'למשל "כשאלוהים ברא את החושך הוא ברא לנו ירח שיראו איך אנחנו בודדים". לא כזה נכון. בעיקר לא מעודד. כאילו, לשים ירח רק בשביל לגלות שאתה בודד? מה ההבדל בין זה לבין סתם לשבת בחושך?'
(שוב) עידן צודק. השירים החילוניים האלה, הם ממש בעייתיים. מוזיקה לעלא ולעלא, אבל מילים של הפח והפחת. 'זה הבעיה', אמרתי לו, 'המוזיקה הנוגעת, האיכותית, לא באה עם מילים טובות. אולי כולנו היינו רוצים לשמוע שירים של יוסל'ה שרמן, ואת כתבי הרב קוק מולחנים, אבל מה לעשות שזה לא הולך ביחד? ויותר מזה, יודע מה? אני מסכים איתך, וזה אפילו לא עניין דתי. מה הקטע בשיר שכולו ייאוש כזה, מרירות?'
ככה זה. מעצבן אותי שעידן בא לי עם הציצית-עד-הרצפה שלו, והפאות האלו שרבי נחמן ימשוך אותו מהם כשהוא יגיע לגיהנם. כאילו לא היינו הולכים לאותם ברים בתיכון, ועוד מיני מקומות שציצית וכיפה(ובמיוחד פיאות) הם לא בדיוק ה"לבוש שיהלום את האירוע".
וואללה יופי, פתאום הוא נהיה לי דוס, מתחיל להטיף מוצר ליצירות פאר. אבל יותר מכל עיצבן אותי שהוא צודק, מנכס לדתיות החדשה הזו שלו תובנות חכמות ונכונות.
אז ברשעות, שהגיעה משום מקום, לחשתי לו בלחישות ארסיות, פוגעניות, 'תסתכל על עצמך. אתה כמו אביב גפן, למה לגדל פאות בשביל שימשכו אותך מהגיהנם, במקום פשוט להגיע לגן עדן?'
על פניו של עידן התפשטה הבעה חצי נדהמת. נהיה שקט. מביך, סמיך כזה, כבד. הפתעתי גם אותי. מניין לי כל המרירות? נבוכתי ממני, אך הגאווה שלי לא נתנה לי לחזור בי מדבריי. מה גם שבאמת קצת האמנתי בדברים שאמרתי לו.
עידן הוסיף לשתוק. יכולתי לראות את הפגיעה על פניו. הארס החל מבעבע בקרבו, מחליש אותו, מאט את קצב פעימות הלב, את זרימת הדם. לאט לאט, מבעד לשפתיו הוא החל ממלמל משו על הסיפורים שהרבנים שלו מספרים, ועל הפחד מגיהנם וגן עדן, ו"הלוואי שנזכה להגיע.." ו "זה לא כלכך פשוט...", כשדיבורו הולך ונחלש וגווע באמצעו, משאיר שובל של הבל פה חמים תלוי בשמי הלילה הקרירים.
ופתאום הוא נראה שברירי כלכך. משהו קצת נסדק בכל המאה טון מוצקות וכבדות האלו. לפתע התהפכו התפקידים, והרגשתי צורך לחבק אותו, להיות לו לאח גדול, להבטיח שהכל יהיה בסדר.
אז אימצתי אותו אל קרבי, וכשפי סמוך לאוזנו לחשתי לו את משפט המחץ המנחם -
'הטעות הכי גדולה של אביב גפן זה שהוא חושב שאפשר להיות בודד אחרי שאלוקים ברא לנו את הירח..'
הוא התרחק מעליי קמעא. חזותו נסדקה, וכתפיו נשמטו אף יותר משהיו, אך לעומתן, נראה שמשהו בפניו מעט נרגע ומבטו החל שוטט, הולך ונאבד בים של מחשבות.
ראיתי שהוורט שלי לא מתיישב על ליבו והוא זקוק לדחיפה אחרונה שתשכנע אותו, לאיזו הוכחה מן הכתובים שלא אני המצאתי את הדבר. או אז מיד פתחתי לו שירונט.
כחכחתי בגרוני והקראתי לו בקול בוטח,
"על כל הנשמות הבודדות, שומר ירח"
הוא טמן את ראשו בכתפי,
וחוששני שלראשונה בחיי שמעתיו מתייפח חרישית.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
