טיפול (לרוב חד פעמי), שאת עושה לבד ונועד "להחזיר למקום" דברים שיצאו ממקומם במשפחה המורחבת...

נשמע קלאסי כאן, את מתארת "היא שכחה שהוא הנכד ולא הבן".

אני מכירה מישהי שלמדה את השיטה וסיפרה לי עליה. כמה שזה נשמע הזוי, אנשים פותרים ככה תיסבוכים של שנים כולל בעיות שמעבירים מדור לדור

מה שחוויתי פשוט פתח לי את העיניים בענק

מאז אני קוראת עליה מדי פעם.

אני יודעת שלאחרונה גם מטפלים (בעיקר מטפלות..) מהציבור הדתי לומדים את השיטה,

זה מעניין שיש לה גם ביסוס מדעי (גילו במעבדה שמעבירים בגנים טראומות וסטרסים לדור הבא).

אני מאוד אוהבת את הרעיון שאפשר לפתור סיבוך ענקי, שמרגיש "גדול עלי"- והוא באמת גדול עלי , כי הוא לא שלי...

להחזיר לאנשים אחרים את הכאבים והדברים שלהם 

להשיג איזון.

אני בכלל לא בקשר עם חמותי

אנחנו נוסעים אליהם שבת פעם בשלושה שבועות- חודש

אני לא בקשר איתה באופן יומיומי ולא שולחת לה הודעות

לפעמים היא שולחת לי הודעות..מה שלומנו לא מעבר לזה..

אני מבינה שקשה לך איתה באופן כללי

אז מה יש בכלל לדבר על לשמור על הילד?

תציבי גבולות את האמא שלו!

אני גם לא סובלת שמתערבים לי בחיים

שהילד נולד חמותי היתה מעירה לי בלי סוף וסבלתי את לא מבינה כמה

ברמה שלא הייתי רוצה לנסוע אליהם

עד שבעלי עשה לזה סוף

ואמר לה שאנחנו ההורים ואנחנו נחליט מה עושים ומה לא עושים ואנחנו לא רוצים שהיא תעיר לנו

בעלך צריך להיות העוגן שלך

ואם הוא לא מסוגל תגידי לה את בצורה יפה

"אנחנו לא זקוקים לעזרה ביום יום אבל תודה בכל זאת"

את חייבת לעמוד על שלך כי אם תשתקי זה יהיה גרוע יותר..

בהצלחה אהובה מבינה לליבך

אני חושבת שדבר ראשון הבעל צריך לעשות את העבודה ולא את...

כשהוא יבין את זה, הכל ילך יותר חלק.

ולעניות דעתי אני חושבת שיותר מפריע לך שהוא אינו מבין מאשר החוסר טאקט של חמותך..

אולי פשוט תכתבי לו את הדברים בצורה מכובדת ולא מתבכיינת

בסוף הוא יבין

בהצלחה

תבקשי ממנו שיכבד את הבקשה שלך שלא, גם אם הוא לא מבין עד הסוף את המקום.

"אם אזום שיחה פעם בחודש מבחינתה זה יהיה כנראה כוונה שאני לא מעוניינת איתה בקשר בכלל."

נו ואם ככה יהיה? מה יקרה?

נשמע לי שאת ממש מתעלה על עצמך. אני לא עשיתי רבע ממה שאת עושה. שיהיה לך ביטחון שאת בסדר

כשאת יוזמת שיחות עם בעלך על כך, מה הוא מציע לעשות כדי לפתור את זה?

נראה שזה ממש משפיע על מערכת הנישואין שלכם

והאמת גם אם שה לא משפיע ברמה כזו בעיני ראוי לברר לעומק איך מתמודדים יחד

כי מבחינתי אם יש צד אחד שקשה לו עם משהו מסויים מבחינתי זה לא משנה אם מוצדק או לא חשוב למצוא את הדרך הזוגית להתמודד (לי יש דברים שקשה לי עם חמותי ואני שותקת ועדיין עושה עבורה וכל זה בשביל בעלי ויש דברים שהוא יודע שהוא שותק בשבילי מולה, ואני יודעת שיש דברים שהוא חושב שההתנהגות שלי לא מוצדקת אבל זה מה יש ולקח לנו כמה שנים להגיע להבנה הזו ולהתנהלות הזו)

אם יש לו רב/ דמות מוערכת או אפילו ייעוץ נישואין

אבל זו סוגיה זוגית שכדאי לברר יחד וזה יכול להוות פתח לעוד נושאים זוגיים לא פתורים כרגע או שעוד יהיו בהמשך הדרך

כי תמיד יש התמודדות וכל אחד רואה את המציאות אחרת אבל חשוב לראות איך מתמודדים יחד

את לוקחת לה את הבן והנכד? היא השתגעה???

אם הייתה רוצה את הבן אתה בבית למה נתנה לו להתחתן??

היא צריכה ניעור רציני.

ואל תתני למצפון שלך לעבוד! אני במקומך לא הייתי דורכת שם בכלל. את מלכה שעדיין באה לבקר!

פשוא אנים הזויים.

ממש לא נורמלי בעיניי.

יפה שאת עדיין מסוגלת להתקשר ולשלוח תמונות של הקטן.

אני במקומך הייתי נועלת את הדלת בפניה ומנתקת קשר...

נשמע קשוח! ואת פשוט מלכה!!!

ממש מציעה לכם לקבל עזרה.

גם ככה תקופה של אחרי לידת ילד ראשון הרבה פעמים היא תקופה של משבר, הכל מתערער ומשתנה.

רק חסר לכם להוסיף את החמות ההזויה למדורה.

