ישבתי לכתוב היום את הסיפור, עשה לי כ''כ טוב לעבור על הדברים ולכתוב אותם, מקווה שתהנו, מודעת שיש פה אאוטינג רציני אבל לא כ''כ אכפת לי שמישהו אותי מהניק הזה🤗
יום חמישי, מעקב הריון עודף, כבר מתה ללדת. אחרי לילה של אזעקות וחוסר שינה מתקשרת למרפאה בבוקר, הם סגורים בגלל המצב ואין להם מקלט. נוסעת לי חצי שעה לכל כיוון כדי להגיע למרפאה פתוחה. נרדמת במוניטור, אני גמורה. האחות נכנסת ואומרת לי "וואי, אנחנו מתחילים אולי להתקדם? אני רואה שיש לך צירים כל 8 דקות", זה קצת מפליא אותי כי לא הרגשתי כלום אבל בסדר, נכנסת לרופא, אולטרסאונד תקין, רואה שהיו צירים במוניטור ורוצה לבדוק פתיחה, אוקי. בודק ויש פתיחה קטנטנה, אומר לי שאני בכיוון של לידה. אני מתעקשת שלא הרגשתי כלום ומקבלת בתור תשובה "את רואה, בגלל זה נתנו לנשים ללדת, אתן מתלוננת שלא מספיק כואב לכן". שואלת איך אני אמורה לדעת שזה ציר אם אני לא מרגישה כלום. הרופא אומר שלהחזיק יד על הבטן וכל פעם שיש התקשות לתזמן ואם זה מצטמצם ל-5 דקות אז ללכת לבי''ח.
יום שישי, קמה עם בחילות קצת ושמה לב שיש המון התקשויות של הבטן. בעלי מתחיל לתזמן, בחיים לא ראיתי אותו כ''כ לחוץ. קולטים שיש כל 3-5 דקות התקשות, אני מבולבלת, אומרת שאני ממש לא חושבת שככה אמור להרגיש כשאני יולדת. אחרי התיעצות כאן בפורום החלטנו ללכת להיבדק ומקסימום ישלחו אותנו הביתה. נוסעים לבי''ח, אחרי המתנה במיון יולדות רואים שיש פתיחה של ס''מ. אומרים לנו לחזור ביום ראשון לזירוז. סוף סוף יוצאים הביתה ואני מורעבת, בכל מקום יש מלא עוגות גבינה ואני עם דודא לפחזניות. עצרנו במאפה נאמן, קנינו קופסא של פחזניות ויצאנו הביתה. כמובן שעד שהגענו הביתה הספקתי לאכול את כולן🤭
שישי בצהריים, מתקלחת, מתארגנת לשבת, מכניסים שבת אצל ההורים בנחת. ישר אחרי הדלקת נרות מתחילים לי כאבי בטן, אני גוערת בעצמי על האכילה הבלתי סבירה של כ''כ הרבה פחזניות. הולכת לשירותים כל עשר דקות, משלשלת את חיי, בא לי להקיא ולא יוצא כלום. הבנים חוזרים מהבית כנסת, בקושי מצליחה לאכול בארוחה, כל רגע קמה לשירותים. אחרי האוכל יצאנו לסיבוב, הלכנו בנחת ואני כולי רק ממוקדת בחרטה על הפחזניות ועל הקלקול קיבה שתקף אותי דווקא בשבת. מגיעים הביתה, מתארגנת לשינה, פתאום מכה בי העובדה שהקלקול קיבה הזה בא והולך כל כמה דקות, שכואב לי גם בגב ובירכיים ושאולי זה בעצם לא קלקול קיבה🤯 בעלי מתחיל לתזמן גלים של כאבים, הם מגיעים כל 3 דקות במשך שעה, אנחנו 45 דקות נסיעה מהבי''ח. מתלבשת, עדיין בטוחה שזה מהפחזניות, יורדת ומספרת לאמא שנוסעים. הכבישים ריקים, בעלי נוסע כמו נהג שודים, אני כל כמה דקות מתכווצת מכאבים, רק רוצה להגיע ושאוכל לקום ולזוז. במהלך הנסיעה מצטמצם לכל 2 דקות ציר. בשלב הזה מתחילה להבין שזה באמת צירים ושכנראה אני באמת יולדת היום!
