אלוהים משחק איתי מחבואים,אני מרגישה את זה בוורידים.
נכון ילד שמתחבא חזק חזק ומת שימצאו אותו אבל עוברות כבר שעתיים והוא מתחיל לחשוש שהוא נשכח?אז זה.בדיוק זה.
לא יודעת אם הילד הננטש זה אני או אלוהים,מה שבטוח שבעיות שנוצרות אי אפשר לפתור בלא שניים לפחות.כן,גם בעיות של מחבואים.
תמיד כשניסיתי לברוח ולהתחבא,הוא מצא אותי בסוף.
גם הוא,כשכביכול התחבא לי,נמצא על ידי אחרי מעט או הרבה זמן אבל תמיד מצאנו אחד את השני בסוף ופצחנו בריקוד מיני חסידי של כי הכל הבל הבלים אין עוד מלבדו גם אם המלבדו הזה התחבא לי מאחורי אבן דוממת בכותל ומצאתי אותו רק כשהסכמתי לעצמי לרדת באבנים העתיקות דרך שאר יפו והמוסלמי והאריות.
בר תמיד מתעקשת לקרוא לי המתחבאת הסידרתית.
לא אכפת לי כבר מהתארים שממציאים לי,כל עוד הם בגבול הטעם שאפשר עוד להכיל.
וכן,זה גם אולי קצת נכון.
כל הזמן אני עם תיק צד וגיטרה צבעונית וצב איטי דימיוני שממוקם לי על הגב,לוחש לי כל הזמן בצרחות,"תברחי,תתקדמי,תתחבאי.אף אחד לא מחפש אותך,כולם שכחו,גם אלוהים".
כשאני מנסה לקלף את המטריד הזה מימני,זה לא מצליח,זה חזק מכוחותיי.
תמיד אני מוצאת אותי במחבוא שלי,בלבד שלי,מקופלת בתוך שורות שורות של מילים ופזמון ללא חרוזים כי כל מילה היא בפני עצמה ואין לה אף חיבור למילה אחרת.
זה פזמון שחוזר על עצמו יותר מידי פעמים ומבטא כמה לבד יש במחבוא ועם התהייה הכי גדולה של,איך אלוהים נמצא בכל העולם ואיך הוא פה ואיך הוא שם אם דווקא במחבוא שלי הוא נעלם?.
אבל שאלות לא שואלים.עם שאלות שותקים ולרוב הן עוברות לבד או שלא ואז צריך תשובות רציניות שיחזירו את השאלות כל אחת למקומה.
לאחרונה אני לא כותבת הרבה כי במחבוא שלי אין מקום לכל עופרת העפרונות והדפים שאצטרך לצבור איתי אם אחליט לפלוט את המילים החוצה.גם קירות לא יספיקו.
המחבואים שלי קטנים.
וואו.לפעמים אני רוצה להכריז פוס משחק ולשבת ישיבה מזרחית על בלה נמוכה(נו כי אני תמיד לא הייתי מהאלה שאלופים בלטפס על בלות גבוהות בלי להפיל חצי מהקש לאדמה),לשתות שייק לימונענע דובדבן וקרח ולנשום לפי קצב הקש שבכוס הקוקטיל הגבוהה,לחבר לי את האדמה לשמיים והגשם והרוח,פשוט לפקוח עיניים ולתת לי להרגיש את החופש שבחוסר המחבוא עד שירד לי גרגיר האיפור האחרון או עד שימס דובון הקרח הכי רחוק בפסגת ההמלאיה.
תפארת הלכה ובר התקדמה וגיא,מי זוכר אותו בכלל ותמר גם,ממשיכה ללכת ותוך כדי מנסה למכור פיצוחים וכוסיות גלידה או אנערף ברד בטעם מנגו,לכל איש אשר יחפץ ליבו לקנות ברד בטעם מנגו.
רק אני תמיד נתקעת באנשהו לא מוסבר,יושבת על אנשהו לא מוסבר ונשארת עם התהיות הלא נגמרות שלי ועם השאלות וחלקי הפאזל השבורים שאני מנסה לחבר אותם שוב ושוב ועד שזה מצליח,השמיים מתכהים אז אי אפשר לעשות כלום מלבד לחכות לבוקר ולהתפלל שהחלקים לא יתעופפו עד אז ושאכן הם יתאימו אחד לשני ויצליחו להתחבר.
