תכתבי לך מכתב אחד לשחרר הכל.

שימי בצד

עוד שבוע תכתבי שוב משהו רגוע ושקול שמנסה להסביר לו יפ מה מפריע לך

שימי בצב

שבוע אחר כך תעברי על שתי המכתבים, תערכי, תנסי להוציא מכתב אחד עדין ומתומצת. ולתת לו. 

לא שואלת בציניות. באמת מנסה להבין אותך, זו שאלה שעלתה לי גם בקריאת ההודעה הראשונה. האלטרנטיבה נשארה לי חידתית ובאמת אשמח להחכים בתחום הזה.

תראי בכל זוג יש אחד נפשי(רגשי) והשני ממש לא,

אחד עצבני והשני לא, אחד פחדן השני לא וכן הלאה

אחד צועק השני מדבר בשקט,אחד אוהב אורחים השני 

לא וזה ממשיך אחד חסכן השני פזרן וכ,, וכ..עכשיו שאת 

יודעת שהוא הפוך ממך, לכן שיחות נפש פה לא כל כך

יעזרו כי זה לא העניין שלו,את צריכה לדעתי לדעת את

החולשות שלו,ואז תדעי איך לדבר אתו בלי להיכנס לחולשות

שלו, בינתיים מצדך לעשות הכל שיירגע ולהחזיר את השלום

על כנו,כי לא לדבר עם הבעל כבר כמה ימים זה ממש נורא גם

לכם ובטח ובטח לילדים,בהצלחה רבה רבה לך אמן.

כותבת שני סעיפים שעלו לי מקריאת ההודעה שלך פותחת השרשור היקרה @אנונימית בהו"ל:

א. הבנת השוני בינך לבין בעלך 

ידוע ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות..."

כל אדם הוא עולם ומלואו,

וכל אדם פועל על פי סך החוויות / מחשבות / צפיסות / רגשות / דפוסים שהכיר / הסביבה בה גדל / התורשה וכן הלאה...

ובגלל שיש שוני בין כולנו, במקרה הזה כמובן בינך לבין בעלך,

גם הדרכים שלנו להתמודד עם כל מיני סיטואציות בחיים היא שונה.

ובמצב של הרגשת "איום" כלשהו,

של מציאות בה יש אולי צורך לא ממומש שלנו,

או מצב שאנחנו מרגישים בו "בהתקפה או בסכנה",

אנחנו מגיבים באופן שונה, כל אחד באופן שמנגנון ההגנה שלו בנפש פועל.

יש בעיקר 3 סוגים של מנגנוני הגנה:

התקפה

בריחה

קיפאון

התקפה - במשמעות של להתקיף את ה"איום", את הסיטואציה, עד שתעלם,

כדוגמת בכי, צעקות, דיבור ללא הרף על כך, האשמה של השני, האשמה של עצמנו וכן הלאה...

בריחה - בשמשמעות של או בריחה ממש, או ניתוק של עצמי מהסיטואציה / ללכת לחדר  לצאת לסיבוב בחוץ / להיות בפלאפון או במסחים או במשהו אחר שיסיח את הדעת, וכל דבר שיגרום לי להתנתק מהאיום כרגע...

קיפאון - לא לעשות כלום אלא להיות במצב של קיפאון...

וכל אחד מאיתנו מגיב באחד או יותר ממנגנוני ההגנה הללו כאשר הוא מרגיש בסכנה (וכאמור, סכנה לא צריכה להיות סכנה פיזית של סכנת חיים, אלא כל סכנה שהיא במשמעות של צורך שלנו שלא ממומש כרגע...)

יש תקופות בהם אדם יכול להגיב בצורה שונה, יש תקופות שמנגנון ההגנה משתנה, יש תקופות בהם זה כמה מנגנוני הגנה,

אבל בכללי זה נסוב סביב שלושת אלה...

ובמקרה שאת ציינת,

נשמע שכאשר *את* מרגישה באיום משלך - המנגנון העיקרי שלך הוא ההתקפה,

בעוד שאצל בעלך המנגנון העיקרי הוא בריחה.

מה שיוצר עוד פער ביניכם, בעיצומו של האתגר והאיום עצמו...

ז"א, אם לא זו בלבד שאתם כרגע במצב של "משברון" או "אתגר", אלא שגם אופי ההתמודדות שלכם לכאורה סותר אחד את השני...

כי את רוצה לדבר על זה, לפתור את זה, וכאן ועכשיו

ובעלך רק רוצה להתנתק מזה, לברוח מזה...

ואז *עצם השוני הנ"ל במנגנוני ההגנה* יכול לכשעצמו ליצור עוד יותר תסכול *אצל שניכם!!!*

אצלך - מה? לא מספיק אני מתוסכלת ומבואסת ממנו, הוא גם בורח לי באמצע השיחה?! כאילו, מה נסגר איתך בן אדם?!