ערב שבת, עשר בלילה, מגיעים לבי''ח, כ''כ שמחה להיות בהליכה, מתעקשת לעלות את כל המדרגות למרות שיש מעלית שבת. מגיעים למיון, מתחברת למוניטור, רואים שיש כל 2 דקות ציר, עובר פעיל. בודקים פתיחה, 1.5! אני בשוק, רוצה לרצוח מישהו. איך כל כך הרבה צירים ומדרגות והליכות ואנחנו רק ב-1.5?! אומרים לי לחכות שעתיים ולבוא שוב למוניטור, מסתובבים במחלקה, עולים יורדים מדרגות, נשענת על קירות רנדומליים ועושה סיבובי אגן. באים שוב למוניטור, 3 בלילה, עדיין אותה פתיחה. אומרים לי ללכת לרופאה להתייעץ מה הלאה. מחכה מלא זמן בתור, סוף סוף נכנסת אליה, היא שואלת אם בא לי להתאשפז ולעשות זירוז בבוקר או שאני רוצה ללכת הביתה, "אני לא יוצאת מפה בלי תינוק!" אוקי, בואי תתאשפזי. האמת, רק בא לי מיטה, מקסימום אגיד שהתחרטתי ולא בא לי זירוז בבוקר. מכניסים לי עירוי, עולים למחלקת נשים, 5 בבוקר של שבת.
מנסה לישון, מצליחה לכמה דקות, הצירים ממשיכים וממשיכים ואני קמה כל רגע לזוז ולעבור את הציר.
בוקר שבת, בעלי חורפ על הספה, אני מתלבטת מה לעשות עם חיי. תוהה איך יכול להיות שהם כ''כ כואבים וצפופים ולא מזיזים כלום. נכנסת למקלחת, לא רוצה לצאת בחיים, עושה סיבובים במחלקה, סקוואטים, תרגילים שלפי אמא מזרזים לידה, סיבובי אגן, עוד מקלחת. כל ציר נושכת שפתיים, לא רוצה להעיר את מי שאיתי בחדר, מילא זה היה ביולדות ואז מובן שנשים קצת צועקות אבל בנשים בבוקר שבת יש שקט ושומעים כל אנחה שלי. בעלי קם, אוכלים סעודת שבת (הוא אוכל, אני עם בחילות), מעבירים ככה את הבוקר במחלקת נשים. האחות נכנסת, אומרת שרוצה לבדוק אותי לפני ביקור רופאים ואז יראו איזה זירוז בדיוק יעשו. פתיחה 4!! אעאעאע! בא לי לצעוק לשמיים! אני מאושרת😁 הרופאים נכנסים, טוב, לא צריך זירוז, אבל מחלקת יולדות מלאה אז תישארי פה עד שבא לך אפידורל ואז יורידו אותך ליולדות. אויש רגע, שכחתי לבקש ספירת דם מיוחדת! מה עם הטסיות? אני יכולה בכלל אפידורל? הרופא מסתכל בדפים שלו,
"מה הבעיה?" שואל אותי, "יש לך 121 טסיות בבדיקה הרגילה, למה? אמרו שיש לך נמוך?"
"אממ כן"
"טוב, הקופות חולים האלה לא יודעים כלום"
יאייי אני כ''כ שמחה! אבל עכשיו קצת בא לי להוכיח לעצמי כמה אני יכולה בלי, הרי הגעתי עד כה בלי אפידורל, אולי אני יכולה יותר? בינתיים גם הצירים טיפה התרחקו (כל 6 דקות בערך) ואני מתמודדת יפה, כ''כ גאה בעצמי, בעלי שם תומך, יש שקט ושלווה של שבת, אני מתרגשת כבר לפגוש את הקטנה שלי🥺
16:00 בצהריים של שבת, מתחילה להיות גמורה, לא ישנתי יותר מרבע שעה מאז חמישי בלילה. מתלבטת אם לבקש אפידורל, אני יכולה להתמודד עם הצירים אבל לא יודעת אם אני יכולה להתמודד עם העייפות. מחליטה לבקש אפידורל כדי שאוכל לישון קצת, בכל זאת אני כבר 24 שעות עם צירים חזקים ותכופים. מורידים אותי לחדר לידה, אני שוב הולכת את כל המדרגות, אולי זה יעזור בהתקדמות. מגיעה לחדר לידה, פתיחה 5.5! ייש, מתקדמים לנו! מקבלת אפידורל, ישר נרדמת לשעתיים בערך, ישנה מצוין. מתעוררת אחרי כמה שעות, המיילדת מעדכנת אותי שאין כ''כ התקדמות והצירים די התרחקו והתחלשו. אני בכל זאת שמחה על האפידורל, הוא נותן לי לנוח, לקרוא ספר, אני שמחה ורגועה.
