שקראו לנו, ובשביל להגיע לחדרי ניתוח צריך לסוע ברכב...

עשו לה מפגש הכנה בבית רפואה, עם ספר ופליימוביל בית רפואה ודיברו איתה על ההרדמה וכו' בצורה תואמת גיל. תבררי עם איפה שאתם מתכננים לנתח אם יש להם דבר כזה

ואם לא- אולי אפשר לבקש מהם הסבר למה בדיוק יהיה שם, ולעשות לילד ספר בבינה מלאכותית עם השם מהתמונה שלו ולספר לו בתור הכנה

דיברנו על זה מהרגע שנולדה,

כשקבענו תאריך כמעט חצי שנה מראש דיברנו איתה.

הסברנו לה,נתנו לה לשאול שאלות.

היתה פגישה עם עוסית של המלחקה,כהכנה

העוסית דאגה גם לקצת תעסוקה.

אחרי הניתוח שהתעוררה מההרדמה ממש עזר מוזיקה שקטה גם להרגיע וגם עזר לה להרדם שוב.

היום הראשון היה ממש קשוח צריך המון כוחות נפש.

משכחי כאבים היו סביב השעון ממש כל שעתיים אקמול נורופן ואופטלגין.

היא קיבלה גם כמה ימים מורפיום לוריד אבל היא בעצמה רצתה להפסיק אותו.

מוזיקה ממש עזרה לה

משחקים פחות דיבר אליה היא לא היתה כל כך מסוגלת,

אבל כן הבאנו וזה עשה לה הרגשה טובה שיש אותם.

מה שכן לזמנים שבאמת כאב לה ולא עזר המשכחים לימדתי אותה להתרכז בנשימות ונשמתי יחד איתה,וזה ממש עזר לה.

סתם אקטואליה היו המון אזעקות מהחותים באישפוז בדיוק ערב פסח שנה שעברה,וזה היה ממש מסורבל להעביר אותה למקום מוגן כל פעם.

האווירה לפעמים עושה להם טוב וחשק לנקות...

בשנה של הקורונה בא' בניסן כבר רוב הבית שלנו היה נקי! ואפילו הספקנו לסייד את הבית!

אבל האמת שנראה לי שבמלחמה הרבה יותר קשה... הבית הגיע בימים האחרונים לרמות משוגעות של בלגן (מזל שמדי פעם הייתה להם מוטיבציה לסדר את הסלון כדי לישון בו בנגישות למקלט...), ואני חסרת כוחות ומפוחדת מאוד להתחיל להתרכז בסדר הבית...

אז נראה איך זה יהיה כשנתחיל לנקות לפסח

ומי מדבר על ים הכביסות 🫣

איך זונחים בכל שמתחילים פסח בכל הבלגן הזה

הם ממש לא בקטע של לעזור כאן

אצלנו ברגיל הם לא ששים בכלל לעזור, אבל ניקיונות לפסח זה כיף🤭 (הם אוהבים יותר את הדברים האטרקטיביים, כמו שואב אבק וניקונות עם מים וקצף, אבל אני מסבירה להם שבשביל להגיע לאלה צריך לנקות קודם את הדברים הלא כיפיים...)

אבל במקרה הכי גרוע ננקה רק חצי בית (סלון, מטבח וחדר הורים) ואת כל השאר נסגור... גם ככה הם ישנים עכשיו בסלון כל הזמן (האמת שהגדולים כן ישנים בחדר, אבל אולי זה מה שימריץ אותם לנקות)

ובמקרה הכי-הכי גרוע ניסע לחמי וחמותי לחג ונשגע אותם🤦‍♀️🙈

מגיל בר/בת מצווה היינו אחראים על החדר שלנו, כולל בדיקת החמץ

זה נאמר בטענה הלכתית וגם כבוד לפרטיות של מתבגר שלא יחטטו לו בחפצים אבל עכשיו אני חושבת על זה כאמא

נשמע לי נחמד להעביר אליהם חלק מהאחריות.

אבל בדיקת חמץ הם עושים

(השאלה אם הוא בגיל שיכול לסדר את הבלגן בעצמו.

כבר בגיל 4 היינו אחראים על הסדר (לא על ביעור חמץ ונקיון. סדר, מיונים) במגירה שלנו..

הילדים עוד די קטנים, בגילאי שנתיים עד שמונה.

מאוד קשה לי לעבוד איתם בבית.

בקורונה הם היו ממש קטנים, ובעלי גם היה בבית.