אם בעלך היה מבין שקורה פה משהו לא תקין- חצי צרה. כיוון שכך הם פני הדברים מציע בחום ללכת לכמה פגישות אצל יועץ או מטפל מקצועי ורגיש. לפעמים קל יותר לקבל ממישהו חיצוני ואולי בדרך הזו בעלך יקבל קצת פרספקטיבה על מה אמור להיות המקום של אמא שלו בזוגיות ובהורות... אם תרצי יש לי גם המלצה חמה על @נגמרו לי השמות המדהימה שבוודאי תוכל לעזור לכם.

בבקשה אל תחכו עם זה, נשמע שזה הולך ומתדרדר ואתם סתם מתרחקים בינתיים, כשאת צוברת עוד ועוד משקעים.

מעריצה אותך ומחזקת אותך יקרה!!!

יכול להיות שבנתה על סבא שיעזור לה עם האחיינים שהיא צריכה לשמור עליהם?
וכשהבינהשסבא לא יהיה כי יוצא לטיול עם נכדה, התעצבנה וביטלה הכל...
ממש מבאס.
 

לק"י

אם יש ביניהם יחסים רגילים, הם היו צריכים להסתדר ביניהם. בדיוק כמו שאם בעלך יזמין חבר ולא יתאם איתך, את לא תעירי לחבר, אלא לבעלך.

ואיזה מבעס שככה יצא. לא נעים גם....

(לי אין אמא, כך שאין לי תשובה מהמשפחה שלי).

וואי חיבוק ענק לך! עכשיו נזכרת שסיפרת פעם, נותן פרופורציות..

אבל האמת שלמשל אצלנו מראש הייתי מתחילה מלשאול את אמא שלי מה דעתה שאבא יקח את הבת שלי לטיול, ואם זה נשמע לה סביר ואין משהו בלוז רק אז הייתי מדברת עם אבא שלי.

כאילו, במשפחה שלי אני חושבת שמראש ענייני נכדים ולוז באופן כללי, לרוב יעברו דרך אמא שלי...

האמת שלא הבנתי למה היה צורך לבטל את הילדים של אחותך, ברור שזו לא אחריותך ולא את צריכה להרגיש לא נעים

זהו מנסה להבין כמה זה הגיוני הציפייה של אמא שלי שאתאם איתה.

אם התכנון היה בבית שלהם מבינה את הציפייה

אבל אם זה מחוץ לבית לא הבנתי איך היא קשורה, אולי זו הטעות שלי.

(הבאסה שאמא שלי ממש כבדה, אם זה קשור אליה כמעט ואין סיכוי לתוכניות ואז הם מתלוננים שאנחנו לא בקשר שזאת תלונה שאני משתדלת לקחת ברצינות)

רק מזה ממש התרשמתי..אולי לך זה רגיל

אבל בעיני הז כמעט מעל הטבע

לא קשור למלחמה..זה שמרגישים ככה בנח לבקש..זה שיש אפילו מחשבה שהם פנויים לכזה פינוק (זה לא אפילו סתם בייביסיטר כי י שלך תור לרופא)

וגם מהסיבה שהם הזמינו עוד נכדים לשמור עליהם

דבר ראשון באמלי להדגיש את זה שזה בעצמו מלמד עליהם שהם מסורים מאוד

ושהקשרי משפחה שלכם בסה''כ טובים אם יש מקום לבקשות כנות כאלה

דבר שני יותר לעצם הסיטואציה -

את צודקת תכלס שבעצם הטעות היא. של הסבא שלא תיאם איתה

ושל הסבתא שמיד ביטלה בלי לדבר איתך קודם ולספר מה התוכניות וכו

ואז נוצר כזה סיבוך

מניחה השכל נעשה בתום לב

הוא חשב למה לא

היא לא הבינה למה לא סיפר

ויצא מה שיצא

בעיני טעות אנוש

שהתוצאה אכן מבאסת

היתי במקומך

מרימה טלפון לאמא לש הילדים שבוטל להם הביקור.. מסבירה שהיתה פה אי הבנה

אולי בהזדמנות אחרת בהמשך גם מסבירה להורים שאם את מבקשת משהו עם הילדים אין לך בעיה שיגידו לא מתאים ובאמת תשמחי אם יבדקו בינהם שזה אכן מתאים כדי שהילדה לא תתאכזב

או לא לומר ותכלס הם למדו לבד את הלקח

אולי להבא אם ביקשת מאבא משהו לומר לו- רק תבדוק אולי שזה מסתדר גם לאמא

וככה הכל טוב

ויהיה בסדר

אכזבה לילדה

ולילדים האחרים אבל זה יעבור..

ומבינה אותך והכי מותר גם סתם להץבאס

לא יכולה להזדהות

כי אצלי אין דברים כאלה אף פעם ולא אצל בעלי

הסיפור המלא יותר מורכב.

כרגע אנחנו בשלב שההורים זקוקים לנו אז מנסים קצת לנרמל את היחסים איך שהוא ולשדר עסקים כרגיל במיוחד מול הנכדים.

אבא שלי ממש מתחנן שנביא את הילדים והוא אדם של טבע אז חשבתי שיש פה הזדמנות של win-win,

סתם בייביסיטר אני לא אבקש.

ורעיון מעולה להגיד לאבא שיבדוק שזה מסתדר גם עם התוכניות של אמא או משהו כזה.. שיקח על עצמו את התיאום.

שמול כל משפחה צריך להתנהל לפי הדינמיקה המשפחתית

אצל ההורים שלי שואלים את אמא כי ממילא אבא כל הזמן בעבודה והוא לא רלוונטי😅 אבל גם כשהוא כן, מבחינתו מדברים עם אמא כי היא עושה תכניות לפעמים כוללת אותו גם

אצל ההורים של בעלי זה תלוי. אבל יש ביניהם סנכרון מלא

מכל מקום הטענה לא היתה צריכה להיות כלפייך אבל עכשיו שאת מודעת לחוסר התקשורת להבא כן הייתי שואלת את אמא וזהו

שניהם בפנסיה.