20:00, מוצ''ש, עושים הבדלה, שולחת הודעה לאמא שאנחנו בחדר לידה ושהקטנה שלנו עדיין לא הגיעה. ישר היא מתקשרת וחצי צועקת "את רצינית?! בבקשה תגידי שאת עובדת עלי! הייתי בטוחה כל השבת שאני כבר סבתא ועוד לא יודעת את זה". ההורים שלי מגיעים לבקר, אני בנחת בחדר לידה, מפטפטת עם המיילדות, עם ההורים שלי, עם בעלי. המיילדת מבקשת לבדוק אותי שוב ואומרת שבמוניטור אין כמעט צירים ואולי יצטרכו לתת פיטוצין, אמרתי לה שכשהיו לי צירים לא הייתה התקדמות אז אולי עכשיו בלי צירים תהיה התקדמות, היא צוחקת, בודקת ומסתכלת עלי בהפתעה, את צודקת! פתיחה 8! וואו!
12 בלילה, מוצ''ש. ההורים שלי יוצאים, אחרי חצי שעה כבר יש פתיחה מלאה. המיילדת מתחילה לארגן דברים בחדר, מביאה שמן שקדים, אני רגועה ונינוחה. אומרת לבעלי שאין לו מה לעשות בלחיצות וישב לקרוא תהילים שהתינוקת תהיה בסדר ושאני יהיה בסדר, אולי גם בעצם שזה יהיה קצר, וגם שאני לא אקרע! הוא צוחק עלי שיש לי חתיכת דרישות. אני מסבירה שהקב''ה יכול לעשות הכל אז למה לא כבר לבקש הכל?!
פתאום קולטת שממש כואבת לי רגל ימין, לאט לאט הכאבים מתפשטים בגב תחתון וברגל השניה, אני נאנחת, צועקת, לא יודעת מה קורה לי. אני כולי כאובה, מנסה לזוז כמו קודם כדי להקל קצת אבל לא מצליחה, פלג גוף תחתון שלי כבד ואני מרגישה שאני חייבת ללחוץ. בעלי קורא למיילדת והיא מגיעה רואה שהשקית של האפידורל נגמרה, מנסה להחליף שקית אבל יש בעיה במכונה, היא לא מצליחה לגרום לה לעבוד. בינתיים אני מתחילה כבר ללחוץ מתוך אינסטינקט והמיילדת קופצת ישר לעזרתי, מכוונת אותי, שמה שמן, עושה עיסויים, מעודדת. אני גמורה, כאובה, לוחצת בכל הכח, מרגישה כאילו הגוף שלי נקרע לשתיים. אחרי 40 דקות התינוקת בחוץ, בריאה ושלמה, מניחים אותה עלי והיא בוכה ואני ישר חושבת "זה היה בתוכי?! איך היה מקום?!"לא מאמינה שהייצור הקטן והמתוק הזה הוא באמת שלי. המיילדת המדהימה שלי מפרגנת לי על הלחיצות הטובות, מבשרת שלא נקרעתי ושאני והתינוקת בטוב. אני קולטת שהתפילות שביקשתי נענו וקצת מתחרטת שלא התפללתי שגם לא יכאב😅 מנקים ושוקלים את הקטנה שלי, כמעט 4 קילו, שמנמנה, כולה לחיים וסנטרים. נזכרת שאמרו לי שהיא אחוזון 12, לא יודעת איך יצאה כ''כ גדולה. מנקים ומסדרים אותי. 4 בבוקר, ערב חג השבועות, אנחנו עולים למחלקת יולדות, התינוקת הקטנה שלנו רגועה ושמחה. אני כ''כ עייפה וכ''כ מאושרת, לא מאמינה שעברתי את זה.
