הרגשת ממנה חרטה אמיתית והבנה שככה לא מדברים לאמא. זה מה שניסית להשיג, נכון?
בעיני, כשאנחנו מתנהלים באנושיות זה הדבר הכי חינוכי ומלמד את הילדים שלנו.
להיות מסוגלים לסלוח. להתפייס.
הרגישות הזאת אליה, והיכולת לסלוח, נגעה לה בלב, אני בטוחה.
וזה לימוד גדול.

שקרה משהו בכיתה? יש שינויים בבית?
כתבת שהיא משתדלת המון, האם גם בבית?
האם יש לך זמן אישי משמעותי איתה, מלבד המתנות?

הייתי שואלת אותה מה קרה שהיא מתחצפת.

ולדעתי ממש לא טעות שהחזרת לה, לא הייתי לוקחת מראש...
לא לוקחת לילדים דברים שהם אוהבים.

החינוך כאן אם לוקחים להם משהו שלא איכפת להם ממנו?  

לא לקחתי כהתרסה, אלא כדי ללמדה שלכל מעשה יש מחיר. ונתתי לה דוגמאות על עצמי אם אסע מהר אוכל לעשות תאונה, אם אקום מאוחר, אאחר לעבודה וכו'...

 

בביה"ס- אני עם יד על הדופק כל הזמן ..

וכן גם בבית היא משתדלת

 

לא חושבת שכל התנהגות צריך להיבהל... זה די אופייני לכל ילד ....

לא אומרת שאני מושלמת ואף פעם בחיים לא יצא לי להשתמש בשיטות אילוף, יש מצבים של תשישות ואת פשוט רוצה לעצור התנהגות.
אבל זו ממש לא דרך חינוכית שגרתית לדעתי האישית.
אני לא סובלת את אדלר, על שיטת ה"סיבה ותוצאה" שלו, סליחה.
אם את בעניין שלו אז פשוט תתעלמי מדעתי.

חינוך לדעתי
זה להתבונן בילד
להכיר בו על הטוב והמאתגר
להקשיב ללב שלו וללב שלך
ולבנות קשר ומערכת יחסים
בדיבור ובשיחה ובלמידה הדדית.
כמו שאני לא מחנכת את עצמי בשיטות ברזל
אלא לומדת, מפתחת מודעות עצמית, מוצאת את האמת הפנימית העמוקה שלי, מעודדת את המוטיבציה שלי
ולא מענישה את עצמי.

אם ילד מתחצף זה לדעתי ניסיון שלו לומר לי משהו.
אם הכל היה טוב לו בלב, הוא לא היה מחפש להתנגד אלי ולהתחצף.

לא סותר שילד צריך גבולות, ושזה לטובתו.

ולא סותר את זה שיש לנו מערכת יחסים מצויינת, שיח פתוח, מדברות המון, מכירה בטוב ובמאתגר וכו' וכו'....

 

אילוף זה לקחת משהו ולא להחזיר, לא להסביר לילד למה, מה קרה פה, לא להסתכל לו בעיניים ולומר שאת אוהבת אותו ובכל זאת... 

 

 

 

 

 

 

זה כל מה שאמרתי,
את מוזמנת לחשוב אחרת...

אין לי עדין ילדים בגיל הזה...

למה לקחת לילד משהו X בגלל שהוא מתנהג Y?

קבלתי חינוך חינוך מהורי, אבל אף פעם זה לא היה שלקחו לי משהו שהוא שלי, לכן קצת לא מבינה ושואלת

 

אני מתכוונת, שזה שונה אם נגיד לילד יש חפץ שהוא מרביץ איתו אז יש קשר ישיר ואני לוקחת את החפץ כדי להגן על האנשים במשפחה, אבל אם היא מתחצפת מה הקשר לצמיד שהיא אוהבת? 

שואלת באמת כדי להבין

 

 

 

 

ולכן זה האינסטינקט 

וכתבתי כשלקחתי לה הבנתי שהבחירה בחפץ עצמו לא הייתה נכונה.

וכן אם ילד מתנהג בצורה מסויימת למה שהוא יקבל על כך הטבות? 

חושבת שבגלל זה הדור שלנו היום כזה.. חוצפן וחסר בושה

כי הם מקבלים פידבקים מההורים שלהם על החוסר גבולות שלהם...

