בדיוק כמו שהרצון שלה אינו אגו.

הדבר היחידי המטופש כאן, זה ה"כללים" שכאילו בגלל שהאשה עוברת את ההליכים הפיזיים, אז הרצון שלה לשתף מהר את הוריה, הוא יותר "לגיטימי" מרצונו...

אלא מה? כמו שכבר כתבתי, יתכן שאצלה זה פשוט ענין של צורך תמיכה מההורים, ולא בגלל הענין של שיתוף - שבו אין שמץ הבדל.

האשה עוברת תהליכים כל ההריון.

מדובר אחרי חודש - ולפי הנימוק של הדופק, כנראה זה לא כי היא "מתביישת" שיחשבו משהו על הגוף שלה, כי זה בשלב מוקדם. אם היה כך, אז היתה צודקת.

לגבי השיתוף - אל תערבבי בין הדברים: אמרתי מפורש, שיש הבדל. מצד "שיתוף" בגלל עצם ההתרגשות מילד ראשון, הרצון לשתף את ההורים בשמחה וכד' -אין שמץ של שמץ של הבדל. מי שלא תופסת את זה, יש לה בעיה.

מצד הצורך הרגשי, ה"תמיכתי", זה אכן משהו אחר. כלומר, אם היא רוצה לומר להוריה, נטו כי היא רגילה שהם עוזרים לה במצב מיוחד שהיא עוברת - וכאן זו היא מהבחינה שבגופה, "להפיג חששות, להתייעץ" - אז זה נכון.

מה שכתבתי לגבי "ניצול", היה לא לנצל את העובדה שאשה עוברת לפעמים תהליכים לא פשוטים בהריון, ובוודאי בלידה, כדי לחשוב שיש לה איזושהי "עדיפות" בנוגע לילד, לבלעדיות בשיתוף החוויה וכד'. מלבד החריג הנ"ל, שאינו נגוע לשיתוף-בשמחה, אלא סתם להיעזרות ראשונית.

ולגבי הסבא-סבתא, הייתי מציע לא למהר לזלזל בכך, ולקרוא לזה "אגו" ושאר ביטויים חריפים שאנשים נוהגים להשתמש בהם טרם הגיעו לשלב (כמו גם חבר'ה צעירים טרם נישואים שאומרים כך על דברים בין בני זוג, כמו כאלה ללא ילדים שכבר "יודעים" לגבי גידול ילדים באופן וודאי). תמיד טוב לנקוט יותר מתינות בעניינים כאלה.

הנושא הזה, של סבים וסבתות שרוצים להרגיש שהיחס אליהם אינו פחות מהצד השני, אינו "כללים של אגו", אלא אנושיות בסיסית מצד בני הזוג. ומוטב לתפוס את זה מוקדם.  כנ"ל - החרגתי ענין ספציפי, שאינו שייך לכך וגם לא הוזכר. הוא סה"כ רצה לשמח מהר את אביו.

מה שמעסיק אותה זה לא לשתף אם ההריון יאבד... ענין של הערכה, אני לא חושב שזו הסיבה שלה.

אז זה "מה שלא ברור פה". את חושבת שזו הסיבה, שחוששת שמא יתברר שזה לא - ואני מעריך שלא זה הענין, אלא כי הוא עוד לא ממש מורגש.

ושלא כדברייך, הכותב אכן דיבר רק מצד הענין של השיתוף בשמחה. הדגיש, שזה הענין מבחינתו.

על כן אמרתי, לא לערבב בין שני הנושאים. מצד השיתוף-בשמחה, שניהם שווים ואין קשר לכך שההליכים בגופה.

מצד בושה בשלב ראשוני, או מצד רצון של שיתוף לצורך עזרה, אכן יכולה לחוש הבדל וזה לגיטימי.

ושוב - חבל לדבר בתיאוריות. הסבא והסבתא באופן נורמלי לא מעוניינים "על חשבון" הכלה שלהם... כל דבר אפשר לקחת לדיונים תיאורטיים. באופן נורמלי, הרצון של ההורים של הזוג משני הצדדים להרגיש שאינם מופלים-לרעה, הוא נכון. על כך דיברתי. זה לא "כלל שנובע מאגו". הרי כבר הדגשתי על מה לא מדובר.