שכוייך למי שהגיעה עד כה, מקווה שנהנתן🙂
יום חמישי, מעקב הריון עודף, כבר מתה ללדת. אחרי לילה של אזעקות וחוסר שינה מתקשרת למרפאה בבוקר, הם סגורים בגלל המצב ואין להם מקלט. נוסעת לי חצי שעה לכל כיוון כדי להגיע למרפאה פתוחה. נרדמת במוניטור, אני גמורה. האחות נכנסת ואומרת לי "וואי, אנחנו מתחילים אולי להתקדם? אני רואה שיש לך צירים כל 8 דקות", זה קצת מפליא אותי כי לא הרגשתי כלום אבל בסדר, נכנסת לרופא, אולטרסאונד תקין, רואה שהיו צירים במוניטור ורוצה לבדוק פתיחה, אוקי. בודק ויש פתיחה קטנטנה, אומר לי שאני בכיוון של לידה. אני מתעקשת שלא הרגשתי כלום ומקבלת בתור תשובה "את רואה, בגלל זה נתנו לנשים ללדת, אתן מתלוננת שלא מספיק כואב לכן". שואלת איך אני אמורה לדעת שזה ציר אם אני לא מרגישה כלום. הרופא אומר שלהחזיק יד על הבטן וכל פעם שיש התקשות לתזמן ואם זה מצטמצם ל-5 דקות אז ללכת לבי''ח.
יום שישי, קמה עם בחילות קצת ושמה לב שיש המון התקשויות של הבטן. בעלי מתחיל לתזמן, בחיים לא ראיתי אותו כ''כ לחוץ. קולטים שיש כל 3-5 דקות התקשות, אני מבולבלת, אומרת שאני ממש לא חושבת שככה אמור להרגיש כשאני יולדת. אחרי התיעצות כאן בפורום החלטנו ללכת להיבדק ומקסימום ישלחו אותנו הביתה. נוסעים לבי''ח, אחרי המתנה במיון יולדות רואים שיש פתיחה של ס''מ. אומרים לנו לחזור ביום ראשון לזירוז. סוף סוף יוצאים הביתה ואני מורעבת, בכל מקום יש מלא עוגות גבינה ואני עם דודא לפחזניות. עצרנו במאפה נאמן, קנינו קופסא של פחזניות ויצאנו הביתה. כמובן שעד שהגענו הביתה הספקתי לאכול את כולן🤭
שישי בצהריים, מתקלחת, מתארגנת לשבת, מכניסים שבת אצל ההורים בנחת. ישר אחרי הדלקת נרות מתחילים לי כאבי בטן, אני גוערת בעצמי על האכילה הבלתי סבירה של כ''כ הרבה פחזניות. הולכת לשירותים כל עשר דקות, משלשלת את חיי, בא לי להקיא ולא יוצא כלום. הבנים חוזרים מהבית כנסת, בקושי מצליחה לאכול בארוחה, כל רגע קמה לשירותים. אחרי האוכל יצאנו לסיבוב, הלכנו בנחת ואני כולי רק ממוקדת בחרטה על הפחזניות ועל הקלקול קיבה שתקף אותי דווקא בשבת. מגיעים הביתה, מתארגנת לשינה, פתאום מכה בי העובדה שהקלקול קיבה הזה בא והולך כל כמה דקות, שכואב לי גם בגב ובירכיים ושאולי זה בעצם לא קלקול קיבה🤯 בעלי מתחיל לתזמן גלים של כאבים, הם מגיעים כל 3 דקות במשך שעה, אנחנו 45 דקות נסיעה מהבי''ח. מתלבשת, עדיין בטוחה שזה מהפחזניות, יורדת ומספרת לאמא שנוסעים. הכבישים ריקים, בעלי נוסע כמו נהג שודים, אני כל כמה דקות מתכווצת מכאבים, רק רוצה להגיע ושאוכל לקום ולזוז. במהלך הנסיעה מצטמצם לכל 2 דקות ציר. בשלב הזה מתחילה להבין שזה באמת צירים ושכנראה אני באמת יולדת היום!