 

ומדגישה שוב, הלקיחה נעשתה באהבה גמורה ועובדה שהיא התנצלה ושוחחה איתי על כך, אע"פ שהיה לה קשה עם זה

בגלל זה כתוב שאסור להעניש מתוך כעס! 

ולא כעסתי, וזה כל האפקט בחינוך...

 

את נשמעת אמא מדהימה ואכפתית מאד, ושמה לב להתנהגות הטובה של הילדים שזה ממש לצערי לא מובן תמיד מאליו...

איזה כיף לבת שלך!

אבל ברשותך עוד שאלה,

נניח היא התנהגה בצורה יפה, ויום אחר לא - עדיין זה לא מבטל את ההתנהגות הטובה , אז למה לקחת את הצמיד?

 

שואלת כמקרה כללי, לא במקרה הפרטי שהיה...

 

ולגבי הדור של היום מפונק - לא כ"כ מסכימה איתך שזה דווקא בגלל זה .

אני אסביר לך למה, קבלתי חינוך חינוך מהורי, אבל מעולם לא לקחו לי רכוש, להפך. תמיד ידעו לעשות את ההפרדה בין ההתנהגות - וחינוך כלפיה, לבין הרכוש האישי שלי, שאף אחד לא יכול לקחת אותו ממני, כי הוא ברשותי, לבין הנתינה שלהם. הם נותנים קודם כל כי הם אוהבים אותי, ורוצים שיהיה לי טוב....

 

(וגם הבת שלך זה לא "הדור של היום" זה הבת המהממת שלך (והיא ממש נשמעת מבינה וחכמה וכו'), אל תשליכי דור שלם על גביה...)

 

 

 

 

 

קודם כל תודה

 

בגלל זה כתבתי שזה לא יום אחד שהיא התנהגה לא יפה, זה תקופה אחרונה , בד"כ אני לא מענישה ב"זמן חם" , ולא חושבת שתמיד צריך להגיב לכל התנהגות של ילד , אבל הפעם זה היה מוגזם לגמרי (ולא ארחיב מה קרה כי זה מיותר )

ולא זה לא מבטל את ההתנהגות שלה יותר נכון את הנפש הטובה שלה 

 

לגביי החינוך של הורייך- את גדלת בX מקום, להורים מסויימים, לטבעים אחרים, למנטיות אחרת ולכן מה שנכון לך לא נכון לי וההיפך

 

ובהקשר של הדור של היום, התכוונתי לחינוך הלקוי של ההורים. מה הילדים אשמים? ככה גידלו אותם. שלא משנה מה הם יעשו הכללל בסדר. אין מחיר למעשיהם ותמיד תמיד נצודד בהם. 

אתן לך דוגמה: 

בהנחה שהמורה של הבת שלי תתנהג בצורה לא נכונה כלפייה ובתי תבוא אליי ותספר לי את המקרה, איך אגיב?

אכיל אותה, אתן מקום לרגשותייה, אזדהה איתה ובכאבה ואומר לה כמה זה נורא, אבללללל יחד עם זאת

אומר לה שאבדוק עם המורה וזה בטיפול. 

כלומר- לא 'ייצא' על המורה לידה, ולא אהרוס לביתי דמות סמכותית  לעולםםםםם!! 

היום זאת המורה , מחר זאת אני .

 

מבינה את הראש שלי ? למה התכוונתי חינוך של הורים... ? 

 

ברור שצריך לחנך והכל.

 

רק לא מבינה את ההקשר בין לקיחת רכוש *של הילד* (את הבאת לו מתנה נכון? אז זה כבר שלו!)

לבין חינוך...*

הרי, אם בעלך נניח התנהג אלייך בצורה לא נכונה, אפילו ביקש סליחה אחרי כי הבין שטעה. את לא תחשבי לקחת לו רכוש נכון? למה לילד מותר?

זה שהוא הילד *שלך* כביכול, לא מבטל את הפרטיות שלו בעולם.

 

להפך, אם לוקחים לילדים דברים הם לומדים ששום דבר לא שלהם, ולדעתי, זה חינוך הרבה יותר גרוע וגם לדעתי נותן להם חוסר בטחון בעולם, שהם ארעיים כי כל רגע אמא או אבא יכולים לקחת מהם דברים.