אני מבינה שזה אמור להיות הגיוני שאשה מנהלת את התוכניות של בעלה.

זה עדיין לא הגיוני לי בשום צורה וזאת תובנה מבאסת ממש כי התוצאה שלה שגם מה שחשבתי כערוץ תקשורת אפשרי לא באמת אפשרי..

השאלה אם באמת נכון שאבא שלי "יסבול" בגלל זה.

הוא ממש מנסה לזרום ואמא שלי תקועה.

אז כאילו אם אני צריכה לעבור את אמא שלי קודם זה יעצר שם. למעשה אני צריכה לאתר הזדמנויות שהוא יכול לא להיות תלוי בה כדי שדברים יקרו.

או להרפות ולא לחפש את ההזדמנויות האלו.

זה ככה שאבא יותר זורם מאמא

קרה כבר כמה פעמים שהוא הגיע אלינו בלעדיה למשל, מרחק של שעה + נסיעה או שלא אכפת לו שנבוא ואמא שלי הודפת כי לא מתאים לה

מבינה אותו, מבינה אותה, אבל לא נכנסת ביניהם. אם אמא שלי היא המילה האחרונה - מבחינתי זו עובדה 

וכן אם הוא יכול להגיע אליכם עצמאית זה מעולה, א לפגוש אתו במקום אחר כשהיא עסוקה בענייניה

אבל זה לא עוזר להיות צודקת...

למדת להבא שהם לא תמיד מתואמים או שמפריע לאמא שלך תיאומים שלא עברו דרכה...

האמת שאני כן מתאמת עם שני ההורים שלי בד"כ, אפילו בהודעה אם אין לי פנאי להתקשר לשני. אבל ככה הם הרגילו אותנו... כאילו אם אבקש מאבא שלי שייקח את הילדה לטיול בטבע, הוא יגיד שצריך לבדוק עם אמא שזה לא סותר לה תוכניות אחרות. לפעמים הוא יבדוק בעצמו, אבל עדיף לבדוק בעצמי שלא יקרה ששכח ונתקעתי בסוף.

רק אני לא מבינה למה הילדה לא יצאה לטיול עם סבא אם בכל אופן בוטלו האחיינים? או לחילופין למה בוטלו האחיינים אם בכל אופן סבא נשאר בבית?

אין לי תשובה חח

וזאת ילדה רגישה מהממת רגועה בת 8, לא שלחתי את בן ה5 הפעלתן 😉

ותודה על התשובה אני מבינה שזאת ציפייה הגיונית לתאם קודם איתה. אקח זאת בחשבון להבא.

אולי אמא שלך לא אהבה את הרעיון הזה בגלל מלחמה. בכל זאת אמורים להיות קרוב למרחב מוגן. שנית, אולי מצב בריאות של אבא שלך דורש נוכחות של עוד בוגר ליתר ביטחון.

אבל אמא שלי לא אוהבת שום דבר

ואבא שלי אדם של טבע וכל יום שולח תמונות שהוא מטייל. זה גם בריא לנפש שלו.

הם היו יכולים להיות בטבע במרחק חצי דקה נסיעה.

זה לא עכשיו לנסוע עשר דקות רק כדי להגיע למחוץ לשטח בנוי.

זה שהיא לא אהבה את הרעיון זה בהחלט יכול להיות כי היא לא אוהבת כלום אבל למה זה בכלל צריך להיות תלוי בה?

אבא שלי אדם בוגר ויכול לקבל החלטות בעצמו מה מסוכן ומה לא, וגם אני יכולה לקבל החלטות עבור הילדה מה עדיף לה.

זה התסכול שלי

וגם אם היא חושבת שזה אמור להיות החלטה שלה, שתתקשר או שתשלח את אבא שלי להתקשר לבטל.

רק כשהגעתי אליהם הבנתי את הסיטואציה שזה בעצם לא התאים.

ויש פה גם ילדה בתמונה שלא מבינה את כל הסיפור, רק מבינה שהבטיחו לה טיול והיא קיבלה נקיונות לפסח, מקווה שהיא נהנתה מזה לפחות חח..

לבטל לך.

ולאחותך כן.

אני לא יודעת איפה היישוב. אבל גם ביו"ש יש נפילות ,אתמול הייתה בבניימין. אם זה מחוץ ליישוב , אולי יש שם ערבים ואין קליטה.

יכול להיות שאת נכנסת בטעות למרחב זוגי טעון. כתבת שאחד מהם אוכל קטניות והשני לא , אז יכול להיות שאבא הסכים בלי לתאם איתה כי הוא אדם בוגר

ואז היא מרגישה שלא שמים עליה בבית שלה כי לא שאלו אותה בכלל לגבי אירוח. אם זה קורה הרבה פעמים אז היא מפתחת אנטי. 

ברמה המהותית לכל משפחה יש את הבאגים שלה, חיבוק.

וברמה הטכנית אצלנו ההורים פתחו קבוצה עם כל בת (אנחנו רק בנות) וככה כל מיני הצעות נשלחות שם ושניהם רואים 

באמת בווטסאפ אני מכינה בהיכון לשלוח לשניהם בו זמנית אותו דבר שלא יריבו למי שלחתי קודם 😄

טוב נו שכנעתן אותי.

זה פותר הרבה דברים

ד.א. לחמותי יש קבוצה עם בעלי ואיתי...

אני מניחה שמאותה הסיבה
 

אם גם ככה הם ביטלו את האחיינים אז למה לא לצאת לטיול???

ובאמת לפעמים יש אנשים שהכל מסובך איתם🤦‍♀️

שיש לך איזשהו כעס על אמא שלך, ורצון 'להציל' את אבא שלך מהדינמיקה הזוגיות שלהם.

אם אני צודקת, אז אני מציעה לך ממש לשחרר את זה.

