שנכתב מהרהורי לבי, ואני חושבת שאני לא היחידה...
באהבה ובתקווה ❤
זו הייתה פגיעה ישירה.
היא הייתה עם הסמרטוט ביד, מול המשחקים שהם שוב פיזרו, אף שהיא כבר ביקשה מהם כמה פעמים שיפנו את השטח כדי שתוכל סוף-סוף לשטוף את הבית שדרש זאת נואשות בימים האחרונים והטרופים. הם עמדו מולה, נזופים, כשהאזעקה נשמעה.
ביעילות מתורגלת מדי הם רצו, עולים ויורדים כמו האזעקה מעל ערמות המשחקים, אל הממ"ד.
היא עמדה רגע, חסרת-אונים, מביטה בידיה הרטובות והמלוכלכות, ברצפה שייחלה לשטוף, בצעצועים המפוזרים כאילו אין שבת עוד שעה, בעלה קרא לה, "בואי כבר! מהר!"
וזה היה רגע יותר מדי.
זו הייתה פגיעה ישירה, והיא ניתקה בבת-אחת מהגוף שלה, והביטה עליהם, איך הם ניצלו, תודה לאל, איך הם מביטים בה או במה שנשאר ממנה, ועיניהם יוצאות בלי גבול.
כמה זמן ריחפה כך, בין שמים לארץ?
את יללות האמבולנס שמעה, את צפצופי המכשירים בבית החולים כבר לא.
היא הייתה מחוסרת הכרה, והכרתה החסרה ריחפה לעתים סמוך לגוף. והדבר הבא ששמעה הייתה את בעלה מדבר עם בן החמש.
"אני רוצה שאמא תמות," פלט פתאום הילד, בקול שאדישות ומרירות וחוסר-אכפתיות וכעס בו.
"איך אתה מדבר!" נזעק האיש שלה. "חס ושלום!"
"כן!" התעקש הילד, "כי היא תמיד כועסת עלינו! היא בכלל לא אוהבת אותנו."
את המשפט הזה הוא אמר כבר יומיים קודם לכן, כשהיא נזפה בו - טוב, צרחה עליו - על ששפך את החלב שלקח לבדו מהמקרר. "אנחנו לא יכולים עכשיו לצאת לקניות כל רגע!" היא צעקה. "עכשיו לא יהיה לנו חלב למחר בבוקר!"
"למה את תמיד כועסת עלינו?" שאלה בת השמונה בקול תם, כשבהזדמנות אחרת הכריחה אותם לסגור את הדלת ולא להעז לצאת החוצה - כי מי יודע אם תתפוס אותם אזעקה כשישחקו בחצר למטה.
וזה היה נכון. הימים האחרונים הביאו אותה לקצה. היא כעסה וצעקה לא מעט. אולי זו הייתה הדרך שלה לבכות.
ועכשיו הנשמה שלה בכתה באמת. בלי דמעות, אבל בכתה.
אז זהו? זה מה שהם יזכרו ממנה? איך היא כעסה עליהם כל הזמן? הם לא יזכרו לה את הזמנים שבהם יצאה איתם לבלות בחוץ, מפנקת כל אחד מהם בממתק לפי רצונו. לא יזכרו את היצירות המושקעות שהכינה איתם פעם בכמה זמן. לא יזכרו את ההתכרבלות במיטה לעת לילה עם סיפור מתוק מתוך ספר הספרייה. לא יזכרו את הכביסות, והבישולים, והסדר, והכלים, וניקיון השירותים, והחלפת המצעים, וכל הפרטים הקטנים שמרכיבים את התפקוד שלה כאמא שלהם.
הם לא יזכרו? באמת?
הנשמה שלה נשמה עמוקות, מסרבת בכל תוקף אווריריותה לגזרה הזו, וברגע אחד היא נחתה בחזרה לתוך הגוף המרוסק שלה.
והיא התעוררה, מזיעה כולה, ממששת את גופה החף מרסיסים, שומעת את בכיו של הקטן מתוך שינה.
רועדת, היא התרוממה לישיבה, עדיין לא מאמינה שהיא שלמה, דשדשה אחר נעלי הבית שלה, קמה אל התינוק.
בפעם הראשונה מאז שהחליטה לחנך אותו לישון רק במיטתו, היא שברה את הכלל והרימה אותו. גיפפה אותו, חיבקה אותו כאילו עומדת להיפרד ממנו. הסתובבה בחדר הילדים, צפתה בהם, בכל אחד ואחד מהם. כמה הם תמים. כמה הם אהובים. רכנה ליד בן השש ונשקה לעיניו העצומות. פנתה לבת השמונה, עשתה אותו דבר. וגם לבן הארבע ולבת השלוש. היא כל-כך אוהבת אותם. כל-כך רצתה שיראו באהבתה.
וכשהאזעקה נשמעה, מרטיטה את כל ביתם, היא נטלה אותם ממיטותיהם בזריזות מתוקה, וביחד הם התקבצו בממ"ד.
הם שרו שירים שקטים וסיפרו סיפורים רגועים. וכשהיא הביטה בהם כך בחשכה, היא הבטיחה לעצמה שאלה הרגעים שהם יזכרו מהמלחמה.
וככה הם יזכרו אותה.