וכל זה נעשה בתוך או בסביבת המחבוא שלי.
יש כלל בטבע שכל דבר שמתאמץ,סופו להתעייף.
אני הכלל הזה.
מאחורי העיניים והתלתלים והמכנס/שמלה והידיים,מסתתר אדם עייף.עייף ממחבואים.
מאחורי הראסטה לשעבר והלב השותק,מסתתרת נפש שרוצה את השיחרור ואת השקט שבאנשים ואת הרוגע שבדממה ואת היופי שבמילים הנשמעות.
להתחבא כל הזמן,לעבור ממחבוא למחבוא,זה מעייף.מתיש.
כל חיי חלקתי עם עצמי מקומות חדשים להטמין בהם את עצמי עד יעבור זעם,עד יעבור הצורך להסתתר.
ואני יודעת שבסוף,גם בר תימצא את החצי שלה וגיא יטוס לחלל ותמר תקדם את קריירת המנגו שלה למשהו יותר מכניס ואני,אם לא אשנה תוכנית לחימה,אשאר עם עצמי ועם מילותיי,בתוך עוד מחבוא מוצלח שמצאתי לעצמי,מגרדת את הקיר ומחספסת מילים קטועות לעצמי.
אז מה,להיות קלישאתית עכשיו ולהגיד שהנה,הסוף הטוב שלי מגיע ואני מזהה כבר את זיקוקי הדינור ומחיאות הכפיים נעות לעברי בקצב מסחרר ואת סוף משחק המחבואים?
לא,זה לא קורה.
אבל לפחות אני יודעת שאין אפשרות להישאר כל כך הרבה זמן במחבוא כי לרוב,אשאר שם לבד,בלי אף אחד.
ובלחישה קטנה:
לפעמים,רק לפעמים,
יש מקום לאלוהים והוא מצליח להיכנס איתי למחבוא ביחד
ומסתתר איתי.שותק איתי.מנחם לי את הלב.
בְּוַדַּאי גַּם בְּמַחְבּוֹאִים,נִמְצָא.
נכון ילד שמתחבא חזק חזק ומת שימצאו אותו אבל עוברות כבר שעתיים והוא מתחיל לחשוש שהוא נשכח?אז זה.בדיוק זה.
לא יודעת אם הילד הננטש זה אני או אלוהים,מה שבטוח שבעיות שנוצרות אי אפשר לפתור בלא שניים לפחות.כן,גם בעיות של מחבואים.
תמיד כשניסיתי לברוח ולהתחבא,הוא מצא אותי בסוף.
גם הוא,כשכביכול התחבא לי,נמצא על ידי אחרי מעט או הרבה זמן אבל תמיד מצאנו אחד את השני בסוף ופצחנו בריקוד מיני חסידי של כי הכל הבל הבלים אין עוד מלבדו גם אם המלבדו הזה התחבא לי מאחורי אבן דוממת בכותל ומצאתי אותו רק כשהסכמתי לעצמי לרדת באבנים העתיקות דרך שאר יפו והמוסלמי והאריות.
בר תמיד מתעקשת לקרוא לי המתחבאת הסידרתית.
לא אכפת לי כבר מהתארים שממציאים לי,כל עוד הם בגבול הטעם שאפשר עוד להכיל.
וכן,זה גם אולי קצת נכון.
כל הזמן אני עם תיק צד וגיטרה צבעונית וצב איטי דימיוני שממוקם לי על הגב,לוחש לי כל הזמן בצרחות,"תברחי,תתקדמי,תתחבאי.אף אחד לא מחפש אותך,כולם שכחו,גם אלוהים".
כשאני מנסה לקלף את המטריד הזה מימני,זה לא מצליח,זה חזק מכוחותיי.
תמיד אני מוצאת אותי במחבוא שלי,בלבד שלי,מקופלת בתוך שורות שורות של מילים ופזמון ללא חרוזים כי כל מילה היא בפני עצמה ואין לה אף חיבור למילה אחרת.