ואצל בעלך - מה? כאילו לא מספיק אני מרגיש מאוים כרגע גם דוחקים בי ומכריחים אותי להתמודד עם הסיטואציה ולדבר ואני רק רוצה להירגע עם עצמי ואת השקט שלי כרגע?! אי אפשר לכבד את זה ולהבין את זה ולתת לי את זמן הרגיעה שלי?!

ואז כל אחד עוד יותר משתבלל בתוך עצמו

ואז בכעס כלפי השני גדל וגדל

ויכולים לעלות לנו כל מיני מחשבות מרחיקות לכת ורחוקות מבן/בת הזוג...

אז הדבר הראשון שנעשה 

ננשום!

ונזכור ונבין - רגע,

אנחנו אנשים שונים.

*מותר* לבעלי להרגיש מה שהוא מרגיש.

*מותר* לי להרגיש מה שנאי מרגישה.

בעלי, על סך איך שהוא בנוי - הדרך שלו כרגע להירגע היא *באמת* ע"י ניתוק מהסיטואציה.

*ןרק כאשר יחרגע*, ורק כאשר ה"איום" מבחינתו יוסר - או אז ניתן יהיה לשוחח

ואני, על סך איך שאני בנויה - הדרך שלי כרגע היא *באמת* ע"י פתירה של הדבר כאן ועכשיו...

אבל אם כל אחד חושב כאן רגע *על השני* זה מאוד יכול לעזור.

כי במקום הכעס תגיע *ההבנה*

ההבנה שהוא שונה

ההבנה שזו באמת הדרך שלו להירגע

ההבנה שהוא לא עושה זאת בכוונה או נגדי או כדי להרגיז אותי - אלא כאמור זו באמת דרכו להתמודד עם זה...

אחרי ההבנה הכה משמעותית הזו, מגיע השלב הבא,

השלב של מה כן עושים כאשר שנינו קצת נרגעים ויוצאים מה"איום" שלנו

ואנסה לפרט אותו בסעיף הבא:

ב. יצירת דרכים יעילות לתקשורת.

ישנם כמה סוגים של תקשורת שהיא *מקרבת* ולא מרחיקה,

מנסה לסכם לך כמה סוגים עיקריים שבהם,

כמובן שכדאי להעמיק בכל אחד מהם ולעשות תרגילים עם בן הזוג ולאט לאט להעמיק את היכולת לתקשר בכל אחד מהסוגים הללו,

כמה שחלקם נראים פשוטים לכאורה, יש בהם הרבה מאוד עומק ודיוקים, ועם התאמנות בכך, צבירת ניסיון בכך, ידע ומודעות וכו' - השמים הם הגבול מבחינת היכולת שלנו להעמיק את התקשורת המקרבת שלנו עם בן/בת הזוג שלנו

6  סוגים של תקשורות מקדמות:

1. מעבר מתלונות לצרכים - טכניקת "האוזן השלישית":

כדי לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו אנחנו צריכים להשתמש ב"טכניקת האוזן השלישית" – להבין מתוך התלונות שנאמרות מהו הצורך הלא ממומש שמתחבא בתוך התלונה? לדמיין שכאילו יש לנו "עוד אוזן, אוזן שלישית" שלא רק שומעת את הנאמר, אלא מצליחה לפרש את התלונה=לצורך.

(כי רוב האנשים לא יכולים או לא יודעים לומר מה הם באמת צריכים, לכן לרוב זה יוצא להם בצורה של תלונה, ולמדנו איך לומר זאת בצורה של בקשה, של צורך, ואיך לשמוע את הצרכים של השני מתוך התלונות שלו).

לכן לדבר בשפת הצרכים: "אני צריכה ש_____, אני צריך ש_______"

 למשל: במקום תלונה "למה אתה מעשן" -

לומר "אני צריכה ביטחון של בריאות, של חיים"

"אני צריכה להרגיש שבעלי יהיה בריא ואבא של הבנות שלי יהיה בריא".

במקום תלונה של "למה את מבזבזת הרבה ולא חושבת"

לומר את הצורך:

"אני צריך יציבות כלכלית."

"אני צריך לדעת שהבית שלנו הוא במקום מחושב ועם יציבות וביטחון כלכלי."

 2. שפת ה"אנחנו", 

+ 3. שפת ה"אני" ולא "האתה"-

בשפת ה"אנחנו" – האיש והאישה הם חלק שלם של הבית והמשפחה הכוללת שלהם, לכן כל בעיה שיש למישהו – היא בעיה משותפת "שלנו", בצורך שלנו לבנות בית אוהב ושמח, משפחה שלנו, אהבה שלנו.

(כמו שמסופר על הרב אריה לוין זצ"ל שאמר בביקור שלהם אצל הרופא: "הרגל של אשתי כואבת *לנו*")

ובכל בעיה או התמודדות - שני בני הזוג שואלים את עצמם "כיצד *אנחנו* יכולים להתמודד *מול הבעיה*,

ו*לא* כיצד אני נגד אשתי/בעלי - אלא *שנינו יחד* מול הבעיה כאמור...

