כותבת שני סעיפים שעלו לי מקריאת ההודעה שלך פותחת השרשור היקרה @אנונימית בהו"ל:
א. הבנת השוני בינך לבין בעלך
ידוע ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות..."
כל אדם הוא עולם ומלואו,
וכל אדם פועל על פי סך החוויות / מחשבות / צפיסות / רגשות / דפוסים שהכיר / הסביבה בה גדל / התורשה וכן הלאה...
ובגלל שיש שוני בין כולנו, במקרה הזה כמובן בינך לבין בעלך,
גם הדרכים שלנו להתמודד עם כל מיני סיטואציות בחיים היא שונה.
ובמצב של הרגשת "איום" כלשהו,
של מציאות בה יש אולי צורך לא ממומש שלנו,
או מצב שאנחנו מרגישים בו "בהתקפה או בסכנה",
אנחנו מגיבים באופן שונה, כל אחד באופן שמנגנון ההגנה שלו בנפש פועל.
יש בעיקר 3 סוגים של מנגנוני הגנה:
התקפה
בריחה
קיפאון
התקפה - במשמעות של להתקיף את ה"איום", את הסיטואציה, עד שתעלם,
כדוגמת בכי, צעקות, דיבור ללא הרף על כך, האשמה של השני, האשמה של עצמנו וכן הלאה...
בריחה - בשמשמעות של או בריחה ממש, או ניתוק של עצמי מהסיטואציה / ללכת לחדר לצאת לסיבוב בחוץ / להיות בפלאפון או במסחים או במשהו אחר שיסיח את הדעת, וכל דבר שיגרום לי להתנתק מהאיום כרגע...
קיפאון - לא לעשות כלום אלא להיות במצב של קיפאון...
וכל אחד מאיתנו מגיב באחד או יותר ממנגנוני ההגנה הללו כאשר הוא מרגיש בסכנה (וכאמור, סכנה לא צריכה להיות סכנה פיזית של סכנת חיים, אלא כל סכנה שהיא במשמעות של צורך שלנו שלא ממומש כרגע...)
יש תקופות בהם אדם יכול להגיב בצורה שונה, יש תקופות שמנגנון ההגנה משתנה, יש תקופות בהם זה כמה מנגנוני הגנה,
אבל בכללי זה נסוב סביב שלושת אלה...
ובמקרה שאת ציינת,
נשמע שכאשר *את* מרגישה באיום משלך - המנגנון העיקרי שלך הוא ההתקפה,
בעוד שאצל בעלך המנגנון העיקרי הוא בריחה.
מה שיוצר עוד פער ביניכם, בעיצומו של האתגר והאיום עצמו...
ז"א, אם לא זו בלבד שאתם כרגע במצב של "משברון" או "אתגר", אלא שגם אופי ההתמודדות שלכם לכאורה סותר אחד את השני...
כי את רוצה לדבר על זה, לפתור את זה, וכאן ועכשיו
ובעלך רק רוצה להתנתק מזה, לברוח מזה...
ואז *עצם השוני הנ"ל במנגנוני ההגנה* יכול לכשעצמו ליצור עוד יותר תסכול *אצל שניכם!!!*
אצלך - מה? לא מספיק אני מתוסכלת ומבואסת ממנו, הוא גם בורח לי באמצע השיחה?! כאילו, מה נסגר איתך בן אדם?!
ואצל בעלך - מה? כאילו לא מספיק אני מרגיש מאוים כרגע גם דוחקים בי ומכריחים אותי להתמודד עם הסיטואציה ולדבר ואני רק רוצה להירגע עם עצמי ואת השקט שלי כרגע?! אי אפשר לכבד את זה ולהבין את זה ולתת לי את זמן הרגיעה שלי?!
ואז כל אחד עוד יותר משתבלל בתוך עצמו
ואז בכעס כלפי השני גדל וגדל
ויכולים לעלות לנו כל מיני מחשבות מרחיקות לכת ורחוקות מבן/בת הזוג...
אז הדבר הראשון שנעשה
ננשום!
ונזכור ונבין - רגע,
אנחנו אנשים שונים.
*מותר* לבעלי להרגיש מה שהוא מרגיש.
*מותר* לי להרגיש מה שנאי מרגישה.
בעלי, על סך איך שהוא בנוי - הדרך שלו כרגע להירגע היא *באמת* ע"י ניתוק מהסיטואציה.
*ןרק כאשר יחרגע*, ורק כאשר ה"איום" מבחינתו יוסר - או אז ניתן יהיה לשוחח
ואני, על סך איך שאני בנויה - הדרך שלי כרגע היא *באמת* ע"י פתירה של הדבר כאן ועכשיו...