הרי לא תקחי לה חולצה יפה שקנית לה לשבת גם אם היא תתנהג בצורה לא יפה בשבת, נכון. למה? מה ההבדל?

 

 

 

מה שהתכוונתי להגיד לגבי החינוך שקבלתי (וגם יש לי הרבה ביקורת עליו - אבל זאת דוקא נקודה שאני מעריכה ולמדתי) זה שגם חינכו אותי, אבל אף פעם לא פגעו ברכוש שלי.

כלומר, אפשר לחנך ילדים גם בלי להעניש אותם בעונש של לקיחת רכוש.

 

ובכלל, תראי כמה הם יכולים ללמוד ממנו ההורים על ההפרדה הזאת. כמה לימוד אפשר לקבל מאיך שההורים נותנים מכל הלב. בלי תנאים אף פעם.

כמה אנחנו רוצים שהקב"ה לא יתנהג איתנו ככה. חטאתי? אז הוא ח"ו יקח לי משהו. זה לא עובד ככה בעולם...

ואני משתדלת להדבק במידותיו של הקב"ה... ואם הוא יכול לתת לי רחמים והזדמנות למה שלא אתן אותה גם (כמובן שעובדת על הנקודה הזאת הרבה אני עוד לא מושלמת...)

*ושוב, מבהירה שלא מדובר בחפץ שהוא עושה דברים לא טובים איתו. שאז ברור שצריך לקחת את החפץ כדי שיפסיק להרביץ איתו וכו'

 

אבל אולי המערכת יחסים שונה בין בעלי לבין ילדה?

שואלת כדי להבין

כלומר ההשוואה אינה נכונה?

הילדה שלך בסוף היא בן אדם.

לפני הכל.

יש לה צרכים ורצונות בדיוק כמו לנו, "המבוגרים".

 

זה לא מוריד מהסמכות ההורית, שאנחנו מכבדים את הפרטיות והחפצים האישיים שלה, בדיוק כמו כל אדם אחר. להפך, זה מלמד אותה גם לשמור על רכוש של אחרים, להבין מה שלה ומה לא שלה, וגם נותן לה בטחון ועצמאות. יש לה מקום בעולם, יש דברים שהם רק שלה!

(תחשבי שבכל רגע נתון היא תדע שאמא/אבא יכולים לקחת חפצים.. תחושת תלישות כזאת. זה נוראי בעיני)

 

ולקחת רכוש או להתנהג בכל התנהגות שאנחנו יכולים רק כי את יכולים, כי אנחנו ההורים, ואנחנו יותר "גדולים", והבית הוא שלנו ההורים ואנחנו מחליטים בו הכל- זה לא חינוך בעיני,

ותמיד צריך לזכור האם אנחנו מחנכים או אנחנו פועלים כי אנחנו "יכולים". עבודת המידות 24/7...

 

 

 

ושוב, כותבת מהנסיון בתור ילדה להורים, ומתוך תובנות שלמדתי בחיים ואני מיישמת גם מול אנשים ובייחוד מול בן זוג . טרם ניסיתי בחינוך ילדים... אבל אני באמת מאמינה בזה בכל הלב. ולומדת כמובן...

 

 

אבל יש גבול דק בין מה שאת אומרת לבין איפה החינוך לגבולות ואחריות.

 

אני מסכימה איתך ברעיון

אבל לפעמים כן צריך לתת את הטון. מה לעשות, לא תמיד הוא ייתקל במרגרינה בחיים וכן אתן לו את הכילים להתמודד (עדיף שזה יהיה ממני) ולא בהתמודדות הראשונה הילד יישבר לרסיסים רק כי לקחו לו או נגעו לו..

 

לא דיברתי על השמדת החפץ אלא על לקיחה זמנית. (24 שעות ) 

עדיין בפתיחת השרשור כתבתי שלא חושבת שצדקתי לגמרי אבל מדברת בגדול ...

 

 

אני עדייו חושבת שלקיחת חפצים ("החרמה") היא לא חינוך בעיני.