גם שפת ה"אני" היא שפה מקדמת ולא מרחיקה,

שכל אחד פונה לבן הזוג בצורה ישירה בתור "אני" ("לי קשה ש....", "אני אוהב ש.....", "מפריע לי ש....")

ולא בשפת ה"אתה" – שבה רק מטיחים ומאשימים את בן  הזוג, ולא מתקדמים לשום מקום, רק נוצר כעס וריחוק. (לדוג': "אתה תמיד....", "את אף פעם לא...." וכו').

4. תקשורת בונה ומקרבת לפי שיטת אימאגו –

בתקשורת הזו חשובה מאוד העמקת השיח ביננו בצורה טובה ומטיבה,

ליצור זמן *ללא הסחות*, עם פניות מלאה, כאשר רגועים, אכולים, לא עייפים, בלי מטלות/עומס/ילדים על הראש,

לשבת *אחד מול השני*, עם מבט בעיניים, באותו הגובה, עם קשר עין ואפשרי גם החזקת ידיים אם מתאים.

ובאותה תקשורת ישנם בעיקר 3 שלבים מרכזיים:

כל אחד מבני הזוג *בתורו* אומר את כל מה שיושב לו על הלב על אותו נושא שמדובר בשיחה,

והתפקיד של השני כרגע הוא להיות *אך ורק בהקשבה שלמה*, בלי פרשנויות, בלי להיכנס לדברים, רק הקשבה מלאה.

ואותו אחד שמדבר - משתדל להתרכז *בצד שלו, באיך שהוא רואה את הדברים, באיך שהוא מרגיש ופחות להטיח או להאשים את השני*

ואז בן הזוג שהקשיב עושה את שלושת השלבים הללו, לפי הסדר:

א. שיקוף- לחזור במדויק על הדברים שאמר בן הזוג ("אמרת ש....")

ב. מתן תוקף- לתת תוקף ומשקל לדברים שנאמרו (לדוג': "אני מבין/ה ש___", "זה באמת קשה שקורה....")

ג. הזדהות עמוקה- להזדהות עם תוכן הדברים של בן הזוג (לא חייבים להסכים עם הדברים, אבל כן להראות נכונות להבין ולהזדהות אם אני הייתי במצב כמו שלך... אני יכול להבין אותך... וכו')

ואז מתחלפים,

ובן הזוג השני אומר את כל הצד שלו לפי אותה תבנית בדיוק,

ובן הזוג שקודם דיבר עכשיו בהקשבה מלאה, שלאחריה פועל לפי כל השלבים הנ"ל בדיוק...

בצורת תקשורת זו כאשר היא נעשית נכון ישנו "ביקור הדדי" – כל אחד "מבקר" בתוך ליבו של בן/בת זוגו, ויכול להבין אותו יותר לעומק.

5. החלפת תפקידים:

כל אחד מבני הזוג מנסה לרגע להיות השני/ה, להיכנס לראשו, למחשבתו, להרגשתו, להלך רוחו.

כל בן זוג "מוחלף" בתורו נשאל:

"מה קשה לך בעצם הכי הרבה?"

"מה הכי היית רוצה?"

בצורה הזו ואם עושים אותה באמת נכון ומכל הלב - מצליחים להבין הרבה יותר אחד את השני, וממילא להרגיש קירבה גדולה בהמשך...

6. תקשורת מקדמת 

לעבור מתקשורת פוגענית וכועסת לתקשורת מקדמת – שלא מבטלים את בן/בת הזוג – אלא אומרים לו "אני מבין/ה שכך אתה רואה את הדברים. האם תהיה מוכן לשמוע איך אני רואה את הדברים?" ובצורה זו הלב נפתח לשמוע ולא נסגר ומשתבלל לתוך עצמו  ועובר להתקפה...

אם נכניס זאת למעין טבלה שבה כל שורה יש שיפור בתקשורת, מהתקשורת הכי פחות טובה ויעילה, לתקשורת הכי טובה ויעילה, זה יראה בערך כך:

עידוד סגנון תקשורת מקדמת

אפשר לראות שתקשורת תוקפנית הינה הבעייתית ביותר ופוגעת באדם בצורה ישירה.

תקשורת כועסת, תקשורת עדינה ותקשורת נפגעת הינן פחות מזיקות, אך עדיין יכולות ליצור הסלמה בשיח.

תקשורת מקדמת הינה הטובה, היעילה והמקדמת ביותר, ומאפשרת הבנה וכבוד אחד של השני.

-------------------

זהו בינתיים

בהצלחה רבה יקרה!