אבל אם כל אחד חושב כאן רגע *על השני* זה מאוד יכול לעזור.
כי במקום הכעס תגיע *ההבנה*
ההבנה שהוא שונה
ההבנה שזו באמת הדרך שלו להירגע
ההבנה שהוא לא עושה זאת בכוונה או נגדי או כדי להרגיז אותי - אלא כאמור זו באמת דרכו להתמודד עם זה...
אחרי ההבנה הכה משמעותית הזו, מגיע השלב הבא,
השלב של מה כן עושים כאשר שנינו קצת נרגעים ויוצאים מה"איום" שלנו
ואנסה לפרט אותו בסעיף הבא:
ב. יצירת דרכים יעילות לתקשורת.
ישנם כמה סוגים של תקשורת שהיא *מקרבת* ולא מרחיקה,
מנסה לסכם לך כמה סוגים עיקריים שבהם,
כמובן שכדאי להעמיק בכל אחד מהם ולעשות תרגילים עם בן הזוג ולאט לאט להעמיק את היכולת לתקשר בכל אחד מהסוגים הללו,
כמה שחלקם נראים פשוטים לכאורה, יש בהם הרבה מאוד עומק ודיוקים, ועם התאמנות בכך, צבירת ניסיון בכך, ידע ומודעות וכו' - השמים הם הגבול מבחינת היכולת שלנו להעמיק את התקשורת המקרבת שלנו עם בן/בת הזוג שלנו 
6 סוגים של תקשורות מקדמות:
1. מעבר מתלונות לצרכים - טכניקת "האוזן השלישית":
כדי לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו אנחנו צריכים להשתמש ב"טכניקת האוזן השלישית" – להבין מתוך התלונות שנאמרות מהו הצורך הלא ממומש שמתחבא בתוך התלונה? לדמיין שכאילו יש לנו "עוד אוזן, אוזן שלישית" שלא רק שומעת את הנאמר, אלא מצליחה לפרש את התלונה=לצורך.
(כי רוב האנשים לא יכולים או לא יודעים לומר מה הם באמת צריכים, לכן לרוב זה יוצא להם בצורה של תלונה, ולמדנו איך לומר זאת בצורה של בקשה, של צורך, ואיך לשמוע את הצרכים של השני מתוך התלונות שלו).
לכן לדבר בשפת הצרכים: "אני צריכה ש_____, אני צריך ש_______"
למשל: במקום תלונה "למה אתה מעשן" -
לומר "אני צריכה ביטחון של בריאות, של חיים"
"אני צריכה להרגיש שבעלי יהיה בריא ואבא של הבנות שלי יהיה בריא".
במקום תלונה של "למה את מבזבזת הרבה ולא חושבת"
לומר את הצורך:
"אני צריך יציבות כלכלית."
"אני צריך לדעת שהבית שלנו הוא במקום מחושב ועם יציבות וביטחון כלכלי."
2. שפת ה"אנחנו",
+ 3. שפת ה"אני" ולא "האתה"-
בשפת ה"אנחנו" – האיש והאישה הם חלק שלם של הבית והמשפחה הכוללת שלהם, לכן כל בעיה שיש למישהו – היא בעיה משותפת "שלנו", בצורך שלנו לבנות בית אוהב ושמח, משפחה שלנו, אהבה שלנו.
(כמו שמסופר על הרב אריה לוין זצ"ל שאמר בביקור שלהם אצל הרופא: "הרגל של אשתי כואבת *לנו*")
ובכל בעיה או התמודדות - שני בני הזוג שואלים את עצמם "כיצד *אנחנו* יכולים להתמודד *מול הבעיה*,
ו*לא* כיצד אני נגד אשתי/בעלי - אלא *שנינו יחד* מול הבעיה כאמור...
גם שפת ה"אני" היא שפה מקדמת ולא מרחיקה,
שכל אחד פונה לבן הזוג בצורה ישירה בתור "אני" ("לי קשה ש....", "אני אוהב ש.....", "מפריע לי ש....")
ולא בשפת ה"אתה" – שבה רק מטיחים ומאשימים את בן הזוג, ולא מתקדמים לשום מקום, רק נוצר כעס וריחוק. (לדוג': "אתה תמיד....", "את אף פעם לא...." וכו').
4. תקשורת בונה ומקרבת לפי שיטת אימאגו –
בתקשורת הזו חשובה מאוד העמקת השיח ביננו בצורה טובה ומטיבה,
ליצור זמן *ללא הסחות*, עם פניות מלאה, כאשר רגועים, אכולים, לא עייפים, בלי מטלות/עומס/ילדים על הראש,
לשבת *אחד מול השני*, עם מבט בעיניים, באותו הגובה, עם קשר עין ואפשרי גם החזקת ידיים אם מתאים.