ואינני יודע מאיזו "נקודת הנחה" יוצאים... זה בדיוק מה שדנו כאן.

כשמדגישים שזה "קורה בגוף שלה" וכו' - אז לפעמים לא באמת ברור כמה מי שמדגיש את זה שוב-ושוב תופס באמת שאין כל הבדל בגלל זה, לא בהורות, ולא בלגיטימיות של הרצון של שני הצדדים לשמח את הוריהם.

אין כל צורך להפליג על סבאו סבתא ש"לא יהפכו את זה לכלל מטומטם".. אף אחד לא דיבר כאן על משהו כזה.

ה"אף גבר" מוגזם...  מכירים קצת את המציאות.. כמובן, תמיד החוויה עצמה היא יותר.

מציע להמתין עם הכללים הללו. כבר הסברתי, לא כל דבר יודעים מראש. כולל מה גברים "מבינים ומכירים" או לא, אחרי הרבה לידות בסביבתם הקרובה.

ב. אמרתי מראש על איזה נושא דיברתי ועל מה לא. ובנוגע להערכת המציאות כאן, זה לא משנה. כל אחד כותב לפי מה שהוא מעריך שמדובר.

ג. ואין שום צורך להפליג על "החם והחמות". ההנחה הבסיסית שבעיה חריגה אצל הורים, יכולה להיות השני הצדדים. כבר הזכרתי את זה - וב"ה זה אכן חריג.

ד. אני כן דיברתי על הכותב. זה הנושא כאן. והכותרת שלו לא היתה השאלה. "כלל". אלא על כך שאשתו מספרת ודורשת ממנו שלא. פשוט ביותר. לכך היתה התייחסות, בצורה בהירה: שיתוף בַּשמחה, אותו דבר. ענין נטו של בקשת עזרה/תמיכה, בושה, חשש שזה נגמר בלא-כלום ואז זה סתם דיבור על משהו בגוף שלה - אחרת. תלוי בהרגשה האישית.

ה. אמרתי במה יש הבדל ובמה אין הבדל בין ההורים משני הצדדים. לא מועיל לחזור שוב.

ו. "פעמים רבות מאגו".. יותר ממה שמי שלא ילדה לא מבינה בלידה לדברייך - אי ההבנה שיש ביחס להורים, למי שלא שם.

ז. לא דיברתי כמובן עלייך ועל בעלך. זה ממש לא הנושא.

והאמירות הבומבסטיות הללו "היא המלכה, לגמרי. לא מרגישה צורך להתנצל" (כשהודגש לחלוטין מתי היא כן - ומתי היא לא יותר מאשר האיש), זו לדעתי הבעיה בכל אופן הדיון הזה. אין כאן באמת הבדלים כ"כ גדולים באמירות הלכה-למעשה. הצורך ב"ניפוח" גדול, הוא שמעורר את התחושה הבעייתית.

הריון, זה משהו של שניהם.

כתבתי מפורש, אם הנימוק שלה היה שהיא מתביישת שידעו בשלב כ"כ ראשוני (מרגישה כאילו מדברת על הגוף שלה נטו, לא על "העובר"..), אז ניתן להבין וזה מוצדק. מה שהובן מדבריו, לגבי הדופק, שרוצה לוודא שבאמת זה מתקיים. כך לפחות אני הבנתי.

כך גם אם סתם צריכה תמיכה. לא בגלל "שיתוף בשמחה".

מה שהדגשתי, היה שמצד השיתוף-בשמחה, אין כל הבדל בגלל שזה מתרחש בתוך גופה, אשריה שזכתה.

באמת התפלאתי על ההגזמה....

נו, כבר כתבתי שאינני נכנס לכל מיני "סוגים" של הורים. כמו שיש סוגים בין בני זוג או סתם בני אדם - גם הורים הם חלק מבני האדם..

מה הקשר בין זה לבין הענין השווה של השיתוף בשמחה...