שתזכו להבנה שלמה וקירבה שלמה

והם בטח עוד מחכים לתודה או משו

בעיניי זו חדירה לפרטיות

מה הוא היה אומר אם היו עושים לו את זה

הוא אמר שתלוי מי האורח

יש בזה משהו שאם זה מישהו קרוב איזה חבר טוב או אח זה בסדר

אבל אנשים זרים ממש לא 

אל תתערבו לי בחיים

לטוב ולמוטב

אני לגמרי מזדהה עם ההרגשה שלך

לא מפגרת בכלל

🫂

אבל נראה לי שזה בא לך עקום כי ביקשו ממך את הבית (וזה כשלעצמו עקום בעיניי כנל ולא שייך בחודש תשיעי)

ומה שאת מרגישה זה מה שאת מרגישה וזהו

חיבוק❤️

מדמיינת לעצמי שהאורחים היו זוג מבוגר ו"סבתאי" כזה, והם רגילים לעשות את זה כשהם באים לבתים של הילדים שלהם, ובאמת רוצים לדאוג לכל העולם כמו שהם דואגים לילדיהם...

אבל עדיין זה לא בסדר! כנראה במקומך לא הייתי נותנת בכלל את הבית בתקופה הקרובה🙈

(אנחנו פעם נתנו את הבית לשבת. כתבנו בפתק שהם יכולים להרגיש בבית, אבל את דלת החדר שלנו סגרנו והודענו שבו לא ישנים. כשחזרנו גילינו שהם השתמשו בשמיכות שלנו ובמנורת הלילה שלנו... השתדלו להחזיר הכול למקום, אבל עדיין יכולנו לראות. והרגשתי כל כך פגיעה בפרטיות ואמרתי לעצמי שלא ניתן יותר את הבית לשבת... ואז די מיד אחר כך הגיעה הקורונה, והפסקנו לנסוע לשבתות כמעט לגמרי, וככה מימשתי את ההבטחה שלי🙈 וכשכן נתנו נעלנו את החדר...)

(אגב אני הייתי מאד שמחה אם היו מתקנים לי את הטפטוף בניאגרה אבל הרבה שנים לא נתתי את הבית אחרי הארוע הנ"ל)

היתי מתעצבנת אם היו מחליטים לנקות לי את המקרר או לסדר ארון מחדש

או לתקן משהו במקום פרטי

אבל ראו שמטפטף ראו שנגמרה הבטריה

רצו לפרגן ולהגדיל ראש ולפתור את הבעיה

זה לא שחיטטו לך במשהו

רק ניסו לעזור

האמת משום סיבה לא רואה בזה בעיה

להפך

היתי מודה להם לגמרי

והתאמצת

ואולי זה מתפרש כמן ביקורת סמויה כאילו ראו מה לא בסדר..

ואולי רגי ש לך גם המרחב הפרטי שלך וזה זכותך

פשוט נראה לי שאני לא היתי מנחשת שזה יפריע למישהו

זה בית, בבית תמיד יש ליקויים.
לא נראה לי שזה הפתיע אותם.
אם הייתי נכנסת לבית של זוג צעיר עם ילדים ורואה ניאגרה מטפטפת, לא הייתי מבינה איך לא טיפלו בזה כבר אתמול...
זה ריח (עובש מהסמרטוטים), זה סמרטוטים להחליף, זה התעסקות וכו לא הכי סטרילי, בטח התארח אצלך איזה אינסטלטור שבשבילו לתקן את זה, זה כמו בשבילך להפעיל מכונה.

אבל נראה לי לא נחמד הקטע שהם עשו את זה מעצמם בלי לבקש, תשאלו, תבואו בסוף שבת תגידו אמרתם לנו שיש טפטוף, יש לנו קצת ניסיון בזה, אנחנו רוצים לעזור כי ממש מעריכים את זה שנתתם לנו את הדירה בתקופה לא מובנית מאיליה, בא לכם שנעשה את זה? אמרו כן תעשו אמרו לא - תביעו את ההערכה שלכם בצורה אחרת. 

והבטריה בשעון לדעתי עוד יותר לא לעניין כי לא אמרו להם כלום על זה כאילו באתם חיפשתם את כל הפגמים ותיקנתם...

ברור שזה מכוונה טובה ממש ואולי גם כן כדאי להתעלות על עצמך ולהגיד תודה אבל זה ממש לא נחמד ואפילו חסר טאקט. 

מישהו כנראה שיש לו ידיים טובות התארח שם רוצה לעזור מטוב ליבו. אני לא חושבת שזה צריך להכעיס, הוא לא חיטט לך בדברים האישיים, זה משהו מקצועי ואולי סוג של הכרת טובה על הדירה. 

לדעתי את כועסת כי מלכתחילה לתת את הדירה הכעיס אותך... 

אבל יצא פעם שנכנסתי לשים משהו בבית של שכנה שהיתה עם ילד באשפוז, ראיתי שיש כלים בכיור אז שטפתי אותם,

והיא ממש התבאסה עלי... בעדינות אבל אמרה לי בפירוש שהיא לא מסוגלת שנוגעים לה ומנקים לה.

לא הייתי מעלה על דעתי שיש מישהו שיתנגד שמנקים בשבילו משהו לא אישי כמו כלים, ועוד בסיטואציה כזו, אבל וואלה למדתי.