הוא בעיקר היה מנקה במשך היום, ואני הייתי בלילות.

רק יום וזו באמת בעיה

אם את מסוגלת בלילה-עופי על זה לגמרי 

וגם לא כל דבר אני יכולה לעשות בלילות.

בינתיים, הבעיה העיקרית זה הקטן שמפזר חמץ בכל הבית. בעיקר בבוקר כשהוא אוכל עוגיות או ופלים.

התכנון היה, מאחרי פורים לא לתת לו לאכול כשהוא קם, אלא רק כשיוצאים למעון.

אבל עכשיו הוא כל היום בבית, אז זה לא יעבוד.

וברצינות- לומדים טוב את ההלכות הקשורות לביעור חמץ ועושים מינימום שצריך עפ"י ההלכה- בלי מיון צעצועים, בלי מהפכה בארונות, מוציאים חמץ מהבית- וזהו. לא לוקח יותר מימים בודדים בערב חג ממש.

כבר כמה שנים שאני עושה כך ורואה ישועות, במהלך השנה כל פעם כשיש זמן ופניות עושה פרויקט אחר בבית- את כל המיונים והסדר שרגילים לעשות בד"כ בערב פסח.

לכן לא רלוונטי אליי כל כך

אבל רעיון מושלם 

לא צריך לגעת בבית, צריך להוציא חמץ.

אחרי פסח- בחופש או בכל זמן אחר- תעשי "פסח" בכל מה שלא חמץ. 

אבל קשה לי להשתחרר מהרגלים...

וגם תמיד יש בי ספק שמא הכניסו איזה ביסלי לארונות 

מוכרים לנכרי את כל החמץ. תלמדי הלכות ותראי כמה אנחנו משתגעים מעבר...

תעזי פעם אחת ותתמכרי! ממליצה בחום.

אני לא תמיד משתגעת לנקות ולמיין לפני פסח. ושלא תביני נכון אני פריקית של מיונים, תקתוקים, וארונות ייצוגיים! אבל אחרי שילדתי פעמיים בפסח ועוד כמה פסחים עם קטנטנים ועבודה ובעל שעובד במשרה מלאה++, הבנתי ולמדתי בעל כורחי שאפשר גם אחרת.

אז את המשחקים סוגרת ומוכרת לגוי ומטפלת בהם כשיש לי זמן. ולפסח או שמנקים משחק או שניים או שקונה חדש לחג.

כך בכל דבר אפשר למצוא פיתרון שלא כולל להשתגע דווקא בזמן לחות של ערב חג.

זה לא קשור. בשביל פסח צריך להוציא חמץ וזהו.

מי שרוצה נקיון אביב, שיעשה בשמחה- אני לא רואה צורך לעשות ניקיון יסודי

בדיוק בתקופה הכי לחוצה בשנה, כי גם בלי ניקיון יסודי, פסח זה זמן לחוץ

להוסיף לזה עוד דברים שלא קשורים בשום קשר להלכה- ממש לא בשבילי

כשאני מתלוננת כמה קשה הכנות לפסח וכו' הוא טוען שאנחנו הנשים עושות את עה קשה ולא לכך התכוון המשורר🙈

כל ארגוני הארונות שלוקחים שעות והמיונים והחלונות והתקרות נו באמת. .

נראה אותנו באייר עושות את זה. או כסליו. למה דווקא בזמן הכי לחוץ של השנה??

קיצר. אני שואלת את זה גם את עצמי. ומסכימה עם מי שכתבה שהחיים לימדו אותה להוריד מזה. אז גמני עם פסחים בהריונות/לידות/תינוקות/ילדים התחילה לשנות מהלוז הזה..

ואני בכלל שונאת לנקות וזה סיוט בשבילי ולא מצליחה להתארגן מוקדם.

אז ממש עושה מה שחייב. ולא, לא הכל חייב.

ובשריפת חמץ אומרים בנוסח שכל חמץ שנשאר ברשתותי אני מבטל וכבר לא שייך לי וכו'.

אז מנקים מטבח סלון יסודי כמובן.

ובשאר החדרים שטיפה טובה ומיטןת ומגירוץ תחתונות.

שאר הארונות לרוב אני לא נוגעת..

משחקים מנקה רק מה שיבוא לידי שימוש השאר סוגרת מכסה מוכרת וקונה משחק חדש אחד לפסח.