אמא שלה על ידה, זה מקביל למה שכתבתי - הסיפור להוריה בגלל הצורך בתמיכה או כד'. 

אי השיתוף בשמחה בגלל שהיא זו שבהריון - זה כמו שנאמר שבגלל שהיא היולדת, אז גם על הלידה נספר להוריו קצת מאוחר יותר... אחרי הכל "היא" ילדה...

חבל להיכנס לדברים כאלה.

אני הדגשתי נקודה אחת - שהרצון לשתף בשמחה שווה ולגיטימי אצל שניהם ממש באותה מידה. ושמי שלא מבינה את זה, לדעתי יש לה בעיה (לא נכנס כעת לסוגים ספציפיים של הורים שתיווצר בעיה מהשיתוף. זה חריג). ובענין הזה, זה רגיש גם עבורו - על משקל מה שכתבת אח"כ - לא פחות.

בכל מה שנוגע לדברים אחרים שהוזכרו: צורך תמיכה, בושה שלה בשלב כזה מוקדם, פחד שלה - אם קיים - שיתברר שזה בכלל לא הריון ואז דיברו עם  הוריו סתם על דברים בתוך הגוף שלה - לגיטימי..

השואל דיבר על הרצון לשתף בשמחה. לזה הגבתי.

ולכן הצעתי לו שיניח שהסיבה אינה זו, אלא מה שכתבתי לעיל - וילך לקראתה במידת חסידות.

כל הכבוד על המאמץ של האשה - 

לגבי שיתוף ההורים אין שמץ הבדל.

חבל מאד לנצל את זה בשביל הענין הזה.

ובוודאי שאין סיבה שההורים של האיש לא ידעו כשיודעים הורי האשה.

וקל וחומר, שאין דבר כזה שהיא "לא מרשה", והוא גם לא אמור לשאול את "רשותה"...

אלא מה? סביר שבהנחה שמדובר באשה נורמטיבית, אז זה שהיא משתפת את ההורים שלה, ילד ראשון, זה חלק מההתמודדות שלה עם החששות/ההתרגשות. ולכן, באותו זמן רואה סובייקטיבית כאילו להודיע גם להוריו, שזה כבר לא צורך של ה"בריאות" שלה, אפשר להמתין עד שיהיה דופק. שיש כבר משהו ממשי.

אז טוב שיש לה בעל עם רגישות, שלא אמר לה מיד, מה ההבדל, ההורים שלך יודעים, אז גם שלי... אלא המתין לברר ולחשוב.

ובהיות שממילא רבּים לא מספרים כ"כ מוקדם לאף צד - אז ממליץ לשואל לנקוט כאן  "לפנים משורת הדין" (ולא כי היא "לא מרשה"..), בהבנה שכנראה את הסיפור להוריה, האשה רואה כמו שכתבתי - ולא בגלל שזה "הגוף שלה", שזה ממש הבל הבלים - ולהמתין מעט עם הרצון המובן והמוצדק לשמח את אביו.

אשה בתחילת הריון ראשון, לא תמיד הכל לגמרי "מיוצב", עדיף מידת חסידות. חבל להיכנס לכך..

בד בבד תסביר לה כמה חשוב לך שאבא שלך ידע.

שאלת למי מספרים בתחילת ההריון - לדעתי, זוהי החלטה זוגית.

בכל מקרה רוצה להאיר לך נקודה, מנקודת מבטי, לא אומרת שכל הנשים ככה, אבל כדאי לדעת:

הצורך לספר הוא בעיקר לא כדי *לשמח* אנשים, אלא לקבל תמיכה נפשית וטכנית.

כשאשה נכנסת להריון בפעם הראשונה יש לה מלא שאלות, טכניות, נפשיות, ופחדים וכו'.

אז היא תשתף בהתחלה הורים או אפילו חברה קרובה או אחות - גם לעזרה טכנית ("אוקי, גיליתי שאני בהריון... מה עושים?!!?!? למי פונים, איך בוחרים רופאת נשים, מתי לקבוע תור, בדיקות דם, אחיות, מה עושים...) וגם תמיכה נפשית... (הגוף הולך להשתנות... פתאום יש עייפות ובחילות איך מתמודדים וכו').