ובאותה תקשורת ישנם בעיקר 3 שלבים מרכזיים:
כל אחד מבני הזוג *בתורו* אומר את כל מה שיושב לו על הלב על אותו נושא שמדובר בשיחה,
והתפקיד של השני כרגע הוא להיות *אך ורק בהקשבה שלמה*, בלי פרשנויות, בלי להיכנס לדברים, רק הקשבה מלאה.
ואותו אחד שמדבר - משתדל להתרכז *בצד שלו, באיך שהוא רואה את הדברים, באיך שהוא מרגיש ופחות להטיח או להאשים את השני*
ואז בן הזוג שהקשיב עושה את שלושת השלבים הללו, לפי הסדר:
א. שיקוף- לחזור במדויק על הדברים שאמר בן הזוג ("אמרת ש....")
ב. מתן תוקף- לתת תוקף ומשקל לדברים שנאמרו (לדוג': "אני מבין/ה ש___", "זה באמת קשה שקורה....")
ג. הזדהות עמוקה- להזדהות עם תוכן הדברים של בן הזוג (לא חייבים להסכים עם הדברים, אבל כן להראות נכונות להבין ולהזדהות אם אני הייתי במצב כמו שלך... אני יכול להבין אותך... וכו')
ואז מתחלפים,
ובן הזוג השני אומר את כל הצד שלו לפי אותה תבנית בדיוק,
ובן הזוג שקודם דיבר עכשיו בהקשבה מלאה, שלאחריה פועל לפי כל השלבים הנ"ל בדיוק...
בצורת תקשורת זו כאשר היא נעשית נכון ישנו "ביקור הדדי" – כל אחד "מבקר" בתוך ליבו של בן/בת זוגו, ויכול להבין אותו יותר לעומק.
5. החלפת תפקידים:
כל אחד מבני הזוג מנסה לרגע להיות השני/ה, להיכנס לראשו, למחשבתו, להרגשתו, להלך רוחו.
כל בן זוג "מוחלף" בתורו נשאל:
"מה קשה לך בעצם הכי הרבה?"
"מה הכי היית רוצה?"
בצורה הזו ואם עושים אותה באמת נכון ומכל הלב - מצליחים להבין הרבה יותר אחד את השני, וממילא להרגיש קירבה גדולה בהמשך...
6. תקשורת מקדמת
לעבור מתקשורת פוגענית וכועסת לתקשורת מקדמת – שלא מבטלים את בן/בת הזוג – אלא אומרים לו "אני מבין/ה שכך אתה רואה את הדברים. האם תהיה מוכן לשמוע איך אני רואה את הדברים?" ובצורה זו הלב נפתח לשמוע ולא נסגר ומשתבלל לתוך עצמו ועובר להתקפה...
אם נכניס זאת למעין טבלה שבה כל שורה יש שיפור בתקשורת, מהתקשורת הכי פחות טובה ויעילה, לתקשורת הכי טובה ויעילה, זה יראה בערך כך:
עידוד סגנון תקשורת מקדמת
סגנון התקשורת
|
צורת הביטוי
|
המסר הסמוי
|
תקשורת תוקפנית
|
אתה שקרן
|
האדם פגום באישיותו,
הוא שקרן בבסיסו
|
תקשורת כועסת
|
אתה אומר דברים שקריים
|
אתה בסדר אך הדברים שקריים
|
תקשורת עדינה
|
אני לא בטוח שהדברים שאתה אומר מדוייקים, בוא נבדוק אותם
|
יכול להיות שאתה צודק, אך יכול להיות שאתה טועה
|
תקשורת נפגעת
|
לא נעים לי שהדברים מוצגים בצורה לא נכונה
|
אני לא מרוצה מזה שאתה משקר,
אני נפגע מזה, והאמת היא אחרת
|
תקשורת מקדמת
|
אני מבין שכך אתה רואה את הדברים, האם תסכים להקשיב כיצד אני רואה אותם?
|
אני מקבל את הדברים שלך,
ומבקש שתקשיב לצד שלי.
|
אפשר לראות שתקשורת תוקפנית הינה הבעייתית ביותר ופוגעת באדם בצורה ישירה.
תקשורת כועסת, תקשורת עדינה ותקשורת נפגעת הינן פחות מזיקות, אך עדיין יכולות ליצור הסלמה בשיח.
תקשורת מקדמת הינה הטובה, היעילה והמקדמת ביותר, ומאפשרת הבנה וכבוד אחד של השני.
-------------------
זהו בינתיים 
בהצלחה רבה יקרה!
שתזכו להבנה שלמה וקירבה שלמה 