הזוגיות שלהם זה לא עניינך. זה יכול להיות ממש מבאס לשים לב לדינימקות בעייתיות ביניהם, אבל זה לא התפקיד שלך כבת שלהם.

פחות אכפת לי מהזוגיות שלהם,

כמו שאכפת לי שאני מפסידה אבא

והילדים שלי מפסידים סבא.

כלומר אני מתבאסת גם שלא עובד עם אמא שלי, אבל מבינה שזה הטיפוס.

גם ככה הקשר לא משהו ואבא שלי כל הזמן שואל ומציע ומנסה ליזום. אז חשבתי שיש פה פוטנציאל למשהו ולא הצליח.

זה לא שאובייקטיבית יש משפחה קשה, סתם הכל נהיה קשה איתם.

כלומר מצב בריאותי, חברתי, כלכלי, אישי- הכל תקין פלוס. זה מתפספס על שטויות ועל זה התסכול.

סתם דוגמה לא מזמן היה יום "סבא סבתא"

בבית ספר של הבנות.

ביקשתי מבעלי שנזמין את ההורים שלי, סבבה. שלחתי להם את ההזמנה.

הם הגיעו.

שמחתי שיופי משהו קולע. שני הצדדים מבסוטים.

הם החזירו את הילדות הביתה (חוזרות עצמאית כמה שנים באוטובוס)

עלו אלינו הביתה, אבא שלי זורח מאושר משתף חוויות,

אמא שלי מקטרת שלא אמרתי להם אם הם אמורים להחזיר את הבנות ושאני צריכה להגיד פעם הבאה אם כן ואם לא.. אבא שלי שאל מתי הקטן חוזר כדי לראות אותו (עניין של דקות)

אמא שלי קוטעת שהם ממהרים.

זאת הדינמיקה.

היו תקופות עם יחסים טובים ונורמליים והיו תקופות של יחסים ממש אפסיים.

ואז הם התלוננו כלפי כל האחים שכל אחד עסוק בשלו, שאנחנו לא בקשר ושהם גידלו אותנו ואנחנו צריכים לעשות מאמץ וזה..

אז אני מנסה לעשות מאמץ וליצור הזדמנויות מפגש..

עוד כמה דקות, זה חשוב לאבא/ לילד

כמה אתם כבר מגיעים..?

את המוד שלה לא תוכלי לשנות כנראה, זה אופי..

השאלה כמה לתת לזה להכתיב את ההזדמנויות מול אבא שלי.

זה ממש אומנות למצוא הזדמנות שמצד אחד לא תפגע בה, מצד שני תצא לפועל.

שבתות זה מורכב מכל מיני בחינות.

הפעם האחרונה שאני זוכרת שהיא הגיבה בחיוב ליוזמה הייתה לפני כמעט שנה ביום הזיכרון שהזמנתי אותה לטקס שהבת שלי הנחתה.

היא התרגשה והצטלמנו סלפי וזה..

להזמין רק את אבא

אחותי שנה שעברה הזמינה את אבא שלי לבטא איתה לפסטיגל למשל

אמא שלי בחיים לא הייתה זורמת, אבל אבא שלי כן, אז הם זרמו יחד להופעה וממש נהנו

(אמא שלי לפחות מודעת..)

ואם אמא מתלוננת אז להגיד לה שחשוב לך הקשר איתם ואן היא מרגישה שגדול עליה, אז לפחות עם אבא את רוצה להיפגש

אחשוב איך ליישם

אצלנו תמיד ביום שישי. אם טרום חובה מסיימים רבע לאחת , עד שמגיע הביתה זה כבר אחת. עד שיושבים , משחקים , מתקרבים לשתיים , נסיעה הביתה ארבעים דקות , לקראת שלוש. שבת נכנסת בחמש וקצת , אם היא לא הספיקה משהו , יוצא שהיא תהיה בלחץ.

דבר שני, אם אבא באמת היה רוצה לבוא יותר , הוא פשוט היה מגיע . הוא בפנסיה , הוא נוהג . גם אם לא יש מונית ואוטובוס. 

לק"י

אבל לפי התיאור זה לא נשמע העניין היחיד.

יותר טיפוס כבד, שלא מנסה להנות מהחיים ומהמשפחה 

לא ציפיתי שהם יחזירו את הילדות הביתה, אז למה למצוא כל הזמן מה לא בסדר???

הילד מסיים ברבע ל12 ואפשר לאסוף אותו מוקדם לכבוד סבא וסבתא

הגן שלו מול הבית.

תמיד אפשר לחפש למה היא צודקת,

אבל אם תמיד אתחשב בדעתה לא יהיו מפגשים.

וגם היא מוציאה את החשק עם התגובות שלה אבל נגיד זה עבודת המידות שלי להתעלם.

מתבקש להקפיץ נכדות הביתה.

פעם כתבת שבעבר שלחת ילדים לשבת שלמה.

יכול להיות שאמא שלך מפחדת שהציפיה שלך היא להביא ילד או ילדים וללכת. והיא כבר לא רוצה אינטראקציה מהסוג הזה. היא צריכה משהו קליל יותר , אולי מפגש בפארק כשאתם עדיין בסביבה, האחריות על ילדים עליכם.

יש מצב שגם אבא באותו מצב. רק שהוא לא אומר לא , אומר כן , ובסוף לא בא לבקר בתירוץ שאמא לא מרשה. שזה לא הגיוני , ביישוב קטן אין כלום ובכל מקרה נוסעים לעיר לקניות ובדיקות . אין מצב שהוא לא יוצא לבד מהבית...

רק ילדים גדולים כדי שההורים שלי לא יהיו לבד בשבתות (בקשה/ דרישה שלהם)

כמה גדולים? רק ילדים שיכולים לנסוע באוטובוס בינעירוני לבד.

בכל מקרה הסידור הזה כבר לא עובד.