ולכן, הצורך שלך לשתף כדי לשמח את אבא שלך הוא שונה מאד כנראה מהצורך שלה, ואולי היא לא מבינה מה הקשר (איזה תמיכה אבא שלו יכול להביא לי כרגע? אז נחכה לדופק... רק בשביל לשמח? אפשר לחכות קצת לא יקרה כלום...)

בכל מקרה, הולכת להיות לכם בעז"ה תקופה מיוחדת ומרגשת אבל גם לא תמיד נעימה וכיפית. חשוב חשוב שתהיו בקשב ובשיתוף רגשות אחד של השניה, שיהיה נתיב פתוח לכל החששות והפחדים ומקום להכיל אחד את השני.

אשתך הולכת לעבור רכבת הרים מטורפת בגוף, משהו שגם היא לא תמיד מבינה ויודעת, ולכן חשוב להבין שאתם ביחד בזה, שתרגיש היא לא לבד בזה, וגם אם היא טכנית "סוחבת" אתה שותף מלא - לשאר הדברים המשותפים לכם ביחד.

(כן, גם לשטוף כלים כשקשה לה זה כי אתם ביחד בהריון, וכרגע היא בבחילות ואתה שוטף כלים...)

בהצלחה והריון תקין בעז"ה בבריאות ובנחת ובשמחה! 

אליו לטובת יציאה לחופשה משפחתית 
 

בדיוק כמו הכנסים השנתיים של לשכת רואי חשבון ולשכת עורכי הדין באילת, ועוד גופים מרכזיים במשק - נופש שנתי משפחתי, שממומן בחלקו כהוצאה מוכרת של השתלמות מקצועית מוכרת למס.  

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

(לא הייתי שם, רק ראיתי פרסומים)

אנחנו כנראה יותר מידי עירוניים בשביל זה, אין ברכה פרטית, וגם לא נראה שיש אופציות מה לעשות באזור מסביב.

אבל תודה, אשמח לעוד תגובות. 

הנה הקישור: נוף החאן, צימר בכפר אוריה | Weekend

היינו אומנם עם שלושת הילדים ולא רק זוג, אבל גם לזוג זה שווה בהחלט לדעתי.

אני זוכרת שהמחיר היה נמוך יחסית למקומות אחרים ויכול להיות שדווקא כן יתקרב לתקציב (לא יודעת לגבי אוגוסט).

הבעלים של הצימר מקסימים.

יש שם בריכה שווה שפרטית בשעות מסוימות שאתם שם (בעל הצימר מסביר הכל כאשר מגיעים. בגדול כאשר זוג או משפחה רוצים להיות בבריכה ויש במתחם עוד זוגות אחרים אז או מחלקים מראש שעות ואז יש לכם שעות רק שלכם.

או נכנסים בלי לקבוע כאשר פנוי ואז סוגרים את הדלת של הבריכה עם הווילון וכך זה סימן לאחרים שתפוס ולא נכנסים )

יש גם ג'קוזי גדול בנוסף. גם בחלק מהצימרים בפנים וגם ליד הבריכה עם מפתח ודלת וכנ"ל כאשר זה מתחלק לזמנים שהם רק שלכם).

זה באיזור צרעה ואשתאול, נוף מדהים, הרבה מסלולים. יש גם סניף איקאה קרוב אם שייך

ומרכז של חנויות אוכל וכו' באיזור (לא בכפר אוריה עצמו אבל קרוב).

לא יודעת לגבי תחב"צ.

אנחנו נהנינו מאוד וממליצה

תהנו המון

איזה כיף ❤️

700 ללילה

נראה מאד יפה

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לכן עכשיו הלוביסטים של הליסינג נלחמים בתוכנית של מירי רכב (לא שגיאת כתיב) להפחית את כמות הטסטים למכוניות יחסית חדשות מפעם בשנה לפעם בשנתיים. בסוף ה"לחם והחלב" שלהם זה  אנשים ששונאי תחזוקה של מכונית.

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