והעיקר שנגיע בשמחה לחג הזה(אומרת את זה בעיקר לי שהלחץ והעומס יוצאים על המשפחה עם העצבים שיוצאים ממני)

כי מלכתחילה חשוב לו לבער את כל החמץ בבית, כולל כל מיני חצאי קרקרים שהילדים השליכו בפינות נידחות.

ואם כבר מזיזים דברים בשביל לבדוק שאין שם חמץ - אז מבחינתי כן, לעשות שם כבר סדר כמו שצריך.

אבל לא יודעת מה נעשה השנה.

נראה לי שעל ניקיון המשחקים נוותר, כי לאחרונה קנינו ארונות משחקים חדשים ויחסית הם עדיין נקיים. אז נסגור אותם ונקנה שניים-שלושה משחקים לפסח... אבל זה לא יפטור אותנו משאר הבית, שהוא הרבה

זה באמת משנה חיים.

לא נוגעת בכלל בארונות בגדים/ספרים/משחקים. את מדפי המשחקים אני מכסה בנילון ענק ומוכרים,

ארונות בגדים אין בהם חמץ אז לא מנקה בכלל.

נקיון יסודי של המטבח והסלון לוקח כמה ימים.

את החדרים הילדים מנקים בקטנה לא כולל חלונות בכלל (מי שיש לו נערווים מהמסילות שיתיז שם אקונומיקה אבל באמת שאין צורך)

ואם הולכים לפי מה שצריך מבחינה הלכתית לא צריך יותר מיום- יומיים למטבח ועוד יום- יומיים לשאר הבית. אומרת מניסיון...

וחוזרת שוב- אני הכי לא כזו וזה היה לי ממש קשה בהתחלה! מתה על הפרויקטים של הסדר וארגון, זה ממש עושה לי טוב. אבל התבגרתי והבנתי שזה לא חכם לדחוף את זה בזמן הכי לחוץ והכל ביחד... מחלקת את זה על פני כל השנה כשמתחשק לי ויש לי זמן.

בכלל אני בטוחה שלא לזה היתה הכוונה בביעור חמץ. מרגיש לי לפעמים שאיבדנו את הכיוון וקצת נסחפנו עם ההכנות לפסח וחשוב להכניס חג באווירה טובה ועם הנשמה בידיים. זה יכולת נרכשת- רק אומרת 😏 אם אני הצלחתי לשחרר מזה כל אחת יכולה😅.

כל שנה יש סיבה אחרת למה 'השנה עושים פסח כהלכתו'

הבעיה שהסיבות האלו לא נעלמות אחרי פסח ככה שאנחנו בבית שכבר כמה שנים לא קיבל נקיון רציני (סדר ומיון כן כי אין ברירה)

אז קחי בחשבון שלפעמים כשאין דד ליין של פסח נושף בעורף לא מגיעים לזה אף פעם,

אצלי בכאופן

אולי כי זה דירת שכירות זמנית אז אני יותר משחררת.

והגענו לפסח מתים. הבית היה מהפיכה. ואני לא מבינה איך גם את המינימום יש אנשים שעושים בכמה שעות.

מודה שכנראה היה לי בלאגן חריג אבל עדיין.... היה לי טראומה מבדיקת חמץ שלר נגמרת , בבית ג'יפה , תוך כדי שאני מנקה את המקרר. ועוד רכב וחצר וכו ואשכרה לא ניקיתי לפסח הכל אז צריך לבדוק באמת לא רק לסמן וי...

בקיצור מבחינתי זה היה קשוח ממש.

קבעתי כלל, שעד שבועיים בערך לפני פסח אני יכולה להתעסק במה שלא בדיוק קשור לחמץ סדר כללי ניקיון אביב וכו' ושבועיים לפני פסח מתחילה את מה שכן חמץ למשל ארונות מטבח שמאוחסנים בהם כלים וכו ולאט לאט את המטבח ומה שחייב, עושה כביסות שצריך לפני פסח מעילים תיקים וכו'.. אני לא רואה טעם בלהתחיל את עניין החמץ מוקדם יותר כי אז לא יהיה ניתן לחיות בבית.

השנה עם המלחמה והילדים בבית אני מאמינה שפחות אגיע לצערי למעבר ולכן אתמקד במה שבאמת חמץ 

מחלקים עבודה- אחד משגיח על הילדים, השני מנקה.

בד"כ מוציאים אותם החוצה.

השנה אי אפשר

אבל אפשר שההורה המנקה ילך לישון צהריים שעתיים וינקה אחרי 20:00 כשהקטנים נכנסים למיטות.