לאחר מאה ועשרים.
באהבה ובתקווה ❤
זו הייתה פגיעה ישירה.
היא הייתה עם הסמרטוט ביד, מול המשחקים שהם שוב פיזרו, אף שהיא כבר ביקשה מהם כמה פעמים שיפנו את השטח כדי שתוכל סוף-סוף לשטוף את הבית שדרש זאת נואשות בימים האחרונים והטרופים. הם עמדו מולה, נזופים, כשהאזעקה נשמעה.
ביעילות מתורגלת מדי הם רצו, עולים ויורדים כמו האזעקה מעל ערמות המשחקים, אל הממ"ד.
היא עמדה רגע, חסרת-אונים, מביטה בידיה הרטובות והמלוכלכות, ברצפה שייחלה לשטוף, בצעצועים המפוזרים כאילו אין שבת עוד שעה, בעלה קרא לה, "בואי כבר! מהר!"
וזה היה רגע יותר מדי.
זו הייתה פגיעה ישירה, והיא ניתקה בבת-אחת מהגוף שלה, והביטה עליהם, איך הם ניצלו, תודה לאל, איך הם מביטים בה או במה שנשאר ממנה, ועיניהם יוצאות בלי גבול.
כמה זמן ריחפה כך, בין שמים לארץ?
את יללות האמבולנס שמעה, את צפצופי המכשירים בבית החולים כבר לא.
היא הייתה מחוסרת הכרה, והכרתה החסרה ריחפה לעתים סמוך לגוף. והדבר הבא ששמעה הייתה את בעלה מדבר עם בן החמש.
"אני רוצה שאמא תמות," פלט פתאום הילד, בקול שאדישות ומרירות וחוסר-אכפתיות וכעס בו.
"איך אתה מדבר!" נזעק האיש שלה. "חס ושלום!"
"כן!" התעקש הילד, "כי היא תמיד כועסת עלינו! היא בכלל לא אוהבת אותנו."
את המשפט הזה הוא אמר כבר יומיים קודם לכן, כשהיא נזפה בו - טוב, צרחה עליו - על ששפך את החלב שלקח לבדו מהמקרר. "אנחנו לא יכולים עכשיו לצאת לקניות כל רגע!" היא צעקה. "עכשיו לא יהיה לנו חלב למחר בבוקר!"
"למה את תמיד כועסת עלינו?" שאלה בת השמונה בקול תם, כשבהזדמנות אחרת הכריחה אותם לסגור את הדלת ולא להעז לצאת החוצה - כי מי יודע אם תתפוס אותם אזעקה כשישחקו בחצר למטה.
וזה היה נכון. הימים האחרונים הביאו אותה לקצה. היא כעסה וצעקה לא מעט. אולי זו הייתה הדרך שלה לבכות.
ועכשיו הנשמה שלה בכתה באמת. בלי דמעות, אבל בכתה.
אז זהו? זה מה שהם יזכרו ממנה? איך היא כעסה עליהם כל הזמן? הם לא יזכרו לה את הזמנים שבהם יצאה איתם לבלות בחוץ, מפנקת כל אחד מהם בממתק לפי רצונו. לא יזכרו את היצירות המושקעות שהכינה איתם פעם בכמה זמן. לא יזכרו את ההתכרבלות במיטה לעת לילה עם סיפור מתוק מתוך ספר הספרייה. לא יזכרו את הכביסות, והבישולים, והסדר, והכלים, וניקיון השירותים, והחלפת המצעים, וכל הפרטים הקטנים שמרכיבים את התפקוד שלה כאמא שלהם.
הם לא יזכרו? באמת?
הנשמה שלה נשמה עמוקות, מסרבת בכל תוקף אווריריותה לגזרה הזו, וברגע אחד היא נחתה בחזרה לתוך הגוף המרוסק שלה.
והיא התעוררה, מזיעה כולה, ממששת את גופה החף מרסיסים, שומעת את בכיו של הקטן מתוך שינה.
רועדת, היא התרוממה לישיבה, עדיין לא מאמינה שהיא שלמה, דשדשה אחר נעלי הבית שלה, קמה אל התינוק.
בפעם הראשונה מאז שהחליטה לחנך אותו לישון רק במיטתו, היא שברה את הכלל והרימה אותו. גיפפה אותו, חיבקה אותו כאילו עומדת להיפרד ממנו. הסתובבה בחדר הילדים, צפתה בהם, בכל אחד ואחד מהם. כמה הם תמים. כמה הם אהובים. רכנה ליד בן השש ונשקה לעיניו העצומות. פנתה לבת השמונה, עשתה אותו דבר. וגם לבן הארבע ולבת השלוש. היא כל-כך אוהבת אותם. כל-כך רצתה שיראו באהבתה.
וכשהאזעקה נשמעה, מרטיטה את כל ביתם, היא נטלה אותם ממיטותיהם בזריזות מתוקה, וביחד הם התקבצו בממ"ד.
הם שרו שירים שקטים וסיפרו סיפורים רגועים. וכשהיא הביטה בהם כך בחשכה, היא הבטיחה לעצמה שאלה הרגעים שהם יזכרו מהמלחמה.
וככה הם יזכרו אותה.
לאחר מאה ועשרים.
