היא יושבת עם כולם,
שותפה, פעילה,
כל מילה שנייה שנאמרת,
שייכת לה,
מדברת, צוחקת, מצחיקה,
ואז פתואם היא שותקת,
מקשיבה,
ומרגישה בודדה,
מרגישה שעד עכשיו, שיחקה תפקיד בהצגה,
שבעצם לאף אחד, ממנה לא איכפת,
שהכל קשור אבל לא קשור...
קשור לכולם,
והיא מחוץ לסיפור,
היא מנסה למצוא אפילו פינה,
קטנה, שקטה, מכילה,
שמראה את המקום שלה,
אבל היא לא מוצאת,
רק אי-שם מחוץ לכריכה,
פינתה קוראת לה, לועגת, לשוב לחיקה,
"את לא באמת שווה, את זרה"
כולם נכנסו לסיפור,
אבל היא, נשכחה,
מנסה למצוא מילים,
להכניס את עצמה,
אך מרגישה את מבטי כולם ננעצים בה בעוצמה:
"אנחנו אולי מאירי-פנים, אבל זה לא אומר שאת איתנו, בפנים"
מרימה ידיים, נכנעת,
לא מנסה יותר להיכנס,
ומרגישה יותר מתמיד,
את הבדידות והחסרון,
שמגיעים אחרי כשלון ההניסיון,
היא רואה את הכריכה נסגרת,
כולם נכנסים לאט,
מעיפים בה עוד מבט,
לא רוצה לראות,
מעדיפה לעצום עיניים,
כאילו כלום לא קרה,
כאילו היא חלק מכולם,
כאילו יש לה מקום בעולם...