כמה ימים כאלה והגוף יתרגל ויהיה באנרגיות בשעות הערב.

אני חושבת שתכנון טוב של חלוקת המטלות והזמנים זה הכי טוב.

שלוש שעות כל ערב או אפילו רק 3 פעמים בשבוע

מתוכם שעה איפוס כללי

שעתיים פסח

זה ממש מספיק.

בשבוע האחרון עם ניקוי מטבח כמובן זה אחרת.

אבל גם אז אם מתחילים עם ארונות עליונים עוד קודם,

אפשר לסיים פסח יסודי ביומיים.

מפה להוריד מה שלא חייב.

אם לא עושים ליל הסדר בבית זה ממש אמור להיות בסדר.

אם עושים- לבשל הכי פשוט שיש ולהשלים קנוי ככה שלא צריך להכשיר את המטבח שבוע קודם.

גג ביום לפני בדיקת חמץ.

(ואז לבשל לתוך הלילה והשלמות בבוקר החג ולנוח טוב צהריים)

ולא נקיון אביב

אני יכולה לשתף שניקיון אביב כבר די מאחוריי, חוץ מהשקים שבעלי עוד לא הוציא מהבית😡)

אם בזמן מלחמה+ עבודה מהבית + ילדים מחורפנים הייתי צריכה גם את זה על הראש - לא יודעת לאן הייתי מגיעה

וותרי על כל הרוצה, ותתרכזי במה שחייב

חייב - יותר מכזית חמץ, מטבח וסלון גז ומקרר. יש מדריכים שמסכמים מה מי מו ואפשר ביומיים שלושה  בנחת שזה יהיה מאחורייך. מבטיחה לך, עשיתי את זה שנתיים רצוף

לא אבק, לא מגירות בחדר, לא ארונות בגדים. לא קירות בשירותים. חמץ וזהו

אני באופן אישי השנה בלי קשר לכמה כח הרצון יש לי, לא מתכוונת לעבוד כמו משוגעת

מבחינתי - סוגרת ארונות חמץ, משאירה 4 מגירות במטבח לפסח (סירים, קופסאות פלסטיק, צלחות, בקבוקים וחומרי ניקוי) ולאוכל הקנוי - ארגז או שאדחוף באחת המגירות הנ''ל

כל שנה הייתי משתגעת ומפנה הכל. זה מלא עבודה להחזיר גם אחרי. אין סיבה

אני מרגישה שבגלל שכולנו נמצאים בתוך הבית כל הזמן

אז הכל צריך להיות יותר מדוייק מבד"כ.

להוציא, לאוורר, למיין, להיפטר מדברים לא שימושיים.

לנצל נכון יותר את השטח..

סתם דוגמה לא הורדתי כביסה יומיים, הילדים בנו מחנה בספה למעלה,

מפה לשם הביאו אוכל, נשפך, כתמים על כביסה עדינה.

הערתי לבעלי שהוא לא שמר עליהם טוב בזמן שעבדתי,

הוא התעצבן עליהם שהם עלו למעלה.

בשטיח היו דינוזאורים, הגדול דרך עליהם בדרך למקלט באמצע הלילה, וקילל את אח שלו מכל הלב שידרוך על לגו וכו

הילדה השאירה קופסת נצנצים בשירותים אחרי פורים, הקטן טייל עם זה בכל הבית.

בעלי חלם על נצנצים בלילה (פיתח חרדת נצנצים)

בקיצור יעשה לכולנו יותר טוב בית יותר מאורגן.

ויש מלא מקום פשוט לא מסודר.

חטיפים כשל"פ, וכן עוגות כשל"פ. זה מה שאני קונה בשבועיים שלוש האחרונים לשבת, 

וככה חוסכת לי את הכאב ראש של מי נכנס עם החטיף החמצי לחדר הפסחי...

הכנות קלות לכולן, בלב שמח.

אם לא- אולי כדאי לחזור לרב ולספר על כל המורכבות. אולי ימצא הקלה

הראשון אמר שהוא לא יודע איך להתיר את זה אז שנמשיך לברר

השני קיווה שזה פצע אבל לא יודעת אם וכמה כאב לי במיוחד שזה מרגיש לי ממאמץ בעיקר

הציע ללכת לבודקת אבל אני לא מסכימה. בעצתו עשיתי שוב אבל יצא אחר לגמרי

הוא טוען שזה עדיין תואם פצע בעיניו ושהוא רוצה לשוחח איתי על זה כדי לבדוק אם אפשר לתלות בזה

אבל אני לא יודעת מה לעשות

ואני לבד עם הילדים עכשיו אז לא אצליח להתקשר עד הערב

מצווה מעצבנת!!