ואין קשר למה שיקרה לו מחוץ לבית. להפך כך הוא ידע שיש חפצים שהם שלו, ואם ילד בכיתה יקח לו את הצעצוע רק כי הוא לא אוהב אותו הוא ידע לבוא ולהגיד לי שהיתה כאן התנהגות לא בסדר, אחרת הוא רואה את זה גם בבית וילמד כנראה לעשות את זה גם...

 

ולגבי חינוך לא להיות מרגרינה ולהתמודד עם העולם

אז אני ארביץ לו כדי שלא יהיה מרגרינה מול ילדים שירביצו לו בכיתה? אני אקלל אותו כדי שלא יהיה מרגרינה מול ילדים בכיתה שיקללו אותו?

 

*בעיני* לקיחת רכוש, סתם, כי אני יכולה, זה סוג של אלימות.

ואם יש התנהגות שהיא פסולה בעיני, אני לא אעשה אותה, גם אם יש מצב שיעשו אותה לי...

 

אז אולי גם אני יענה אותו ואשים אותו במרתף ללא אוכל ומים?

 

שאלה,

מה ההבדל בין מה שאת אומרת לבין הנושא: 

נניח ויש להורים אפשרות כלכלית, והם מרעיפים על הילד עד בלי די . מה תגידי על זה שזה בסדר?

למה נתתי את הדוגמה ?

כי אני חושבת שלא משנה מה האפשרויות של ההורים, ילד לא צריך לקבל הכל.

כי אז כשיהיה מבוגר ולא יהיה לו, איך יתמודד? יישבר? (ולא רק מהסיבה הזו)

 

ואז מה תגידי, תתני לו בלי גבולות? עד בלי די ?

אין ילד שיש לו הכל...
ולכן ממילא כל ילד מתמודד עם משהו שאין לו.

אין לו אח
אין לו חבר
אין לו ממתק אחרי צחצוח שיניים
יש לו אייפון אבל הוא לא הכי הכי חדש כמו לחבר

כמובן שהורה לא צריך לרצות את הילד אלא להתמודד עם חווית התסכול, אכזבה, חוסר אונים, החמצה שמגיעה בעקבות ה"אין".


אני מתחברת לקפה הפוך בתחושה שלא צריך ליצור לילד התמודדות. יש לו. ההתמודדויות מגיעות לבד ויפה מאוד כבר בגיל צעיר מאוד...


חינוך לפשטות זה נושא אחר
אם ההורים מאמינים בפשטות וחיים בפשטות גם כשיש להם אפשרות לחיי עושר ויוקרה, ממילא גם הילד יחיה כך איתם.

אבל זה כבר קרה

מדברת בדיעבד

 

 

לא דברתי על כמה לתת לו, מתי ואיך.

זה נושא אחר.

 

אבל אם כבר הבאתי לו משהו - כן, זה שלו ואין לי שום זכות בעולם לקחת לו את זה.

על זה דברתי...

(וגם הלכתית - ברגע שהיתה לי גמירות דעת להביא לו, והבאתי לו - זה שלו... )

 

(ושוב, אם הוא פוגע עם החפץ אני פשוט אשים את החפץ הזה בצד, כדי שלא יפגע באחרים. לא כאקט דרמטי של עונש או חינוך - פשוט ענין של להגן על בני הבית וכו')

 

ולא כל כך הבנתי את השאלה שלך... 

ולדעתי, אם ילד יקבל כל החיים מה שהוא רוצה, שהוא יצא לעולם הוא יחטוף את הכאפה של החיים שלו... ישבר קצת ויקום.

בתור הורה ,אני רוצה להעניק לילדים שלי מה שצריכים, פיזית ונפשית, פינוקים פה ושם (בדיוק כמו שאני מעניקה לעצמי) וגם אם יחוו כשלונות, והם יחוו בעז"ה, הם יתמודדו ויגדלו מזה. בדיוק כמו שאני מתמודדת כל יום עם דברים... (וגם איתם בעז"ה ) 

 

לא סותר סמכות, גבולות, ציפייה מהילד להתנהגות מתאימה וכן הלאה.

