דבר ראשון - את לא ה'דוסית' היחידה שזה מפריע לה. זה בגלל שאת בנאדם וזה באמת מתח מאוד גדול...
דבר שני - נשמע שבעיקר מה שמעסיק אותך הוא הפערים בינכם. ה'נפילות' הן מתלוות לכך אבל אם אתם מתאימים או לא זה הרבה יותר יושב על הלב וקריטי..
האיסורים לא נועדו כדי לתת לנו תחושות אשמה אלא כדי שנשמור עליהם. לפעמים תחושת אשמה מועילה ומצילה ולפעמים היא מורידה ומפילה. זה 'משחק' מאוד עדין.
את פוחדת במידה מסויימת בצדק אבל כדאי שזה לא יוריד/ישתק אותך. זאת לא המטרה. הפחד אמור לשמור עליך וזהו.
אחרי שתרגעי ותנשמי עמוק ותהיי פנוייה לכך נפשית עליך (עליכם?) לפתוח שוב את כל הקלפים ולברר בינכם לאן יכול ללכת הקשר. לאן כדאי שהוא ילך ובאיזה אופן.
מה מפריע בזה שהוא 'לא דוס' - זה שאת תהיי 'פחות דוסית' או עצם זה שהוא לא זה? (זאת הבחנה חשובה לעניות דעתי, יכול להיות מצב שתוכלי להשאר ב'רמה' שלך אולי)
במה הפערים יכול לבוא לידי ביטוי בחיים משותפים בתוך תא משפחתי אחד??
אפשר אפילו לכתוב רשימה ולראות אם מה יש להתמודד ואיך.
דבר שלישי - דווקא הסיפור שלך מראה לי בצורה ברורה למה שזה טוב לשמור ממגע פיזי. המגע פיזי בעצם יכול לחפות על הפערים אחרים בתחושה אבל באמת, לטווח ארוך הוא לא יחפה עליהם - אם כך - יעצים אותם.
דבר רביעי - זה מפחיד ממש ממש ממש. בכל צומת בחיים. כדי לעשות החלטה נכונה אמיתית וכנה עם עצמנו אנו נדרשים לפתוח את כל האפשרויות שיכולות להיות ('לשים את כל הקלפים על השולחן'). לא משנה איזו החלטה תתקבל, רק לאחר שעשינו זאת נוכל להרגיש שלמים עם עצמנו. כל אדם נורמלי יהיה שלם עם עצמו רק אחרי שהוא יודע שהוא מיצא את כל האפשרויות. בסוף מה יקרה - לפעמים זה עוד פחות מעניין. השלימות האישית היא דבר שבדר"כ מאוד קרוב ללב. אולי הכי קרוב אליו.
אל תשפטי את עצמך יותר מדי קשה. יש גם מה ללמד זכות עם הסיפור על הכלב, זה באמת מפחיד..
בהצלחה רבה!!!