לק"י

ובגלל שהרגשתי משהו בניגוב, הוא התיר.

כי גם אני כנראה לא הרגשתי משהו בזמן הבדיקה. ואני מבינה שזה סימן לפצע.

יש להם רב עם הרבה ניסיון שאפשר לשאול? או להתייעץ?

פירטת לרב אם היו קרעים/ חתכים/ תפרים?

אבל רופא אמר לי קצת אחרי הלידה שנראה מה שהוא מחלים

ניגבת חיצונית? יש לי אי נוחות מאז הבדיקה

אמרנו לו.. כבר עוד רגע שקיעה נדמה לי

סיוט אני כל כך סובלת גם ככה

אולי אם יש פצע רציני זה כואב.

אותי לימדו שאישה מעידה על עצמה.

אם לך אין ספק שבסדר (לפי מה שלמדת, ההלכות שאת נוהגת על פיהן, וכו)- אז למה לשלוח לרב?

ואם את יודעת על עצמך שהדימום נבע מפצע, אז שוב, למה לשלוח לרב?

להבנתי, הסיבה היחידה לשלוח לרב היא אם לפי מה שאת יודעת זה אוסר או שאת לא בטוחה, ואת מקווה שהרב ידע איך להתיר. לא כך?

אם ההחמרות גורמות או עלולות לגרום לזה שתוותרי על המצווה הזו לגמרי, לדעתי לגמרי יש מקום לשקול ללכת לפי פסיקות מקלות.

לא כברירת מחדל, אלא מתוך מחשבה ושיקולים שלך ושלכם כזוג, כדאי בהתייעצות עם דמות רבנית.

את באמת תופתעי לדעת כמה הספקטרום ההלכתי רחב בנושא הזה (אני הופתעתי מאוד בהדרכת כלה. אמא שלי גם הופתעה ממה שסיפרתי לה. רחוק משיעורי חלמיש חחח)

לק"י

לא שזה פצע.

שוב, אישה מעידה על עצמה

לכן מלמדים גם אותנו דיני כתמים

שנדע

הרב זה בשביל מקרים בהם לא נראה שזה טהור…

רק על עצמה

גם לי היו פעמים שהייתי בטוחה שזה בסדר

אבל ליתר ביטחון שאלנו רק, כי זה באמת לנו ממש בקלות

והתברר שטעיתי

ואגב היא כתבה נקודה חומה

זה בדיוק הצבע הבעייתי..

יש צבעים ממש ברורים לכן ולא

חום זה לגמרי שאלת רב

לק"י

בטוחה זה לא תמיד הכוונה יודעת בוודאות, אלא חושבת שזה ככה. ועובדה שלא תמיד זה נכון.

שהם בטוח טהורים כמו צהוב וסומכים בהם על אישה

ובין צבע שיש בו אפילו מעט ספק, בטח בחום, שם אני יודעת שסומכים על האישה רק אם היא זוכרת שהותר לה כזה מקרה בעבר, כלומר היה אישור של רב בשלב כל שהוא.

ככה רב הסביר לי לאחרונה 

כשהצבע הזה הותר לה בעבר והיא זוכרת אותו כמותר.

ולא רק לפי צבע שנראה לה טהור בלי היסטוריה עם הצבע הזה.

התלבש ככה בתור בגדים לפורים או בכללי.. באופן כללי אני לא מתערבת לבעלי בבגדים, גם כשהם ממש לא לטעמי.  לא הייתי רוצה שיחליט איך אני אתלבש ואין סיבה שאני אחליט בשבילו, הוא אדם בוגר. אז גם אם מחר הוא ישנה את הסטייל לבוש שלו לבגדי עבודה - בעיניי זה זכותו..

אם הוא לבש אותם רק בקטע של פורים אז בכלל לא הבנתי מה הבעיה.

התגובה שלו אולי קצת קיצונית לפי דעתי האישית, מצד שני גם הבקשה שלך.. וגם העובדה שאת זאת שבכית ומיסגרת את זה כאילו הוא בא לצער אותך - אני מאמינה שהוא לא עשה את זה נגדך, פשוט זה מה שהוא אוהב. בלי קשר אלייך.