ההבדל הוא בגישה.
האם חינוך הוא דרך עיצוב התנהגות (עונש, התניה, תגמול)
או שחינוך הוא דרך תהליך פנימי (דרך קשר ומערכת יחסים).
(או משהו באמצע, זה גם לגיטימי, אני מציגה רק את גישתי ואני אישית לא שם בכלל)

האם החיים הם באמת כה התנהגותיים, או שגם אנחנו מול החיים, מול עבודת המידות ועבודת ה' מחפשים את הלב ואת התהליך הפנימי כמניע וכמחולל.

הורים שנמנעים מעיצוב התנהגות וגם מלקיחת אחריות על התהליך הפנימי, הם הורים מזניחים אבל הם לא שייכים לדיון ולנושא...

כן הייתי בוחרת באפשרות השניה (דרך קשר ומערכת יחסים)

אבל חושבת שאני משהו באמצע ..

טוב  או לא, את זה אדע עוד כמה שנים ...

מה שכן, שגם שאני בוחרת בשיטה של עונש התניה וגמול, אני מוסיפה את הפן האישי בסוף של שיחה אישית ופתוחה על מה שהיה, חיבוק נשיקה וממשיכים הלאה 

 

 

אם כן, מציעה לפנות לטיפול.
זה די אופייני לחרדות ופחדים.

אבל אני מציעה להרים טלפון למרכז חוסן וכו' ולברר את זה.

אם את ממשיכה להתחצף אני אקח את הצמיד ליום/שבוע
לא שאני כזה אוהבת החרמת רכוש, אבל לא פוסלת לגמרי
ועדיין כל עונש צריך להזהיר
כשברור לילד מה המעשה ומה העונש שהוא יגרור זה משהו אחר

את ההורה כל האיומים האלה... 

מדגישה שזה אחרי שבוע של התרסות מצידה, ומבטים מאוד חדי משמעות מצידי . אך ללא פעולה.

 

נראה לך שילדה בת 8 היתה אמורה לפענח את המבטים שלך? בסדר אז היא ראתה שאת לא מרוצה. אם לא אמרת כלום, לא הסברת איך כן מדברים, לא אמרת איזה דיבורים נחשבים בעינייך כחוצפה ומה הכעיס אותך, מה את רוצה ממנה? מה היא קוראת מחשבות?

וכן, רצוי מאד להזהיר שהתנהגות מסוימת תגרור עונש לפני שמענישים, זה לא איום, זה אזהרה, הסבר. 

אז מה אם זה מתיש את ההורה. 

ברור שהיא מבינה, היא הבת שלי !! 

עובדה שהיא מגיבה למבטים שלי, היא ילדה אינטלגנטית !!

ילד לא מטומטם 

 

ואם לך כיף להיות אמא מותשת, שיהיה לך בהצלחה מאמי באיומים כל היום...

ואין לי כח להיכנס לדיון עם סגנון תגובה כזה.

ממליצה לך מאד לחשוב קצת יותר לעומק על הענין

את עלולה למצוא את עצמך בפלונטר חינוכי מאד גדול עם תבססי את התקשורת שלך עם ילדים על מבטים ועונשים.

יום טוב.

את חדשה בפורום, לא מכירה את מיואשת היקרה, לא מכירה את הרקע לניק שלה (שכבר מזמן לא רלוונטי, היא אחת הנשים המעודדות פה, ומוסיפה המון מחכמת החיים שלה בפורום).
ויש לה ניסיון בחינוך של כמה בנות, וגם בגיל ההתבגרות.

את לא חייבת לקבל את דעתה (למרות שאני חושבת ששווה לפתוח את הראש ולנסות לשמוע בכל זאת, גם אם לא על זה שאלת). אבל אין צורך להעליב אותה...
היא כתבה פה כדי לעזור לך. את לא רוצה - אל תקבלי.

לא מצידי

אין לי בעיה לשמוע

אבל לא רק שהיא ענתה על משהו שלא שאלתי, אלא התחילה לפענח ולרדת על כביכול הדרך שלי שהיא בכלל לא הבינה אותי. 

אז קודם כל קוראים את השאלה ומבינים טוב, לפניי שעונים

כמו שהיא ייעצה איך להיות עם ילדים  

 

 

לא תמיד בדיוק מה שאת מצפה.
את יכולה לבחור לא לקרוא,
או להגיד תודה יפה
אבל לתקוף או לזלזל יוצר תחושה לא נעימה.

