הרי כן כתבת "מבחינתו יש עבודת ה' תורה ומצוות", משמע שיש לו קשר ל-ה', הוא לומד תורה, מקיים מצוות, מתפלל.
אז אני מבין שאת כנראה מתכוונת לקשר בסגנון של שיחה והתבודדות עם ה'. שזה סגנון ספציפי לקשר עם ה', של התייחסות יותר קרובה אליו. דומה לסגנון של רבי נחמן מברסלב.
אכן יש כאלה שרואים בסוג הקשר הזה דבר עיקרי, לעומת זאת יש כאלה שקצת מתנגדים לביטוי כזה של הקשר אל ה' מחשש לצמצום של רוממות ה'. אולי זה ההבדל בין אהבת ה', שדורשת קשר קרוב עם ה'. לבין יראת ה' שתובעת לרומם את ה' מעל כל יחס מצומצם אלינו.
מצד האמת צריך איזון בין שני הצדדים, ואולי אפילו יראת ה' צריכה להיות קודמת לאהבת ה', קודם יחס של רוממות, ואז יחס קרוב. שמתוך הכרת רוממות ה' וגדולתו, רואים איך הוא מגיע עד אלינו כל אחד ואחד באופן אישי.
אך כנראה שלרוב האנשים אין איזון מדויק בזה, ויש אנשים שקצת נוטים לצד אחד, ויש אנשים שקצת נוטים לצד השני. כי באמת קשה להחזיק את שני הצדדים באופן מדויק.
ואולי באמת אצל בנים, שהקשר אל הקודש מתחיל מעולם המחשבה האצילי, והצד השכלי יותר מכריע אצלם, יש יותר נטייה לקשר של יראת ה' (כלומר יחס יותר רחוק ומרומם). כי השכל נוטה לתבוע מבט יותר אובייקטיבי, לתבוע מבט אמוני רחב וכולל של הגודל האלוקי. להתבונן לעומק ולעיין כמה ה' גבוה מעל כל נברא, מעל כל מלאך, מעל כל העולמות כולם, מעל כל ההוויה בכללה עד אינסוף. ואחרי הכרת רוממות ה', להשיג ולהתבונן איך ה' מחייה ומקיים את כל ההוויה בכללה, על כל הצדדים שלה פרטיה והסתעפויותיה, ואיך הוא מתגלה דרכה. ואחרי כל המבט הכללי והמרומם הזה שהשכל משיג, קצת קשה להכניס את היחס של ה' אלי באופן אישי, ולהתחיל לדבר אתו באופן קרוב. והיחס אל ה' מקבל צביון יותר רחוק ומרומם. כמובן שזה יכול לכלול רגש של אהבה עזה אל אותה רוממות אלוקית, אך הכוונה שלי כאן ליראת ה' זה מצד היחס הרחוק (שזה המשמעות העמוקה של המושג, מעבר לרגש שמתעורר מכך).
לעומת זאת אצל בנות שהקשר אל ה' מתחיל מהצד הטבעי האינטואיטיבי הרגשי, והצד הרגשי יותר מכריע אצלן, יש יותר נטייה לקשר של אהבת ה' (כלומר יחס קרוב). כי הרגש נוטה למבט יותר סובייקטיבי, והוא נוטה לתבוע את המשמעות של הקשר אל ה' אלי באופן אישי. תביעה לחיות ולחוות את החיבור ביני ובין ה', ולהקשיב הקשבה פנימית לשמוע ולהרגיש מה רצון ה' ממני. והיחס אל ה' מקבל צביון יותר קרוב ואישי, ויכול לכלול שיחות עם ה'.
בתפילה מאוד רואים את ההבדל הזה. אצל איש היראה התפילה מקבלת צביון של אני הקטן פונה אל האינסוף, שמתגלה דרך הוויה בכללה, ודרך כנסת ישראל. ואם כי זו תפילה מלאה באורות עליונים, השגות עליונות, והשכל מאיר באור עליון, עדיין לפעמים הלב יכול להרגיש מנותק מזה. והתפילה של איש האהבה מקבלת צביון של קירבה מאוד גדולה, בן שפונה לאביו, ויש רגש אהבה, והרגשת קבלה של חיות אלוקית שממלאת את הלב ואת הנפש.
כמובן שבדור שלנו החילוקים בזה הם לא מוחלטים בין בנים לבנות. מתוך תנועה של התפתחות להגיע למצב של חיבור של הבנים מהשכל אל הלב (שהשכל עדיין הדומיננטי אך הוא כולל גם את הלב), וחיבור של הבנות מהלב אל השכל (שהלב עדיין הדומיננטי אך כולל גם את השכל). דבר שיוצר הרבה סגנונות ביניים, עד שיגיעו לתכלית הרצויה. ולכן כיום יש הרבה בנים שנמשכים אל הסגנון היותר קרוב. ובסוף יש מינונים שונים בזה אצל כל אחד ואחד.
בסוף זה פשוט סגנון קצת שונה של עבודת ה'. יכול להיות שהוא נמצא אפילו במקום רוחני יותר גבוה ממך, אלא שהוא לא מבטא את זה בצורה שאת מבטאת את זה. השאלה עד כמה זה חשוב לך שיהיה לו סגנון כזה של עבודת ה' של קשר קרוב.
