די. נו, די.
בגלל שאמרת משפט לא הכי הכי מדויק פספסת אותו?
דייט ביום הלא נכון?
חצ'קון על הסנטר?
בגלל התספורת החדשה הקצת-מופרעת?
די, נו, די.
לא מפספסים את הנשמה התאומה שלנו בגלל דבר כזה פצפון.
גם לא מפספסים בגלל דברים יותר גדולים: לא בגלל מחסום שקשור לאיזה משהו שקרה לך בעבר שחיבל בכל תפיסת הזוגיות שלך. לא בגלל תפיסות מעכבות, לא בגלל שאתה לא יודע מה אתה רוצה או צריך ממש בדיוק, לא בגלל חוסר השתדלות וגם לא בגלל חוסר אמונה.
להתחתן זה ניסי. לגמרי לגמרי ניסי.
אין סיכוי להתחתן בלי נס. בלי שה' מזיז אותך קצת לפה, משכיח ממך את הדבר ההוא, מעלים ממך את המחשבה הזאת. אי אפשר להתחתן בלי שה' יביא בך אמונה ואינטואיציה וביטחון ושכל להגיד בדיוק את הדבר הנכון ברגע ספציפי אחד שישנה הכל שדווקא אליו ישים לב הבחור המיועד.
לא הבנת?!
לעשות עבודת המידות, התבוננות, ללמוד את עצמי ואת העולם ואת השם – את זה צריך תמיד, ולא דווקא בהקשר של חתונה. ללמוד להסתכל מעבר לחיצוניות המבלבלת של האנשים. ללמוד דיבור חיובי והקשבה ושיח מקרב. להיות בעשייה ובפיתוח אישי, את זה תמיד צריך לעשות. לכוונן את הרצון שלי, לדייק את השיח שלי עם ה', הכל הכל, זה דברים שבלי קשר לחתונה צריך לעשות, ולא הם דווקא אלה שיביאו לך אהבה. הם יביאו לך חיים טובים, קדושים, מתוקים, יותר. ותצטרכ/י להמשיך לעשות אותם גם אחרי החתונה.
הבנתם?
אז די, נו,
די.
אני יודעת, זה לא הכי מקובל להגיד את זה.
אבל באמת באמת,
כל חתונה
ואני מתכוונת:
כל חתונה
היא נס.
סיכוי כזה קלוש שגם אתה וגם את תאהבו אחד את השני, תצליחו לראות את הנשמה, תתעלמו מהחסרונות (שיש לכולם כולם), תשכחו מהפחדים (או לפחות תצליחו להתגבר עליהם), תדברו על מה שמפריע, תתקדמו, תהיו סבלניים, תאמינו... גם את וגם אתה, בדיוק באותו השידוך, תצליחו לעשות את זה?
מה הסיכוי?!
כלום.
שתהי בדיוק הטעם שלו, שהוא יהיה בדיוק מה שתמיד תמיד חלמת?
ותהיו פנויים באותו הזמן, רגשית וטכנית? (ושבכלל יהיה אדם שיכיר את שניכם ויחשוב שאולי אתם מתאימים ואפילו אפילו יאזור אומץ וינסה לשדך?)
מצחיק, אבל אני זוכרת כל כך הרבה סיפורי דייטים כושלים, שאיכשהו, בסופם, הזוג התחתן. אני מכירה כל כך הרבה נשואות שלא שחררו קריטריון מטופש, ובכל זאת מצאו את אותו האחד בדיוק כמו שרצו. אני מכירה נשואים שלא ידעו מה הם רוצים עד שהכירו את בן זוגם. אני מכירה אנשים שלא נקפו אצבע כדי לקבל הצעות והייתה להם הצעה אחת, משמים, וזה הספיק. אני מכירה נשים מכוערות, או חכמות מדי, או מוזרות פצצות, שהתחתנו. כל כך הרבה אנשים, התחתנו, למרות הבעיות.
לכל רווק או רווקה יש איזושהי בעיה (מודעת על ידם או על ידי המכרים הנחמדים) יש כל כך הרבה אנשים שהתחתנו למרות הבעיה הזאת, הספציפית הזאת. איך יכול להיות?