לא ראיתי שמישהו תקף או זילזל או היה שיפוטי,
יכולה להבין שאת שמת פה משהו רגיש שלך והתגובות נקראו על ידך בפרספקטיבה הזו.
אולי ציפית למשהו אחר,
וזה בסדר.
אפשר להגיד "מבקשת תמיכה" "מבקשת חיזוק" "רוצה לפרוק" "תגידו לי שאני בסדר/צודקת"...
כשכתוב "חייבת לשמוע דעה אחרת" זה די מזמין להגיד דעה אחרת......

מבינה שאת חדשה, לכן מסבירה
זה לא הסבר שיפוטי או מזלזל.
נטו הסבר.

את שאלת שאלה על האם היה נכון להחזיר את הצמיד. רצית לקבל תשובות על מה ששאלת ולא על הרקע לדברים.
אבל הרבה פעמים בפורום התשובות הן גם מסביב. הרבה פעמים יסבו את תשומת ליבה של הפותחת גם לדברים שלא שאלה עליהם (למשל - אישה פורקת את התסכול שלה על זה שלא מצליחה להיטהר, ומציעים לה להתייעץ עם רב. ועוד בלי סוף דוגמאות. מעטים השרשורים שכל התשובות הן רק על הנושא המדוייק שהיה בהודעה הפותחת).
אם הסגנון הזה לא מתאים לך, את לא חייבת לשאול פה. את יכולה גם לשאול ולהתעלם מכל מה שכותבים לך שלא בא כתשובה מדויקת למה ששאלת.

אבל מיואשת בתגובה הראשונה שלה בכלל לא שפטה אותך. היא כתבה עצה שקשורה לרקע של הדברים שסיפרת. היא כתבה שבעיניה כדאי להזהיר לפני שנותנים עונש.
מכאן את בחרת כן להגיב, בצורה שדי פוסלת את הגישה שלה ומבטלת אותה, ואז בתשובות שהיא כתבה לך את כבר הרגשת שהיא שופטת אותך לרעה.
אם את רוצה לקבל מהפורום, ממליצה לך לקרוא את מה שכותבים לך בראש פתוח, להיות מוכנה לקבל, ואם לא מתאים לך - לא להיכנס לוויכוח אלא פשוט לעבור הלאה...

את חיה איתנו? מכירה אותנו? 

לא!

אז מי שם אותך במקום השיפוטי הזה אני לא מצליחה להבין!!!!!

אני מבינה שהיתה פה איזה הודעה שנמחקה, לא קראתי אותה ולא ממש מענין אותי.

אבל אני כן רוצה להסביר כי לא התכוונתי לשפוט ולא לזלזל בך (אם כבר לומר למישהי תהיי אמא מאיימת ומתישה כמה שבא לך או משהו כזה זה מאד מעליב, ולומר לכל מי שלא מגיב לך מה שהחלטת מראש שאת רוצה לשמוע שיצאו לך מהשרשור זה גם מעליב, לא חשוב)

 

מה שאמרתי לך זה ש*אם*, אם! תבססי תקשורת על מבטים בלבד תהיה לך בעיה.

ומה שאולי לא הסברתי מספיק טוב בהתחלה, זה שאת אמרת שהתגובה שלה על הלקיחה היתה מאד קשה

ולפעמים זה נובע מזה שהם לא מבינים על מה מענישים אותם

כן, היא הבינה כנראה שאת כועסת מהמבטים, אבל לא בטוח שהיא הבינה ממש למה, או מה לא בסדר במה שהיא אמרה, או איך לתקן את זה.

באמת.

גם כשנראה לנו שהם גדולים ומבינים הם לא תמיד כאלו, ופשוט יש לי בנות גדולות שגם התחצפו ב"ה כמו כולם, ולמדתי את זה על בשרי וניסיתי לשתף אותך בתובנה הזו, זה הכל. אני בטוחה שיש פה עוד כאלו @בת 30 בדיוק כתבה על זה בשרשור אחר. 

ואז אם היא לא הבינה בדיוק על מה היא נענשה אז התגובה יכולה להיות ממש קשה ונעלבת ומכאן זה מתגלגל.

 

אין לי בעיה לשמוע ביקורת , הארה, ולקבל אותה

אני טיפוס שכל הזמן מתייעץ סביבי ומ-ק-ב-ל-ת ולכן זו לא הנקודה. 