ערב שבת, עשר בלילה, מגיעים לבי''ח, כ''כ שמחה להיות בהליכה, מתעקשת לעלות את כל המדרגות למרות שיש מעלית שבת. מגיעים למיון, מתחברת למוניטור, רואים שיש כל 2 דקות ציר, עובר פעיל. בודקים פתיחה, 1.5! אני בשוק, רוצה לרצוח מישהו. איך כל כך הרבה צירים ומדרגות והליכות ואנחנו רק ב-1.5?! אומרים לי לחכות שעתיים ולבוא שוב למוניטור, מסתובבים במחלקה, עולים יורדים מדרגות, נשענת על קירות רנדומליים ועושה סיבובי אגן. באים שוב למוניטור, 3 בלילה, עדיין אותה פתיחה. אומרים לי ללכת לרופאה להתייעץ מה הלאה. מחכה מלא זמן בתור, סוף סוף נכנסת אליה, היא שואלת אם בא לי להתאשפז ולעשות זירוז בבוקר או שאני רוצה ללכת הביתה, "אני לא יוצאת מפה בלי תינוק!" אוקי, בואי תתאשפזי. האמת, רק בא לי מיטה, מקסימום אגיד שהתחרטתי ולא בא לי זירוז בבוקר. מכניסים לי עירוי, עולים למחלקת נשים, 5 בבוקר של שבת.
מנסה לישון, מצליחה לכמה דקות, הצירים ממשיכים וממשיכים ואני קמה כל רגע לזוז ולעבור את הציר.
בוקר שבת, בעלי חורפ על הספה, אני מתלבטת מה לעשות עם חיי. תוהה איך יכול להיות שהם כ''כ כואבים וצפופים ולא מזיזים כלום. נכנסת למקלחת, לא רוצה לצאת בחיים, עושה סיבובים במחלקה, סקוואטים, תרגילים שלפי אמא מזרזים לידה, סיבובי אגן, עוד מקלחת. כל ציר נושכת שפתיים, לא רוצה להעיר את מי שאיתי בחדר, מילא זה היה ביולדות ואז מובן שנשים קצת צועקות אבל בנשים בבוקר שבת יש שקט ושומעים כל אנחה שלי. בעלי קם, אוכלים סעודת שבת (הוא אוכל, אני עם בחילות), מעבירים ככה את הבוקר במחלקת נשים. האחות נכנסת, אומרת שרוצה לבדוק אותי לפני ביקור רופאים ואז יראו איזה זירוז בדיוק יעשו. פתיחה 4!! אעאעאע! בא לי לצעוק לשמיים! אני מאושרת😁 הרופאים נכנסים, טוב, לא צריך זירוז, אבל מחלקת יולדות מלאה אז תישארי פה עד שבא לך אפידורל ואז יורידו אותך ליולדות. אויש רגע, שכחתי לבקש ספירת דם מיוחדת! מה עם הטסיות? אני יכולה בכלל אפידורל? הרופא מסתכל בדפים שלו,
"מה הבעיה?" שואל אותי, "יש לך 121 טסיות בבדיקה הרגילה, למה? אמרו שיש לך נמוך?"
"אממ כן"
"טוב, הקופות חולים האלה לא יודעים כלום"
יאייי אני כ''כ שמחה! אבל עכשיו קצת בא לי להוכיח לעצמי כמה אני יכולה בלי, הרי הגעתי עד כה בלי אפידורל, אולי אני יכולה יותר? בינתיים גם הצירים טיפה התרחקו (כל 6 דקות בערך) ואני מתמודדת יפה, כ''כ גאה בעצמי, בעלי שם תומך, יש שקט ושלווה של שבת, אני מתרגשת כבר לפגוש את הקטנה שלי🥺
16:00 בצהריים של שבת, מתחילה להיות גמורה, לא ישנתי יותר מרבע שעה מאז חמישי בלילה. מתלבטת אם לבקש אפידורל, אני יכולה להתמודד עם הצירים אבל לא יודעת אם אני יכולה להתמודד עם העייפות. מחליטה לבקש אפידורל כדי שאוכל לישון קצת, בכל זאת אני כבר 24 שעות עם צירים חזקים ותכופים. מורידים אותי לחדר לידה, אני שוב הולכת את כל המדרגות, אולי זה יעזור בהתקדמות. מגיעה לחדר לידה, פתיחה 5.5! ייש, מתקדמים לנו! מקבלת אפידורל, ישר נרדמת לשעתיים בערך, ישנה מצוין. מתעוררת אחרי כמה שעות, המיילדת מעדכנת אותי שאין כ''כ התקדמות והצירים די התרחקו והתחלשו. אני בכל זאת שמחה על האפידורל, הוא נותן לי לנוח, לקרוא ספר, אני שמחה ורגועה.