אבא שלי באופן כללי מתחנן שאשלח את הילדים. אם לא היה מבקש לא היה עולה בדעתי ליזום את זה.

מדובר בילדה בת 8.

לגבי אבא שלי, לא הבנתי כ"כ, הוא בקו בריאות, עושה את שביל ישראל, הוא אדם חזק. נוסע חופשי עם הרכב מבחינת נהיגה. יש להם שני רכבים, גם לנו שני רכבים, אין בעיית ניידות ב"ה.

בעבר הייתי בגישה כמו שאת אומרת שאולי לא נוח והם לא אומרים במפורש, ואז נוצר מצב שבקושי היה קשר ואז זה התהפך עלי הם האשימו אותי (וגם את שאר האחים אגב)

שלא אכפת לנו מהם.

אגב תמיד אבא שלי מציע שאביא את הילדים כשאני יוצאת לעבודה והוא יחזיר. עד היום לא קרה שהיא באמת החזיר כי אני משתדלת לא להכביד.

באמת שאם הוא לא היה ממש מבקש הייתי משחררת, מה אני מחפשת צרות.

אבל הם רוצים ואז יוצא עקום.

להיפגש איתם בפארק כשאני נשארת זה רעיון, זה מצריך מאמץ מיוחד יותר אבל אחשוב איך ליישם את זה.

נגיד בחול המועד כשמנסים לקבוע יציאה משותפת איתם תמיד משתבש. גם לאחים שלי, לא רק לי.

אבל אולי ביום רגיל יותר יסתדר. תודה על הרעיון.

🫂🫂

לגבי הסיטואציה הספציפית אין לי מה להגיד.

אבל משפחות זה דבר מסובך

ויכולה לספר לך מיליון סיפורים על היכולת המופלאה של אמא שלי לסבך דברים.

אז כן, לא יודעת אם זה קורה בכל המשפחות הכי טובות אבל זה קורה בהחלט במשפחות טובות😉

אבל זה לא באמת שלך, זה לגמרי שלהם.

כשלנו קורים כאלו דברים מול המשפחה, (סיטואציות שמעוררות כאב, אי נוחות, כעס) אנחנו לוקחים את זה אלינו הביתה ובודקים יחד מה אנחנו חושבים על זה, מה אנחנו משחזרים אצלנו ומה אנחנו עושים היום כדי לשנות את זה בשביל לא להעביר את זה לדור הבא.

מסכימה לנצלש ?

גם מתלבטים אם לנסוע להורים במרחק של שעתיים שאצלםםם יש יותר אזעקות בהרבה, אבל להם יש ממד בבית ולנו אין לא מקלט ולא ממד.

בעיקר כמוך מפחדת מהדרך... 

תכננו לפני כן מה עושים אם יש אזעקה

קוראים תהלים בדרך ויהיה לכם שבת רגועה בע"ה 

תראי, זה לא שכל 10 דק' יש אזעקה, נכון?

תנסי לחשוב בלי פחד, רק בהגיון פשןט-

מה הסיכוי שתהיה בדיוק אזעקה באזורכם בנסיעה ?

באמצע הדרך יש מס' מקלטים ויש התרעה מוקדמת די זמן מראש. צריך לרשום בwaze אני לא זוכרת מה בדיוק רושמים אז יש איזשהו איתור מקלטים קרובים.

יש עניין סטטיסטי של מה הסיכוי חלילה להיפגע... נכון שאנחנו רוצים לשמור על עצמנו מאוד אבל יש עוד דברים.

למשל את עושה קניות לבית, את סוג של מסכנת את עצמך.

נוסעת למרפאה, יש סכנה בדרך... היום אני לוקחת ילד לרופא שיניים, חייב לסיים טיפול, כן, יש נסיעה 20 דק' לא בטוחה... מה לעשות. אבל הכי חשוב שאם כבר נסעת - בלי פחד! אל תחשבי על שניה- אמאל'ההה.... רק שלא תהיה אזעקההה.... אני מאמינה המחשבה יוצרת מציאות.

תנסי כמה שיותר לעבוד על המחשבה, חיובי, חיובי, חיובי.

גם כשאדם נוסע בדרכים סטטיסטית הוא עלול למות, ה' ישמור, ואף אחד לא נמנע מנסיעות למרות שזה נראה לי לא פחות מסוכן!

לצערי כל שבוע נהרגים אנשים.

מתחילת המלחמה כל יום לפחות פעמיים (ויש ימים שיותר)

אני לא מפחדת וגם לא עוצרת באזעקות

(צריך להיזהר יותר כי נהגים מתנהלים בחוסר הגיון/ זהירות סביב אזעקות)

נסעתי גם עם ילדים והיתה אזעקה ונשארתי באוטו (כי זה קרה בזמן חיפוש חניה ואז חניה וילדים רבים)

זו ההתנהלות שלי

אכן ההנחיות אומרות אחרת

והן גם גורמות לסכנה גדולה בכבישים

הייתי הרבה על בינעירוני

רוב המכוניות ממשיכות לנסוע

אלה שעוצרות

חלקן מתנהלות בצורה מסוכנת ביותר

הסכנה העיקרית בכביש בזמן אזעקה

זו תאונה בגלל בהלה של אנשים

זה מאוד תלוי כביש

אותי על מהירות גבוהה ממש

אנשים עצרו בבת אחת

אנשים נסעו מהר ממש בשוליים עד שהצליחו לעצור (והיו אנשים על השוליים)

היו שם הרבה ניסים שלא קשורים לטילים

כמובן לא עצר

ונפל רסיס לא רחוק ממנו, בקל אפשר לאבד שליטה בנהיגה מהבהלה.

בלהמשיך לנסוע

זה ניהול סיכונים

עלות תועלת של כל סיטואציה

זה גם מסוכן. בטח בזמן נהיגה.

אבל אם זה לצאת מטווח האזעקות למקום שקט יותר, לדעתי זה שווה את זה.