אבל האמת שאותי זה היה בעיקר מצחיק...

והייתי נהנית מהתוצאה.

אבל זו אכן חציית גבול 

כל כך תלוי במנטליות..

פעם התארחה אצלנו מישהי בדירה של שכנים והיא ממש רצתה לנקות להם את הווילון אמבטיה כי הוא היה עם עובש.

זה היה נראה לי הזוי לחלוטין וממש אמרתי לה שזה לא עניינה והיא לא אמורה לגעת בכלום.

לקח לה זמן לקבל את מה שאני אומרת..אבל היא ממש רצתה להיטיב איתם ומבחינתה זה היה הדבר הכי טוב שהיא יכלה לעשות..מזל שהיא אמרה לפני שעשתה..חחח

שפעם השארנו בית לשבת.

השארנו אותו נקי בסבבה כזה, וקיבלנו אותו נוצץ, משהו מטורף.

אמרנו תודה יפה (:

שלאחרונה השארצי הית למשפחה במצוקה, במצב לא סבבה (אני משתדלת ממש להשאיר צסודר ונקי אבל פשוט לא הספקתי... רה מטוטאת אבל מלוכלכת)

וקיבלתי בחזרה בית מדונדש ברמת האבנית באסלה שנעלמה.

אם את כאן - אני *ממש* לא כועסת

מוזמנים שוב

יואו רוצה גם לארח אצלי כאלו אנשים...חחח
 

אבל בואנה הייתי מזמינה אותם להתארח בביתי בשבת בכל פעם כשיש לי ליקוי...חחחח

איזה כיף לך...את כבר לא צריכה סמרטוטים להניח מאחרי היאגרה, פחות ריח, פחות טרחה.
מתנה גדולה לאישה בחודש תשיעי, פחות התעסקות.
רק לגבי השעון- לא הבנתי מאיין היה להם בטריה...
בכל אופן, אני רואה את זה כמחווה של תודה, נהוג להשאיר מתנה כלשהי, וכנראה התארחו אצלך מישהו בעל מקצוע וידיים טובות ופינק.

וואלה הייתי שמחה אם היו עושים את זה בשבילי😅

קשה לי להבין את הנקודה שזה מעצבן.

אבל מה משנה לך מה אנחנו חושבות?

זכותך

את גם בחודש 9. לא נראלי שהייתי מסכימה לתת את הבית מלכתחילה❤️

אולי הם הרגישו בדיעבד שזה היה לא הכי נעים לבקש ממך בחודש תשיעי וע''י התיקון הם הרגישו שגמלו לכם על העזרה שלכם.

והאמת אולי במחשבה שניה אפילו לא ממש הרגישו שגמלו אלא פשוט נגיד היו צריכים שעון לדעת מה השעה - סידרו.

הלכו לשרותים ראו טיפטוף - סידרו... כנראה זה לא היה מורכב.
 

אגב אני לא הייתי מתקנת כי אולי לא הייתי יודעת לתקן....

אבל הייתי שמחה שיתקנו לי כמה דברים .
 

ועוד משהו כתבת שלדעתך לא לגיטימי לבקש בחודש תשיעי. אז לא יודעת... אם זה לדעתך לא לגיטימי היית יכולה בכיף לסרב ואני בטוחה שהם לא היו נוטרים לך על זה טינה.

אבל לא לכל אחת לתת את הבית זה כזה היסטרי, הם לא יכולים לדעת איך זה בשבילך.

וגם אפשר להבין אותם. המצוקה כשאין אף פעם איפה לארח היא מאד מעיקה. וזה שנתת להם זה אולי חסד ועזרה ענקית ממש

הם ראו משהו בעייתי שבקלות יכולים לפתור אותו

אולי גם יודעים שאת בחודש תשיעי

וגם קיבלו את הדירה ללא תמורת תשלום

בעיני זה יפה מצידם.

שאת עצבנית על כל הסיטואציה, ולאו דווקא על התיקונים.

וזה זכותך, ולגיטימי להתעצבן.  

אני דווקא הייתי שמחה שיתקנו לי דברים קטנים שלא הגעתי אליהם למה לא?

ואני בטוחה שאם הייתי מגיעה להתארח ובעלי ההנדימן היה רואה משהו שאפשר לתקן הוא היה מתקן ולא משנה כמה הייתי אומרת לו שזה לא לעניין

יש אנשים שזה מגרד להם באצבעות וזה באמת מכוונה טובה. 

ואני הייתי ממש שמחה

מקריאה בשרשור אני מבינה שלא כולן ויש כאלה שמעדיפות לבד. למה???

אם מישהי מחפשת למי לנקות, בואו אלי, יש כביסה וכלים בשפע ב"ה. 

אבל תכלס גם כיף שתיקנו.

אני ממש מבינה את חוסר הנוחות שלך.