20:00, מוצ''ש, עושים הבדלה, שולחת הודעה לאמא שאנחנו בחדר לידה ושהקטנה שלנו עדיין לא הגיעה. ישר היא מתקשרת וחצי צועקת "את רצינית?! בבקשה תגידי שאת עובדת עלי! הייתי בטוחה כל השבת שאני כבר סבתא ועוד לא יודעת את זה". ההורים שלי מגיעים לבקר, אני בנחת בחדר לידה, מפטפטת עם המיילדות, עם ההורים שלי, עם בעלי. המיילדת מבקשת לבדוק אותי שוב ואומרת שבמוניטור אין כמעט צירים ואולי יצטרכו לתת פיטוצין, אמרתי לה שכשהיו לי צירים לא הייתה התקדמות אז אולי עכשיו בלי צירים תהיה התקדמות, היא צוחקת, בודקת ומסתכלת עלי בהפתעה, את צודקת! פתיחה 8! וואו!
12 בלילה, מוצ''ש. ההורים שלי יוצאים, אחרי חצי שעה כבר יש פתיחה מלאה. המיילדת מתחילה לארגן דברים בחדר, מביאה שמן שקדים, אני רגועה ונינוחה. אומרת לבעלי שאין לו מה לעשות בלחיצות וישב לקרוא תהילים שהתינוקת תהיה בסדר ושאני יהיה בסדר, אולי גם בעצם שזה יהיה קצר, וגם שאני לא אקרע! הוא צוחק עלי שיש לי חתיכת דרישות. אני מסבירה שהקב''ה יכול לעשות הכל אז למה לא כבר לבקש הכל?!
פתאום קולטת שממש כואבת לי רגל ימין, לאט לאט הכאבים מתפשטים בגב תחתון וברגל השניה, אני נאנחת, צועקת, לא יודעת מה קורה לי. אני כולי כאובה, מנסה לזוז כמו קודם כדי להקל קצת אבל לא מצליחה, פלג גוף תחתון שלי כבד ואני מרגישה שאני חייבת ללחוץ. בעלי קורא למיילדת והיא מגיעה רואה שהשקית של האפידורל נגמרה, מנסה להחליף שקית אבל יש בעיה במכונה, היא לא מצליחה לגרום לה לעבוד. בינתיים אני מתחילה כבר ללחוץ מתוך אינסטינקט והמיילדת קופצת ישר לעזרתי, מכוונת אותי, שמה שמן, עושה עיסויים, מעודדת. אני גמורה, כאובה, לוחצת בכל הכח, מרגישה כאילו הגוף שלי נקרע לשתיים. אחרי 40 דקות התינוקת בחוץ, בריאה ושלמה, מניחים אותה עלי והיא בוכה ואני ישר חושבת "זה היה בתוכי?! איך היה מקום?!"לא מאמינה שהייצור הקטן והמתוק הזה הוא באמת שלי. המיילדת המדהימה שלי מפרגנת לי על הלחיצות הטובות, מבשרת שלא נקרעתי ושאני והתינוקת בטוב. אני קולטת שהתפילות שביקשתי נענו וקצת מתחרטת שלא התפללתי שגם לא יכאב😅 מנקים ושוקלים את הקטנה שלי, כמעט 4 קילו, שמנמנה, כולה לחיים וסנטרים. נזכרת שאמרו לי שהיא אחוזון 12, לא יודעת איך יצאה כ''כ גדולה. מנקים ומסדרים אותי. 4 בבוקר, ערב חג השבועות, אנחנו עולים למחלקת יולדות, התינוקת הקטנה שלנו רגועה ושמחה. אני כ''כ עייפה וכ''כ מאושרת, לא מאמינה שעברתי את זה.
שכוייך למי שהגיעה עד כה, מקווה שנהנתן🙂