אולי כדאי לנסות לבדוק איזה דרכים "יותר" בטוחות.

וגם איך נוסעים.

יכול להיות שליסוע ברכבת למשל יכול להקל על הנסיעה.

לעשות נגלות או משהו בסגנון.

היא הבינה את הסיטואציה ושבמציאות כזאת סדרי העדיפויות משתנים גם אם זה אומר לנקות שוב.

ב.אני נסעתי להורים. התפללתי שלא תהיה אזעקה. ב"ה היה בסדר בנסיעה.. הייתה התראה קצת אחרי שהגענו.

ג. אם זה למקום עם פחות אזעקות או לשפר מיקום לממד ממש כדאי בעיני.

ד. מה עושים בדרך? עוצרים בצד ומתרחקים מהרכב בעיקרון..

בתחושה הפנימית שלי עדיף להישאר בבית, אבל אני כל כך רוצה רענון בשביל הילדים שלי וכן גם בשבילי

למרות שאנחנו לא באמת יודעים עוד כמה זמן זה הולך להיות

ובליל הסדר השנה אנחנו אמורים להתארח בעזרת ה'

ופשוט ברגע שיש התרעה בודקת בווייז איפה המקלט הקרוב. אם אין עוצרים בצד שוכבים בתעלה של הכביש.

רק לשים לב אם אתם בנסיעה לא לחכות האזעקה כדי לעצור אלא לעצור קודם.

אם זה יתן לכם התעוררות מאזעקות זה לגמרי שווה את זה בעיני

פוחדת באופן כללי לנסוע

במרחק של שעה עם כל האזעקות הייתי חושבת פעמיים

יהיה קשוח להשכיב אותם בצד הכביש

נישאר בבית כנראה

תודה על התגובות הצלחתי להסיק את המסקנות הנכונות 🙂

לכאורה אם הם גרים שעה נסיעה מכם, אחרי כ20 דקות נסיעה כבר תגיעו לאיזור הרבה יותר רגוע מהאזור שלכם. זה לא שעה נסיעה באותו איזור.

באופן אישי אני גם מעדיפה לא לנסוע, אבל במקרה הצורך צריך לדעת שהנסיעה באיזור המסוכן היא כנראה כ20 דקות ולא שעה שלימה.

אותי הכי מלחיץ מוצש.

בלילה הכל מפחיד יותר, גם את הילדים 

בגלל הדרך הארוכה והמסוכנת לדעתי.

ובאמת אומרת בזהירות מרובה (כי אני לא מכירה את החמות ספציפית אבל מכירה כל מיני סוגים של אנשים) שאולי החמות הזמינה ככה באויר מתוך הנחה מוקדמת שתגידו לא כי לא תסתכנו. 

מאצלנו.

אני לא מוכנה ליסוע אך ורק בגלל הדרך.

למרות שהייתי שמחה מאד לאיזו הפוגה קלה.

מוכנה לעשות את המאמץ למרות שכבר ניקתה לפסח...

הייתי נוסעת, אבל בודקת מראש שאפשר להשאר מוצש ולנסוע רק בראשון בבוקר... אין אזעקות ללא הפסקה ויש התראה מראש, ובעיניי להיות שבת במקום שקט-ממש שווה את הנסיעה

היא חייבת את השקט שלה

אני עם 7 ילדים בלי עין רעה..לא יהיה לה שקט

לק"י

לא תוכלו לחזור במוצ"ש.

(אם יהיה רצף של אזעקות למשל).

אחי, המכנס נופל לך כשאתה מתכופף, אתה צריך חגורה או משהו.

שיחשוב על משפט קליל שמתאים להם. 

לא לעשות מזה דרמה.

שאני חושבת שצריך לעשות.

ודוגרי אם אני הייתי האח

חושבת שהייתי בעדינות אומרת לאותו אדם

* אולי הוא לא מודע לזה והיה רוצה לדעת מזה על מנת להיראות טוב / פחות חשוף

אפילו בעיני עצמו? 

ממד בבית יש לכם לפחות?

אותי רק תפס ההשכבה של הגדול, תשכיבי אותו מוקדם יותר יהיה לך קל יותר

וחיבוק גדול

ב"ה מליון פעם יש לנו ממד, שזו ברכה עצומה.

אני משכיבה סביב 18:45

גם ככה הוא קם מוקדם, אם אשכיב אותו קודם הוא יקום ב 4:00 בבוקר. מניסיון

או עוד מלפני.

הריון הוא זמן קשוח שאנחנו הרבה פעמים חסרות סבלנות וקצרות, ובטח בזמן של מלחמה שהכל יותר אינטנסיבי.

אבל אם זו תחושה שמלווה את ההורות שלך באופן כללי מציעה ללכת להדרכת הורים על מנת לרכוש כלים להתנהלות הורית נכונה ויעילה

מלחמה מוציאה משגרה, חודש תשיעי זה קשוח לגמרי. השילוב יוצר באמת חוויה ממש מורכבת.

ממליצה לנסות להסתייע בדברים שהמדריכה עזרה לך וגם להיות עם הרבה חמלה עצמית, בעז"ה הדברים ישתפרו אחרי הלידה והמלחמה.

וגם, אם עדיין יהיה קושי שווה לחזור להמשך הדרכה

וגם הבהירו לנו שאי הגעה ככל הנראה יפגע בשכר

.אז כמה שהחשש מהנסיעות קשוח, אני עושה כמיטב יכולתי להגיע חלקית 

לא קופצים למסקנות בזמן משבר, זה דבר ראשון ובסיסי.

ועכשיו זו שעת חירום, אז הכי הגיוני שקשה ובלתי נסבל

אבל נסי לא לצבוע את המצב הכללי על פי מה שקורה בשבועיים האחרונים.