זה פזמון שחוזר על עצמו יותר מידי פעמים ומבטא כמה לבד יש במחבוא ועם התהייה הכי גדולה של,איך אלוהים נמצא בכל העולם ואיך הוא פה ואיך הוא שם אם דווקא במחבוא שלי הוא נעלם?.
אבל שאלות לא שואלים.עם שאלות שותקים ולרוב הן עוברות לבד או שלא ואז צריך תשובות רציניות שיחזירו את השאלות כל אחת למקומה.
לאחרונה אני לא כותבת הרבה כי במחבוא שלי אין מקום לכל עופרת העפרונות והדפים שאצטרך לצבור איתי אם אחליט לפלוט את המילים החוצה.גם קירות לא יספיקו.
המחבואים שלי קטנים.
וואו.לפעמים אני רוצה להכריז פוס משחק ולשבת ישיבה מזרחית על בלה נמוכה(נו כי אני תמיד לא הייתי מהאלה שאלופים בלטפס על בלות גבוהות בלי להפיל חצי מהקש לאדמה),לשתות שייק לימונענע דובדבן וקרח ולנשום לפי קצב הקש שבכוס הקוקטיל הגבוהה,לחבר לי את האדמה לשמיים והגשם והרוח,פשוט לפקוח עיניים ולתת לי להרגיש את החופש שבחוסר המחבוא עד שירד לי גרגיר האיפור האחרון או עד שימס דובון הקרח הכי רחוק בפסגת ההמלאיה.
תפארת הלכה ובר התקדמה וגיא,מי זוכר אותו בכלל ותמר גם,ממשיכה ללכת ותוך כדי מנסה למכור פיצוחים וכוסיות גלידה או אנערף ברד בטעם מנגו,לכל איש אשר יחפץ ליבו לקנות ברד בטעם מנגו.
רק אני תמיד נתקעת באנשהו לא מוסבר,יושבת על אנשהו לא מוסבר ונשארת עם התהיות הלא נגמרות שלי ועם השאלות וחלקי הפאזל השבורים שאני מנסה לחבר אותם שוב ושוב ועד שזה מצליח,השמיים מתכהים אז אי אפשר לעשות כלום מלבד לחכות לבוקר ולהתפלל שהחלקים לא יתעופפו עד אז ושאכן הם יתאימו אחד לשני ויצליחו להתחבר.
וכל זה נעשה בתוך או בסביבת המחבוא שלי.
יש כלל בטבע שכל דבר שמתאמץ,סופו להתעייף.
אני הכלל הזה.
מאחורי העיניים והתלתלים והמכנס/שמלה והידיים,מסתתר אדם עייף.עייף ממחבואים.
מאחורי הראסטה לשעבר והלב השותק,מסתתרת נפש שרוצה את השיחרור ואת השקט שבאנשים ואת הרוגע שבדממה ואת היופי שבמילים הנשמעות.
להתחבא כל הזמן,לעבור ממחבוא למחבוא,זה מעייף.מתיש.
כל חיי חלקתי עם עצמי מקומות חדשים להטמין בהם את עצמי עד יעבור זעם,עד יעבור הצורך להסתתר.
ואני יודעת שבסוף,גם בר תימצא את החצי שלה וגיא יטוס לחלל ותמר תקדם את קריירת המנגו שלה למשהו יותר מכניס ואני,אם לא אשנה תוכנית לחימה,אשאר עם עצמי ועם מילותיי,בתוך עוד מחבוא מוצלח שמצאתי לעצמי,מגרדת את הקיר ומחספסת מילים קטועות לעצמי.
אז מה,להיות קלישאתית עכשיו ולהגיד שהנה,הסוף הטוב שלי מגיע ואני מזהה כבר את זיקוקי הדינור ומחיאות הכפיים נעות לעברי בקצב מסחרר ואת סוף משחק המחבואים?
לא,זה לא קורה.
אבל לפחות אני יודעת שאין אפשרות להישאר כל כך הרבה זמן במחבוא כי לרוב,אשאר שם לבד,בלי אף אחד.
ובלחישה קטנה:
לפעמים,רק לפעמים,
יש מקום לאלוהים והוא מצליח להיכנס איתי למחבוא ביחד
ומסתתר איתי.שותק איתי.מנחם לי את הלב.
בְּוַדַּאי גַּם בְּמַחְבּוֹאִים,נִמְצָא.