ואולי לא הייתי ששה לתת להם את הבית בפעם הבאה. אבל לפחות הרווחת מזה..

כמוך מתעצבנת

היום ההסתכלות שלי על המציאות שונה

אני לא רואה אנשים אלא שליחים כולנו שחקנים במשחק של הבורא

והם שליחים לעשות את הטוב הזה עבורי

ומצופה ממני להודות לה' על העזרה

אם זה מציף בך רגשות שליליים אז יש פה עניין מבחינתך כי לא כל אחד היה מגיב למקרה הזה כמוך ונשאלת שאלה מה זה מעלה בך רגשות? מחשבות? ולמה, מה זה אומר עלייך?

זאת אומרת שגם לעניין הזה הקב'ה דווקא שלח אותם אלייך ודווקא לדבר הזה כדי לעורר אותך להביט אל תוכך ולתקן משהו שמציק לך ותוקע אותך

הוא חופשי מסוגל לתקן דברים בבית שאנחנו רק מתארחים בו.

בקטע טוב,

יש לו את זה בידיים ובשבילו זה שניות.

נזכרת שפעם נתתי את הבית שלנ לר"ה לאיזו משפחה. והבית שחזר אליי היה נוצץ. מבהיק. 

והרגשתי כאילו זאת שהתארחה כאן אומרת לי "זה ניקיון?! תראי איך מנקים!"
ובהתחלה זה שם אותי במקום פחות נעים מול בעלי.
אבל אח"כ הבנתי 2 דברים:
1. שניקיון באמת מוסיף הרבה יופי לבית
2. שאני פחות מאלו שישקיעו עכשיו בניקיון יסודי. מנקה אבל לא בטירוף.

ובמבט לאחור זה היה לי משמעותי שהיא עשתה את זה, כי עובדה שאני זוכרת את זה אחרי 7 שנים.

נראה לי שאחרי ההלם מזה שחדרו לכם לשיקולים של תיקונים בבית, נראה לי כדאי לקחת את זה למקום משעשע ולא כבד.

בסוף בני אדם לא תמיד הולכים לפי אותו שטאנץ, ויצא לכם עכשיו להכיר כאלה שחשבו שזה יעשה לכם טוב. בסוף גם זאת חוויה

שכנים שלנו השאירו לנו בית להורים שלי, לפני שההורים שלי נסעו אמא שלי ניקתה משטחים עם ג'ל אורנים-היא אמרה שאחרי שקיבלה בית כזה נקי ומדיף ריח טוב, היא לא יכולה להשאיר בית אפילו עם טיפה לכלוך , לא נעים לה😅

ופעם אחרת שהשאירו לנו בית לשבת והילד הקיא בבית, אז במוצש שטפתי להם את הבית, וממש סידרתי להם את המשחקים וכאלה כדי לשטוף, אז מעניין איך הם תפסו את זה, זה לא היה בקטע של תראי איך מסדרים-אלא אין מצב שאני משאירה בית טיפה יותר מלוכלך ממה שקיבלתי😅

לדוגמא - כלל שמקבלים שוקולד רק כשמסיימים להתארגן בבוקר או רק כשאוספים את כל הצעצועים בסוף היום. או משהו שקורה בתדירות יותר נמוכה - נגיד שוקולד מקבלים בכניסת שבת.

אפשר משהו שתלוי בו )הצליח לבד לעשות × כמו לאסוף צעצועים, לבחור בגדים( או תלוי בזמן מסוים כמו כניסת שבת, בוקר או צהרים. מאוד עוזר בגילאים האלו להבין מתי כן אפשר.

כמובן שהוא יבדוק את הגבול ברגע שיהיה כזה, אבל אחרי כמה פעמים שהוא יראה שזה מתקיים זה יכול להרגיע את הדחף... 

שבת יותר הגיוני אולי אבל לא חושבת שיספק אותו🫣

עכשיו שלא יובן מזה שאני חושבת שהוא צריך לקבל את כל מה שהוא רוצה ממש לא וברור שאני מחליטה ושאם מבחינתנו לא מקבל שוקולד אז הוא לא יקבל לפחות כל זה בשליטתנו ...

פשוט מרגישה שזה כל הזמן מאבק כל הזמן מחפש את זה ורוצה את זה...

ורוצה למצוא דרך להרגיע את הדחף ולא רק להתעקש איתו ולהיות איתו במאבק כל הזמן

וגם למצוא את הזמנים שכן מקבל. בלי שיחפש.

נניח ממתק שבת. ראש חודש. קינוח בשבת וכו. 

למרות שגם זה לא יכול להיות קבוע מבחינתי אבל כשכן את צודקת שזה עדיף...