נשמע שכדאי שתעבדו על התקשורת ביניכם, וגם על הנפרדות בהחלטות האישיות. זה עושה רק טוב 🧡

לגבי הילדים - זה ממש הגיוני. תזרמי איתם. זה מצב מפחיד גם לנו כמבוגרים ואם זה מה שנותן להם ביטחון אז תני להם את זה. לא רק עד סוף המלחמה גם קצת אחכ, ומי שיחזור מיד לעצמאות - מעולה, אבל תניחי שיהיו כאלה שיצטרכו עוד זמן כדי להרגיש בטוחים מספיק

א. הייתי עושה לעצמי כלל לא להתערב לו בבגדים ויהי מה.

ולנסות לאהוב אותו איתם כמו שהוא, שלא ירגיש שהוא על תנאי ואת גם תוכלי להשתחרר ולא להיות "אמא שלו"

ודבר שני כדאי לדבר על זה בתקשורת מקרבת- שאלה, שיתוף, הקשבה, הרבה הקשבה ולשמוע מה היה לו בעיקר לא נעים בזה... כי נשמע שזה נגע לו בנק רגישה ממש..

ב. לקבל את זה ולזרום איתם. אם הם ממש לא ככה במציאות אז זה בעקבות המלחמה, כדאי לתת לזה את המקום ולא ללחוץ עליהם לכלוא את התחושות שלהם בפנים. זה מאוד בריא וחשוב.

אם בעלך נניח פועל במפעל ובגדי העבודה שלו מוכתמים (גם אם אחרי כביסה) ודהויים, אז באמת אולי עדיף שלא להיכנס ככה לחג.

אם לא ומדובר בבגדים רגילים רק שאינם בגדים חגיגיים- נשמע לי סביר ביותר.

ובשני המקרים אני לא רואה סיבה להתערב לבעל בבגדים לא ביום חול ולא בחג ושבת.

מאד נפוץ שזוגות רבים בזמן שמתארחים אצל המשפחה. יכול להיות שאתם מרגישים שמסתכלים עליכם ואולי אפילו שופטים אתכם ולכן כל אחד יותר רגיש.

אולי אם לא הייתם שם, פחות היה לך אכפת שהוא ילבש את המכנסיים האלה? ואולי הוא היה פחות רגיש בבית שלכם?

אני לא מנסה להגיד לכם לחזור הביתה אם אין שם ממד, להיפך. רק להיות מודעים לסיטואציה, לדבר על זה ביניכם ולהיות סופר רגישים אחד לשני.

לא להתערב!!

את תתלבשי לטעמך והוא יתלבש לטעמו.

וזה לא עניינך מה הוא לובש.

סליחה שאני ככה חריפה, אבל זה מתכון לכ"כ הרבה מריבות מיותרות...

כי בתכל'ס, מה זה משנה?

אם הוא לא מתלבש מכובד זה לא אומר שום דבר על המכובדות שלך או של המשפחה. רק על עצמו.

לשחרר, ולאהוב אותו איך שהוא...

אולי בהמשך הוא יזרום גם על לשנות סטייל. ואולי לא. אבל לפחות לא תריבו על זה

חשוב לך ואת מתייחסת אליו כאמא (מבקשת שיחליף מכנסיים) לבין אמירה כמו - "לדעתי יותר מתאים מכנס x" ולשחרר

בטח ובטח שלא לחפור ולהיכנס לעימות על זה

וגם הקטע שאת בוכה אומרת שהוא מצער אותך.. זה מצער גם את הצד השני התייחסות ווכחנית לגבי לבוש. אתם לא בבית, מלחמה, צריך לבחור על מה לשים את הפוקוס

לגבי הילדים נשמע לי הגיוני

הם עברו לבית אחר, רחוק מאזור הנוחות, מלחמה, אזעקות, נשברה השגרה, תהיי שם בשבילם. זה צורך רגשי

זה כמו אחרי לידה שהכל יותר רגיש.

כל הערה פיצית שלך או של משפחתך על העצמאות שלו עלולה לגרום להצפה ולכל המועקה לעלות.

ממילא הוא לא בבית שלו, לא יכול לקבל החלטות שהוא רגיל לקבל,

את חוזרת למשפחתך וקצת פחות "שלו" חוזרת לדפובים שהכרת ואולמ השתנו עם החיים המשותפים איתו.

הכל יותר רגיש.

את בעצמך מודה שאם זה היה בבית הפרטי שלך פחות היה אכפת לך, אז התזוזה העדינה הזאת מורגשת.

במיוחד אחרי כמה ימים.