הנקודה היא כשלקחתי לה, הסברתי לה על מה , הסברתי לה למה , וגם בסוף אמרתי לה שאני אוהבת אותה וזה לא משנה כלום ושום דבר.

זה הכל !! 

איך הגעת לתקשורת שמבוססת על מבטים? איך הגעת לחוסר הבנה? 

היא הבינה היטב

המבטים היו בפעמים הקודמות , ועובדה שהיא הבינה אותן כי היא התנצלה על זה.

 

היה לה קשה כי כשלקחתי לה את זה הבנתי כמה היא מחוברת לזה. זאת הנקודה. 

הבחירה והתזמון לא היו נכונים וזה מה שאמרתי בפתיחת השרשור. 

ואם לא הבנתי נכון , אז לא. 

את שאלת אם אני רצינית שאני אומרת לך שאולי היא לא מבינה מבטים. אז כן, אני רצינית. ילדים לא מבינים רק מבטים. או שכמו שאמרתי, הם יכולים להבין מהמבט- אמא כועסת - ולהתנצל אפילו, אבל הם לא יבינו מהמבט בדיוק על מה אמא כועסת, או איך לדאוג שזה לא יקרה שוב.

אם את אומרת שלא היו רק מבטים אלא היה גם הסבר, אז יופי.

ההודעה נמחקה ובפעם הבאה ינקטו צעדים נוספים.

בלי לקרוא איך היא הגיבה לי.. ובלי להיות ניטראלי 

מי שבאה להגן שתיצא לי מהשרשור בבקשה !! 

ביקשתי את חכמת ההמונים, לא משפט ..

אני מנהלת של הפורום הזה וכחלק מאחריות המנהלות יש לי אחריות שמור על כבוד המשתתפות פה ועל שיח נעים ומכבד.

ההודעות שלך לא נעימות ולא מכבדות.
ואם את לא יכולה לכבד את מי שמנסה לעזור לך גם אל את יושבת שונה ממנה, איאלץ לנעול את השרשור כדי לשמור על האווירה של הפורום.

אין לי שום אינטרס להיות נחמדה רק לצד אחד. האינטרס היחיד שלי הוא השיח המכבד ששומר על אווירת השיתוף הנעימה בפורום.

באופן כללי אני חושבת שכל דבר שאפשר כדאי לומר מראש. הילד שלי אמנם הרבה יותר קטן, אבל אני רואה שדווקא זה שהוא יודע למה לצפות, מה הולך לקרות, מה הולכים להיות התוצאות של המעשים שלו אם הוא ימשיך וכדו' מאוד עוזר לו להתנהג בהתאם ובסופו של דבר זה פחות מתיש.

בהנחה שלא מענישים הרבה. ועונש זו ממש ברירת מחדל

אני בקושי מענישה. לא מצליחה לזכור מתי הפעם האחרונה שהענשתי בכלל, אבל בעיני לא עונשים עם לא מזהירים (לא זוכרת את הניסוח) והרבה ילדים בכלל לא מבינים על מה כועסים עליהם. מה שבעיננו חוצפה בעינהם לא. 

הם יכולים להבין שאנחנו כועסים, אבל לפעמים הם פשוט לא מבינים למה ועל מה, ואיך לתקן את זה

אז ממש חשוב לתקשר, להסביר אמרת משהו לא מתאים, אם זה יקרה שוב איאלץ לתת עונש אולי פחות חשוב להסביר מה העונש, אבל כן להסביר שהתנהגות כזו וכזו לא מתאימה, מה לא בסדר איתה , ושיהיה עונש)

מקווה שהובנתי

מראש מה העונש

הפותחת לא בקשה דיעה על הלקיחה, אלא על ההחזרה.
ואני אישית חושבת שזה לגמרי בסדר גמור. החזרת לאור בקשת סליחה ותחושת חרטה כנה.
האמת שאותי במצבים כאלה מחזק לחשוב על הקשר שלנו מול הקב"ה.כמה אנחנו עושים טעויות, מתחרטים, מבקשים סליחה ומייחלים לכפרה 🙏
מחזק אותי 'להסכים לעצמי' לעשות מעשים מעין מה שאת עשית.
ישר כוח!
את נשמעת לי מדהימה, קשובה ורגישה ברמות לילדה שלך! וללב שלך.....מהמם!