ועכשיו באופן כללי - אני ראיתי שהיכולת שלי להיות אמא טובה, קשורה לשני דברים:

א. חמלה ועין טובה על עצמי

ב. בחירה ומעבר ממצב "לשרוד את החיים" למצב של "ניהול החיים שלי ובחירה באתגרים"

לגבי חמלה - ראיתי שאני שופטת את עצמי מאוד מאוד לחומרה. מציבה לעצמי סטנדרט שלפיו אמא טובה = אמא שלא כועסת אף פעם, שיש לה סבלנות נצחית לילדים שלה. זה גם לא אפשרי, וגם מציב לילדים מודל מושלמות שאני לא בהכרח רוצה שהם יגדלו לאורו. אז אני משתדלת הסתכל על תמונה מלאה, ולא רק על רגעים ספציפיים. ואם טעיתי, מנצלת את זה בשביל ללמד את הילדים גם חמלה על עצמם, ושרגשות כמו כעס או חוסר סבלנות הם חלק מהחיים.

לגבי בחירה - הבנתי שאני במצב מאוד כועס על העולם, כי הרגשתי שהתגלגלתי למצבים המאתגרים ולא באמת בחרתי בהם. ילדים, לימודים, עבודה, הכל ביחד. אז עשיתי עבודה של בחירה. מצד אחד לקחת אחריות על הבחירות שכבר עשיתי, ולקבל אותן באהבה. מצד שני, להבא להסתכל על החלטות משמעותיות ולבחור בלב שלם בהתאם למה שמתאים לי, ולא בהתאם לסביבה שלי. התחלתי לבחור גם בי, ולא רק בילדים. מתוך הבנה שזה מה שייתן לי כוח להיות אמא טובה יותר. אני מוסיפה במהלך השבוע נקודות זמן שהן שלי, שאני עושה בהן דברים שעושים לי טוב. אני לא ממהרת להוסיף על עצמי עומס אם אני חושבת שזה יכניס אותי למירוץ (נגיד פעם הייתי הראשונה להתנדב לכל דבר, כי לא נעים. ביום אני מפעילה שיקול דעת ולפעמים בוחרת שלא, כדי שאוכל לנשום). אני יכולה לתת דוגמאות ספציפיות, אבל חושבת שהדוגמא זה לא העניין. לי מה שבעיקר עזר זה שינוי התפיסה, לתפיסה של בחירה. הבנה שבחרתי בחיים האלו, שאם יש קושי זה חלק מהבחירה והוא מזמן התמודדות ולמידה, ושבכל נקודה יש לנו אפשרות לבחור ולהחליט את סדרי העדיפויות שלנו, גם אם זה לפעמים דורש קצת חשיבה מחוץ לקופסה. זה מאוד מאוד הקל עליי

אקרא בטח שוב ושוב.

בכל אופן מסכימה שדברים שיעשו לי טוב וימלאו אותי יאפשרו לי להיות טובה יותר גם כלפיהם. אבל בתקופה זו  זה כמעט בלתי אפשרי.

לגבי בלתי אפשרי - יש לי אמירה מעצבנת, אבל אני חושבת שברוב המקרים היא נכונה - לרוב בלתי אפשרי קשור להגבלות שאנחנו שמים לעצמנו בראש, ולא כי באמת באמת אין שום מוצא (זה קצת קשור לעמדת הבחירה, אצלי זה ההבדל בין להרגיש קורבן ואז להרגיש מסכנה ואומללה וכועסת, לבין לנסות לבחור גם בתוך מציאות מאתגרת). ואני יודעת שאם מישהו היה אומר לי את זה, באוטומט זה היה מעצבן אותי והייתי מגלגלת עיניים. אבל אם בא לך, מוזמנת להמשיך לקרוא.

זה לא אומר שאפשר לעשות הכל, כן? באמת המציאות עכשיו לא מאפשרת לצאת לנופש על חוף הים ולהשאיר הכל מאחור. אבל אני כן חושבת שעדיין יש מרחב כלשהו של בחירה שאולי יאפשר להכניס קצת אוויר (גם אם לא המון).

אני רק אתן דוגמה, ברור שזה מצריך התאמות למצב שלך.

אני מאוד אוהבת לצבוע, בתחילת המלחמה בעלי היה המון במילואים, והרגשתי שנגמר לי האוויר. קניתי לי חוברת צביעה וצבעי עיפרון, ואחרי שהילדים היו הולכים לישון, למרות כל הבית מסביב, הייתי שמה סטופר לחצי שעה וצובעת. סתם כדי לנשום.

עכשיו נגיד אני עושה את זה עם הילדים, הם עם החוברות שלהם, ואני עם החוברת שלי.

היום שמתי לילדים סרט, למרות שבדרך כלל לא רואים במהלך השבוע, והלכתי קצת לישון.

עכשיו נגיד הבית כאן די מבולגן, אבל אני בוחרת לשבת על הספה ולבהות כדי להחזיר לעצמי נשימה.

דווקא במלחמה (אני מתכוונת בשנתיים וחצי האחרונות), עם כל העומס, חזרתי לקרוא כי זה משמח אותי. אפילו אם זה רבע שעה לפני השינה. אפילו אם זה אומר שאלך לישון קצת יותר מאוחר. רבע שעה טכנית זה לא הרבה, אבל זה יכול לעשות הרבה הבדל בתחושה.

מבחינת ניקיון - שטיפת כלים רק פעם ביום, אני או בעלי. בשאר הזמן הכיור מלא, אין מה לעשות. לפעמים נשארים כלים מהיום למחר. והרבה פעמים חד פעמי.

הספות כאן באופן קבוע עם אוסף חפצים מצטבר, אני לא מתעקשת על הסדר הזה.

קיפול כביסה - פעם ביומיים, שלשה, מנצלת את זה יחד עם סרט שכיף לי לראות. בשאר הזמן יש כאן ערימות ואני שולפת משם.