תדמייני שאתם אצל המשפחה שלו כמה ימים ואז הוא מעיר לך על משהו שאם הייתם בבית היה יותר מכיל.

לא היית מרגישה עוד יותר רע עם זה?

נגיד כשהייתי לפני לידה נסענו לחמותי ואחרי יומיים נשברתי ובכיתי שנחזור הביתה,

הוא אמר שאמא שלו תיפגע אם נצא כמו גנבים בלילה ושנחכה לבוקר.

וואי איזה שטיפה הוא קיבל ממני, מספיק סבלתי את המשפחה שלו יומיים. חיכיתי שיחזור מהעבודה שיעזור לי להתקפל, ועוד במצבי אני צריכה להתחשב ולא לפגוע בהם..

בואי נגיד שהתגובה שלי הייתה חריפה פי עשר מהתגובה של בעלך.

כשאתה בבית לא שלך עם הרגלים שלא גדלת עליהם, זה ממש יכול לשגע.

במצב שגם ככה מתוח- על אחת כמה וכמה.

בכל זאת מצב קצה..

ובמיוחד שאתם לא בבית, לשמור על הכבוד שלו מבחינת עצמאות וקבלת החלטות ואיך הוא מרגיש, מאשר איך הוא נראה.

מבחינת הילדים לשבת לידם עד שנרדמים זה מינימום לדעתי.

במלחמה הקודמת ישנתי איתם בממד,

הפעם לא ישנה איתם כל הלילה אבל כן מרדימה ובאה מיד עם תחילת אזעקה. (גם יש לי בת 12 שישנה עם הקטנים אז זה נותן להם יותר ביטחון)

אם היו מתעקשים שאשן איתם לא הייתי חושבת פעמיים.

לגבי בת ה10 במהלך היום- זה כן נשמע קצת חריג (מחוץ לבית זה לגמרי לגיטימי. אבל בתוך הבית הייתי חושבת שבגיל שלה היא אמורה להיות מסוגלת לשחרר)

כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע איך לגרום לה לחוש יותר בטוחה באופן הדרגתי.

לדוגמה: לתת לה משימות ברורות

לתת לה שליטה בתחושת הזמן (יש לה שעון) למדוד כמה זמן לוקח מנקודה מסויימת בבית עד לממד.

להסביר לה על התראה מקדימה ולקחת אחריות מלאה שלכם שאתם תגידו לה מתי מתקבלת התראה.

(למשל בת ה8 שלי התקלחה בקומה למעלה, ואז יצאה בבהלה היא חשבה ששמעה את ההודעה המקדימה ונלחצה מאוד. אז את זה אפשר למנוע. לתת לה לשחרר כי האחריות שהיא תדע על ההתראה היא של המבוגרים)

מקלחת אפשר לקלח אותה בבגד ים, פחות התמודדות לא מחייבת. וגם לא חייב כל יום.

יש פעילויות מפחיתות חרדה ודריכות, תחפשי יש כל מיני רשימות שרצות..

אבל באמת שהכי טוב להירשם להדרכה מסודרת.

יש מטעם העיריות, משרד החינוך ומרכזי חוסן.

ואפשר להתקשר ליועצת של ביה"ס. אני בטוחה שהיא תשמח לעזור ולהנחות אתכם לגבי תוכנית פעולה.

אני חושבת שקשה מאד לשחרר ולהגיד שילבש מה שבאלו

בדיוק כמו שאני רוצה שהילדים שלי יראו מטופחים ויפים

כך גם אני רוצה שבעלי יראה יפה ומטופח

אפשר להגיד את זה בצורה יפה ומכובדת

מה עדיף שהבעל יתלבש לא יפה והאישה תתבייש ללכת איתו ברחוב?

הבעל הוא שותף בוגר חבר באותה רמה כמו האישה.

בתור זוג יש דינמיקה ותקשורת יותר חברית/ שווה בין בני הזוג ולכן יש מקום לדבר בצורה נעימה אחד לשני לא כבקשה או ציווי שנודף ממנו ריח שתלטנות מכיוון שלבן הזוג יש מרחב אישי של רצון/ מחשבה/ העדפה ויש *לכבד את זה*.

אפשר להציע/ לומר את דעתי אבל *לקחת בחשבון שבסוף זאת בחירה שלו מהעולם שלו ולכבד את זה*

בדיוק כמו שאני רוצה שיכבדו את דעתי כאדם ולא ייכפו עליי מה שאינני רוצה או מעוניינת בו . 