כל חיפוש הבעיות האלה מביא הרבה הרבה מורכבות ותסבוכות. הוא בעיקר מוציא אותנו מהמקום ה"רוצה" ומביא אותנו לאזור ה"צריך": צריך להתפשר, צריך לוותר, צריך ללכת לטיפול, צריך להשתדל יותר, צריך לנסות יותר, צריך לשתוק, צריך לחכות צריך – די! מספיקקקק עם זה.
לא צריך כלום. כלום.
זה כמו להתעסק בדרך למסיבת יום ההולדת שלי. להגיד לעצמי בראש: אם אני באמת באמת רוצה לחגוג עם החברות שלי – אני צריכה להתלבש, ללכת לתחנת האוטובוס, לעלות עליו, לרדת בתחנה הנכונה, להגיע לבית הקפה בו אנחנו חוגגות, לחייך לכולן. אני צריכה לרצות באמת, ולדעת בדיוק מה וכו' וכו'. נראה לכם הגיוני? אולי זה קרה למישהי – אבל האם זו סיטואציה בריאה? למה ברור לנו שמשהו כאן לא בסדר (דיכאון? לא מתה על החברות האלה? מפחדת מאוטובוסים? עייפה מאוד?) אבל כשזה קורה בעניין הדייטים זה מקובל ואפילו מתבקש? כשיש לי יום הולדת עם חברות בערב אני שמחה כל היום, אני מתלבשת יפה כי אני רוצה בפשטות, יש לי יום הולדתתת (אימוג'י מסיבה), כמה חברות אהובות מגיעות! אני עולה על האוטובוס מפזרת חיוכים חושבת לי מחשבות כייפיות בלי שהמילה "צריך" נכנסת בהן, אפילו לא פעם אחת.
אל תתקעו על הדוגמא הזאת בבקשה. רק תבינו את העניין: כשאנחנו עושים משהו לעצמינו, משהו טוב, משהו נעים, משהו משמח, כמו לבחור בן זוג שאשמח אותו והוא ישמח אותי, ה"צריך"ים האלה כל כך מיותרים. הם מתסבכים, הם מוציאים ממנו את הכוח, הם מרחיקים אותנו מהפשטות של הדבר. פשטות. כי הרצון הזה מוטמע בנו עמוק, כי ככה השם ברא את העולם, כי אם אני אפגוש בחור מושלם אבל לא כיף לי אתו - אני לא אבחר בו גם אם הוא בדיוק בדיוק מה שאני צריכה. ואם אני רוצה אותו – אז אני אתגבר על מה שבדרך, על מה שלא-מושלם בו, על התקשורת שצריכה להבנות. אם אני רוצה משהו אני אשתדל בדיוק עד הגבול המושלם, לא אעשה לעצמי רע שלא שווה את הטוב שאני מחכה לו ורוצה בו. זה פשוט יקרה באופן טבעי. כשאמא שלי תגיד לי: למה את לא מדברת עם ההיא אולי יש לה רעיון בשבילך? או ששכנה שואלת למה את לא יוצאת עם בחורים מהישיבה ההיא? אני אגיד בפשטות: כי אני לא רוצה. אני רוצה להתחתן, אבל לא ככה. ואני לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד, כי אם אני לא רוצה – אני לא חייבת.
ועוד דבר, כשאני אבחר לשהות ולחיות מתוך רצון, אני אתפלל על זה חזק יותר ומעומק העומקים של הלב, ואם התחלתי בזה שלהתחתן זה נס, שחתונה היא מתנה נפלאה מהשם, אז אני רוצה גם לסיים ככה: לדבר עם השם זה דבר טבעי כל כך והוא מביא אור של רצון, של התכווננות הדרגתית וטבעית, של ניקוי ושמחה.
---
עד כאן, מתייגת את @ברוקולי שהבטחתי לה כל כך מזמן לכתוב תובנות-אירוסין (עברו כמה חודשים מהחתונה, והנה עשיתי את זה סוףסוף
) כתבתי תובנה אחת חשובה שחזקה בי כל כך מאז, אמונה פשוטה וגדולה בטבעיות ובניסיות של הדבר הזה שנקרא זוגיות ונישואין והיה לי חשוב לשתפכם בה. תודה על הפלטפורמה
ובקרוב ממש ממש אצל כולכם (מי שרוצה, כאילו
).