כשכן מסדרים ומנקים את הבית, אפשר לנצל את זה לזמן זוגי. לסדר יחד ואז גם לדבר תוך כדי. 

נכון שלא הכי רומנטי, אבל על הצורך של שיתוף זה יכול לענות
 

בן 4.5 הוא קצת בייבי בפני עצמו

והתיאור עליו הוא די קלאסי

ועוד תינוק בן שנתיים

והריון

ומלחמה

אין מה לצפות למשהו אחר

זה אובר ממש

אין איך לשרוד את זה בסבלנות/ בשפיות

אם רוצים הורות אחרת

צריך תנאים אחרים

וגם אז צריך לעשות עבודה משמעותית

אישית

הבנת מבט ותחושות של ילד

וגם תקשורת הורה ילד 

עם ילדה בת 4 שדורשת תשומת לב... אצלי ראיתי שכמה שאני מצליחה יותר להביא לה את היחס והתשומת לב והזמן האישי מעצמי ככה היא פחות דורשת מעצמה, ואז זה גם פחות בכמות לפעמים וגם בצורות ובזמנים שמתאימים לי.

וההרדמות עובד לי הכי טוב סיפור או פודקאסט שהיא מקבלת כשהיא שוכבת במיטה...

אני מציעה ויוזמת, אבל זה לא עוזר עכשיו.

הוא פשוט משועמם נורא ולא יודע להעסיק את עצמו כמעט בכלל.

אם ישמע סיפור לפני השינה הוא כנראה לא יירדם מרוב שזה יעניין אותו כך היה בעבר לפחות אז הפסקנו

למה את מתכוונת לא יודע להעסיק את עצמו? הוא לא משחק לבד פשוט?

כדאי לדעתי להכין לך מלאי של פתרונות מהירים שכמה שיותר יפחיתו ממך עומס

זמן מסך, המון תעסוקות ןקשקושים שאפשר להוציא כל פעם משתעממים, להפחית סטנדרטים בבית כמה שיותר

ובאמת להיות בחמלה כלפי עצמך, את האמא הכי טובה שיש ועושה יותר מהמקסימום שלך בימים האמת לא קלים האלו🩷

אין לנו מקום לארח אפילו אותם, ויש עוד אחים רווקים בבית ואחות שאצלם בגלל שאין לה ממ"ד.

ובכללי לנו בבית אין מרחב מוגן בכלל, אז הם לא ירצו להגיע

אני מתלבטת אם להציע שניסע לאחותו, אבל זה גם נסיעה מסובכת יותר, גם יש להם יותר אזעקות מאצלנו (פחות מאשר במרכז אבל עדיין) וגם אני לא בטוחה שזה יחליף בשבילו את הצורך בנסיעה להורים

לק"י

גם הדרך, וגם זה שיש שם מלא אזעקות.

זה בעיקר הוא

אני חושבת שמה שמפריע זה קודם כל שאני רואה כמה זה חשוב לו, וגם שאני יוצאת הרעה שלא רוצה לנסוע להורים שלו... הוא מבחינתו לנסוע בכיף, והוא די משאיר לי את ההחלטה ולא מוכן להחליט. ואני לא יודעת אם הוא מוכן לנסוע למרות האזעקות או שהוא פשוט לא מודע למצב ולמה שהולך במרכז אז זה נראה לו סבבה לנסוע לשם (למרות שאמא שלו אמרה לו שהיו אצלם מלא אזעקות ולא מומלץ לבוא, אבל גם אמרה שאם אנחנו רוצים אנחנו מוזמנים)

פשוט לא נעים לי להיות זאת שמחליטה לא לנסוע להורים שלו למרות שאני יודעת שהוא מאוד רוצה, במיוחד שזה יוצא כבר כמה פעמים ולא משהו חד פעמי

לק"י

מבינה אותך.

אבל לא הייתי נוסעת....

בעז"ה זה ייגמר ותסעו.

זאת אחת הבעיות, שאני לא יכולה לדעת שניסע בקרוב. עד פסח הגיוני שאו שתהיה המלחמה או שאמא שלו תהיה בלחץ מהנקיונות ולא יהיה לך כוח לארח אותנו, ובפסח אני אמורה ללדת אז לא יודעת מתי יהיה לי כוח לנסוע אליהם לשבת

אולי אם הוא יחזור אני אציע לו, אבל האמת שאם הוא יחזור באמצע שבוע אנחנו כנראה נרצה לנצל את הזמן להיות ביחד

ואיך אתם מסתדרים עם זה? או שלבעלך זה לא מפריע

באמת הזמנים של הביחד שלכם הם יקרים

בעלי היה מאוד שמח ליסוע מצד שני הוא מבין את הסיטואציה..

בעיני זה הגיוני ממש לא ליסוע בסיטואציה כזאת.

כן מנסה לחשוב על פתרונות אחרים, אולי להזמין אליכם רק לאמצע שבוע או מוצ"ש, ואז מקסימום יורדים למקלט וזה לא אמצע הלילה..

בעלי רגיל מאחים שלו שמגיעים פעם בשבועיים אז לקח לו זמן להתרגל שאנחנו מגיעים פעם בכמה שבועות

מצד שני להורים שלי אנחנו מגיעים הרבה יותר כי הם קרובים אלינו והם גם סוג של ברירת מחדל כזאת. וזה כבר יוצא רצף די ארוך, לדעתי הפעם האחרונה שהיינו שם הייתה לפני יותר מחודש

ולא הייתי נוסעת אם אצלי אין אזעקות ואצלם כן

הייתי מבינה מאוד את הרצון של בעלי אבל מסבירה לו מה הסיבה שמבחינתך לא כדאי.

בסוף החלטנו להישאר, בתקווה שנוכל לנסוע בקרוב, נקווה שלבעלי לא יהיה קשה מדי