אין לי בעיה שיקבל פעם ב אבל זה לא מספיק לו הוא כל יום מחפש ורוצה ומבקש 🤦

טעמתי פעם קובית שוקולד של 100% שוקולד, זה טעם נוראי ממש עד בלתי אכיל,

יכול להיות שאם יטעם כמה פעמים שוקולד מר ממש כבר יאבד את החשק לחפש את זה

מניסיון

וגם באמת שוקולד ולא סוכר

הבת שלי אכלה עיסת קקאו ככה בגיל שנה

אפשר להכין שוקולד מקקאו ושמן קוקוס (אם אוהב חמאת בוטנים אפשר להוסיף גם)

בשמים את זה בתבניות סיליקון וקיבלת ממתק סופר בריא וטעים!

אפשר להכין כמות גדולה ולשמור בקופסא במקפיא 

שהוא נמשך למתוק כי יש צורך לגוף באנרגיה

אז לנסות אולי להציע יותר פירות מתוקים במקום כאלו פתרונות

שוקולד אפשר להכין בבית כזה שאני נותנת לילדים בלי חשש משוקולד רגיל והחומרים שבו

שמן קוקוס, אבקת חרובים/קקאו, סילאן, מחית אגוזים/שקדיה

ממיסים הכל בבן מארי ויוצקים לתבניות, מעבירים להקפאה מוכן לאכילה תוך 20 דק'

ואת יכולה לעשות שלא יהיה מידי מתוק

קודם כל זה לא שוקולד באמת אלא סוכר וקקאו ואפשר לשים קצת פחות סוכר או להפחית לאט לאט

ואפשר גם לעשות תחליפים של כדורים מתמרים וכדו'

ואז זה גם טעים וגם לא ממכר כל כך

ואני מאוד מזדהה עם הילדון שלך

גם לי בא לחסל חפיסת שוקולד כל יום 😂

בת שנה ורבע שלגמרי למדה לזהות מה מתוק, ודוחה מעלחה את כל מה שלא... (היא עוד לא מטפסת לגובה, אבל אם איכשהו אריזת שוקולד תתגלגל לידיה היא בהחלט תצליח לפתוח אותה ולאכול...)

אני בנקיפות מצפון נוראיות, אבל אני גם לא מסוגלת להוציא את השוקולד מהבית...

כרגע משתדלת להחביא ממנה כמה שאפשר, ולתת לה לפעמים בקבוק מטרנה במקום (לצערי הנקה בקושי מושכת אותה). לעתים רחוקות מצליחה להסיח את דעתה בשירים וכדומה, אבל לרוב היא פורצת בבכי קורע לב ומחריש אוזניים כשמרחיקים ממנה את השוקולד...

בהצלחה לשתינו😏🥴

אני גם כזו, וגם הקטן שלי.
גורר כיסא למקרר פותח ומחפש עוגה (בן 3 אוטוטו) מאוד קשה לי להתמודד עם התופעה הזו.
וגם עם עצמי.
אהבתי מה שהציעו לקנות שוקולד 80 אחוז.
או להכין לבד בבית

לוקח לילדים זמן להבין ולהפנים, בדיוק כמו שאנחנו יכולות להחליט לעשות איזשהו שינוי ויקח לנו זמן להטמיע את זה. אני משתדלת להזכיר לעצמי שהוא לא עושה לי בכוונה אלא הוא פשוט צריך ללמוד שוב ושוב.

אמרו לי פעם  שצריך להציב להם גבול בממוצע בערך 100 פעמים כדי שזה יקלט חח לא בדקתי אבל נשמע הגיוני.

אז רוגע כמה שאת יכולה זה טוב וגם חמלה לעצמינו כי בתכלס אנחנו רוצות לשמור על הרהיטים/בית/יחסים עם החמות וכמובן גם שלום הילד, וכשמשהו מסכן את זה שוב ושוב זה מעצבן . אז אותו תהליך גם עם עצמינו להזכיר ושוב שוב שזה לא נגדי והוא לא עושה לי דווקא , הוא פשוט לומד.

בבית אפשר לנסות למנוע את גורמי הסיכון למשל לא להשאיר טושים בלי השגחה, להתקין מנעולי דלתות על בארון וכו. אצל הסבים ובמקומות אחרים פשוט להשגיח  ולהפסיק פעולה לא רצויה כמו שעשית.

בהצלחה!

כי זו בעצם עבודת חיינו.

עקביות, התמדה ורגיעה- המשולש המנצח

תחשבי איך הילדון הרגיש היום שגילה מקום מושלם ליצירה? 

זה שטח ענק ויש לו מלא מקום לקשקש, איזה כיף לי.

אבל אז אמא באה ואומרת, אסור, אם אתה רוצה קח דף

והבאתי מהר מגבון כי הבנתי שעשיתי טעות ואמא צחקה, איזה צחוקים

ואני מנסה עוד פעם.

ואמא עוד פעם אומרת,

מתוק, בבית שלנו מציירים רק בדף, אפשר שנחפש דף גדול אם אתה רוצה.

ואז אני מבין שאמא מתכוונת ברצינות שכאן זה לא מקום שמציירים.....