לגבי הילדים בגילים מסויימים יותר קל לבקש או להחליף להם , כי הם בחינת "עובר ירך אימו" כלומר חלק מהאם וממילא כרוכים אחריה ונשמעים לה.

תביני

גבר הוא לא פלסטלינה

שאפשר לעצב אותה כרצוננו.

הוא אישיות בפני עצמו עם עולם פנימי ורצונות.

הוא בחר כך- כי רצה כך .

תבדקי

מה מפריע לך בזה בעצם?

הגיזרה? הטעם שלו? המראה ?

אולי מפריע שבעצם את לא מרגישה "משפיעה" עליו?

בהזדמנות מתאימה תוכלי לשוחח עם בעלך

ולשמוע איך הדברים נראים מהצד שלו. 

בעיניי 

נכון לעכשיו ולתמיד

לסנן מה מהותי לקשר בנינו- ומה לא משמעותי.

חבל לתת לזוטות להרוס מצב רוח

או קשר טוב.

הוא לא חושב שהוא מוזנח,

או שלא אכפת לו מראה מוזנח.

אז או שהוא יחליף מכנס,

או שאת תחליפי משקפיים. מבינה?

ואני יודעת שקל להגיד וקשה לשחרר את זה,

אבל הוא צודק, מה אפשר לעשות..

תתנחמי, אצלנו באירוע הוא לא היה מוכן לקנות בגדים כי "לא בא לו"

בקושי לסדר את החולצה בתמונות הוא הסכים

ואח"כ שחררתי שיראה איך שהוא רוצה.

גם עם הילדים אגב,

היה לי חשוב שיראו יפה בקבלת פנים, ואח"כ שחררתי, חלק החליפו לבגדים ממש פשוטים. אם לא הייתי מסכימה בריקודים לא היו מסכימים ללבוש את הבגדים היפים בקבלת פנים.

אין מה לעשות, הוא אדם לעצמו. אפשר לבקש. הוא לא חייב להסכים ואם לוחצים הגיוני שיהיה ממורמר, זה החיים.

שימי לב

האמת נמצאת בכיס של האשה (או שלך) - מה יפה או מכוער, מה מתאים או לא

הטעם או הדעה של הבעל רלוונטיים?

את היית רוצה ללבוש רק מה שבעלך רואה לנכון?

האשה יכולה, במחילה, לעבוד על מידותיה ולשחרר האחיזה דרך הנראות של הבעל, ולא להתבייש ללכת איתו ברחוב.

לא תלבשי צבע שבעיניו מכוער אבל את ממש אוהבת.

יש זמנים שבהם יש כח ורצון להתחשב בבן הזוג ולשמח ויש זמנים שזה עושה הרגשה של 'איזה חצוף שמבקש ממני דבר כזה ואני אתלבש איך שאני אוהבת'. ויש עוד תחושות על הרצף הזה.

ואם תגידי שאת בחיים לא תלבשי בגד שאת אוהבת והוא לא, זה גם קיצוני בעיני ובסיכוי לא קטן מצביע שכדאי ללמוד ולעבוד על נבדלות בקשר.

אילו בעלי היה מבקש ממני להחליף את החצאית או את החולצה כי הם לא נראים לו...

לא רק שלא הייתי חוגגת איתו את פורים גם הייתי הולכת בהפגנתיות כנראה למקום אחר ..

איך היית מרגישה אם היה מבקש ממך כזה דבר ?

לגבי הילדים ככה זה הרבה אצל כולם

יש רגרסיות .. עצבים מריבות בין הילדים

לאף אחד לא פשוט

הרבה כוח 🤗

יעזור לך מאד לנסות להכנס לנעליים של השני.

לדמיין שאת בעלך

איך הוא מרגיש בתוך הבגדים של עצמו?

מה מנחה אותו בבחירת בגדים

איזה ערכים והעדפות יש לו סביב העניין.

את יכולה לשאול אותו

מסקרנות,

להניח את העולם שלך רגע

ולבקר בעולם שלו.

ולגבי הילדים

אם את ילדה, ופתאום פרצה מלחמה, ויש אזעקות ופיצוצים

ואתם לא בבית שלכם אלא מתארחים

ואת מן הסתם מרגישה דריכות תמידית וחוסר ביטחון -

מה תעשי כדי להרגע ולהחזיר לעצמך תחושת בטחון?

האם את מסוגלת להירדם בקלות?

אם לא, מה את צריכה?