"צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח"
זהו היום השלישי למסע שלהם.
מאי מעולם לא שיערה שדבר כזה פשוט יכול להיות קשה כל כך. הרי היא לא נתבקשה לעשות דבר מלבד ללכת ולאכול ולישון, אם כך, מה כה מקשה עליה?
אה, נכון, אסור לה לדבר.
היא אמנם התקשתה לזכור באותם רגעים, אך מלכתחילה, הרעיון המוזר להפליא היה שלה. הרי מה יותר הגיוני מלקחת את הבנאדם שאת הכי אוהבת בעולם ולגזור על שניכם נדר של שתיקה למשך שבוע?
'ומילא אם היינו יושבים מול מסך, כזה שפוער את העיניים והפה, וסוגר את המוח והלב' חשבה בינה לבינה 'אבל לגזור שתיקה מול מראות מרהיבי עין כאלה?' כמה פעמים שכבר פתחה פיה על מנת לדבר, כשראתה מראה יוצא דופן ברגילותו(אם כי בשבילה כמובן הוא היה חידוש מאין כמוהו), כמו למשל, אמא יעלה דוחפת את הגדי שלה במעלה צלע צוק שנראה בלתי ניתן לטיפוס בעליל.
וכשכבר באה להשמיע קול, משהו חזק ממנה, עצר בעדה. מפקד סמוי מן העין החזיק את לשונה על כנה, לא התיר לה להפר את שבועתה.
ככל שנקפו הימים, התחוללו בה תנועות מנוגדות, דו כיווניות.
מחד, שרירי הלשון גלגלו עצמם בצורה מסוכנת, התקשו לשבת קפוצים במקומם.
מאידך, ככל ששתק פיה, שקט ליבה.
כל סופותיה, רעשיה, כמו הלכו וכבו עם הזמן.
נהרות המלל ששטפוה בימים רגילים וששטפה אף היא עצמה, יבשו, הותירו אחריהם אדמה יבשה אך רכה להפליא.
מבלי ששמה לב, עת היה הוא נתון במין הרהורים פסיכו-פילוספיים אודות מצבה, הגיעו אל פסגת ההר אותו התיימרו לכבוש.
וכמו סצנה הלקוחה מתוך סרט עתיר קיטשיות, השמש נעתרה אליהם אף שלא ביקשו, הבינה את גודל השעה.
כופפה טבעה אל מול קסם הרגע והחלה שוקעת, בוערת באדום-כתמתם. וכך מאי מצאה את מבטו לשבריר שנייה, ובמין סימן מוסכם ללא מילים שניהם הפנו ראשיהם לעבר האינסוף.
זהו היום השלישי למסע שלהם.
מאי מעולם לא שיערה שדבר כזה פשוט יכול להיות קשה כל כך. הרי היא לא נתבקשה לעשות דבר מלבד ללכת ולאכול ולישון, אם כך, מה כה מקשה עליה?
אה, נכון, אסור לה לדבר.
היא אמנם התקשתה לזכור באותם רגעים, אך מלכתחילה, הרעיון המוזר להפליא היה שלה. הרי מה יותר הגיוני מלקחת את הבנאדם שאת הכי אוהבת בעולם ולגזור על שניכם נדר של שתיקה למשך שבוע?
'ומילא אם היינו יושבים מול מסך, כזה שפוער את העיניים והפה, וסוגר את המוח והלב' חשבה בינה לבינה 'אבל לגזור שתיקה מול מראות מרהיבי עין כאלה?' כמה פעמים שכבר פתחה פיה על מנת לדבר, כשראתה מראה יוצא דופן ברגילותו(אם כי בשבילה כמובן הוא היה חידוש מאין כמוהו), כמו למשל, אמא יעלה דוחפת את הגדי שלה במעלה צלע צוק שנראה בלתי ניתן לטיפוס בעליל.
וכשכבר באה להשמיע קול, משהו חזק ממנה, עצר בעדה. מפקד סמוי מן העין החזיק את לשונה על כנה, לא התיר לה להפר את שבועתה.
ככל שנקפו הימים, התחוללו בה תנועות מנוגדות, דו כיווניות.
מחד, שרירי הלשון גלגלו עצמם בצורה מסוכנת, התקשו לשבת קפוצים במקומם.
מאידך, ככל ששתק פיה, שקט ליבה.
כל סופותיה, רעשיה, כמו הלכו וכבו עם הזמן.
נהרות המלל ששטפוה בימים רגילים וששטפה אף היא עצמה, יבשו, הותירו אחריהם אדמה יבשה אך רכה להפליא.
מבלי ששמה לב, עת היה הוא נתון במין הרהורים פסיכו-פילוספיים אודות מצבה, הגיעו אל פסגת ההר אותו התיימרו לכבוש.
וכמו סצנה הלקוחה מתוך סרט עתיר קיטשיות, השמש נעתרה אליהם אף שלא ביקשו, הבינה את גודל השעה.
כופפה טבעה אל מול קסם הרגע והחלה שוקעת, בוערת באדום-כתמתם. וכך מאי מצאה את מבטו לשבריר שנייה, ובמין סימן מוסכם ללא מילים שניהם הפנו ראשיהם לעבר האינסוף.