ואמא יודעת איך מסקרן הארון עם כל הזכוכיות? זה עושה רעש ממש נעים באוזן

ולהוציא את כל המפיות זה בכלל חוויה, כי הם כ"כ נעימות ויש מלא צבעים

אבל אמא אמרה- בארון הזה לא נוגעים, אבל בארון של המשחקים מותר

ואמא בקשה ממני לעזור לה לסדר אז אספתי ביחד איתה הכל

ואח"כ כשניסיתי עוד פעם, אמא עוד פעם אמרה לי, בארון הזה יש כלים שבירים, בא נשאל את סבתא אם אפשר לשחק במגירה של הכלי פלסטיק במטבח

איזה אמא טובה יש לי

ואיזה כיף לי שאני מכיר את העולם ורואה שיש דברים שאמא מרשה ויש דברים שלא.

אני שומרת לי את זה

תודה! 

והגיוני לגמרי שהוא מתנסה בכל דבר בלי לחשוב על הנזקים שנוצרים (הוא לא מבין מה זה נזק). זה לגמרי הגיל, וכך הוא מכיר את העולם...

@אמהלה תיארה לך את זה ממש חמוד!

בפועל בזמן אמת באמת קשה לא להתרגז, אבל לפעמים כשזוכרים שהןא לא עושה את זה בכוונה, קל יותר לשמור על רוגע.

בכל אופן, הדרך הנכונה היא לומר בטון תקיף, רגוע ועקבי: "לא עושים כך"/"אסור".

אבל זה באמת קשה בזמן אמת...

אני אנסה יותר

תודה

כשהוא עושה משהו שאת לא מרשה לו? למה זה נורא מבחינתך?

אני גיליתי שכשעובר לי בראש דברים בסגנון של: הוא עושה בכוונה, איזה סיוט עכשיו אני יצטרך לסדר הכל, למה הוא עושה לי את זה וכו' אני מתפוצצת ממש

וכשאני אומרת לעצמי- זה מבאס, אבל הוא תינוק, הוא משחק, זה בסדר... אני מסוגלת לנהל את זה הרבה יותר ברוגע

ועוד משהו- לנהל את הבית (אצל חמותך זה לא אפשרי😅 אבל אצלך כן) ככה שמראש רוב הדברים שיש לו גישה אליהם זה דברים שאין לך בעיה איתם. לדוגמה טושים- לשים בארון למעלה מחוץ לטווח שלו אלא אם כן את יושבת לידו ורואה בדיוק איפה הוא מצייר. אפשר לקנות נעילה הארונות וכל מיני כאלה כדי שיהיה לו כמה שיותר מרחב לחקור בצורה שתתאים לך

לוקחת לי

תודה 

ואם מתאים לכם, אז עם הטבעת תמונה. 

רק צריך לשים לב לחלוקת התאים שתתאים למה שצריך. 

קניתי שם פעם מעור אבל אולי יש גם בלי, לא זוכרת

הם אבל לא זולים

הייתי עשור בעבודות שפחות התאימו לי

אבל לא בררתי יותר מדי

הלכתי להתפרנס

אחרי עשור עשיתי קורס ומצאתי עבודות יותר טובות

עד שהגעתי לעבודה הנוכחית שלי שהיא מעולה מכל הבחינות

העבודות שעבדתי בעבר

אמנם פחות התאימו לי

אבל עזרו לי ללמוד פונקציות של עבודה שבסופו של דבר עזרו לי להגיע למה שהגעתי 

גם שכר מינימום זה כסף שיכול לעזור

ואחרי שתראי מה מתאים לך תתקדמי הלאה, לפחות לא להעמיק את הבור..

חיבוק❤️ זה באמת קשוח..

שוק העבודה באמת לא פשוט

כשיש תינוק קטן שצריך מסגרת

וואלה צריך כוחות נפש בשביל זה

ואם את עוקבת אני כמה וכמה שנים עברתי הרבה דירות ועבודות מיציתי 

אולי אפשר להיות מטפלת במעון (או אפילו בקבוצה) שגם התינוק נמצא? וככה לפחות קרובים אליו ורואים מה איתו

אולי יותר רווחי לפתוח משפחתון בבית

זה יותר רוויי בהרבה

אבל נפשית שוחק ממש

הילדים שלי יותר גדולים ויש לא מעט פעמים שאני חושבת שאמא עובדת זה יותר מכביד מאשר מקל..

שולחת הרבה כח❤️ שהשם ישלח לכם פרנסה ברווח

עבודה זה חשוב.

זה תופס קרוב ל- 50% משעות העירות שלנו.

אז אני חושבת שממש כדאי למצוא מקום טוב עם סיפוק ושמחה.

וזה חוץ מהמשכורת שהיא חובה.

אז אולי שווה לשקול לעבור למקום שיש בו יותר אופציות.

וכרגע גרים במקום בו קנינו

לא יכולים לעבור דירה

זה לא כלכלי

את עם רכב?

יש לך אפשרות לעבוד במקומות רחוקים יותר? ומשרות היברידיות?