מצחיק אותי התשובות כאן כ"כ שאינן קשורות

כל ילד וקווי המתאר הנפשיים שלו , הסביבה שבה הוא גדל, הנפש שלו...

ולכן מה שנכון ל____ לא נכון לשני וההיפך.

 

בכל אמא השם נתן את החוכמה והרגישות הנצרכים לילדייה.. ככה אני מאמינה

 

ותודה על המחאה!! זה באמת כך

רואה שאת בוכה, כי את מאוד מתחרטת, ובטח בפעם הבאה תעני לאמא בכבוד. ואם תתבלבלי ושוב תעני בחוצפה תוכלי מיד לתקן כי תזכרי כמה התחרטת
"
בזה שסלחת לך היא למדה לסלוח בעצמה- לעצמה ולאחרים

במיוחד שהיא ביקשה סליחה והסברתצלה שאת מקבלת את הסליחה, בעיני זה לא שירדת מהעמדה שלך ושידרת חולשה, נתת לה להבין שגם לאמא מותר להתחרט ולחזור בה ונתת בה אמון

שלהם. הם ילדים שצריכים מבוכר אחראי . אם היא תתחצף מעכשיו מה יהיה בהמשך?

למה, כל פעם שאת כועסת על בעלך / אחותך / חברה כי הם התנהגו אליך בצורה לא יפה את לוקחת להם רכוש?

למה לילד מותר לקחת?

מה הקשר לגבולות?

 

באמת שואלת ומנסה להבין את ההגיון הזה

(לא מדובר כמובן שהילד משתמש בחפץ בשביל להפריע / להרביץ וכו' )

את בעלה, חברה וכו לא..

תסכלי מה אני כתבתי למעלה אז אולי יהיה יותר מובן למה אני מתכוונת...

אמורה לחנך אותו. הוא יכול להיות בחדר 10 דקות ולחשוב על מה דהוא עשה. או שאת יכולה להחרים לו מדחק שהוא אוהב ליום ושיחשוב על מה שהוא עשה. לא אנחנו המצאנו להחרים דברים המורות התחילו....

אבל אם כל הדברים שאת מעניקה לו בחיים הם בתנאים, אז אני לא בכיוון הזה בכלל...

 

 

(ומורות מחרימות בדר"כ חפצים שהפריעו איתם. אני כתבתי כמה פעמים שאני לא מתייחסת למקרים שהילד מפריע או פוגע עם החפץ אז אני אשים את החפץ בצד, הוא גם יראה איפה החפץ, בידיעה שברגע שיפסיק הוא יקבל חזרה. ואז זה לא עונש זה פשוט למנוע פגיעה... ודרך אגב לגבי מורות יש בעיה באמת גם הלכתית להחרים חפצים...)

 

להיות חזקה מול הילדים.

דווקא יש כאלה כאן שחולקות עלייך וחושבות שאני קשה מידי/ לא ברורה מידי/ מענישה מידי.... 

  

אם לא הוא פורץ גבולות.

אני חושבת שהחלק הכי משמעותי בהורות שלנו זה להבין תוך כדי תנועה שטעינו ואיך לתקן מיידי.
הגבת נהדר.
ילדים צריכים גבולות, זה נכון אבל הם צריכים ללמוד עוד כמה כישורי חיים שהרבה יותר קשה להקנות להם כמו הקשבה לזולת, זיהוי טעות עצמית, סליחה, קבלה וכו'.
וגם זה לא שנכנעת לבכי, אלא ניתבת אותו למקום נכון, למקום מעצים.
פעם הבאה אם זה יקרה הצמיד ילקח ולא יוחזר אלא כעבור זמן. (האם 24 שעות זה כלל ברזל או שאפשר להפחית על מנת שלא יהיה "נצח" במובנים של הגיל שלה?)
כשאומרים לתת לילד גבולות הכוונה לא להיכנע לכל "הצגה" כי אז ידעו לשכלל אותה יותר.
נדמע שזה לא המקרה וזה לא השדר שהעברת.

עד לכאן החלק מהרגע שהבנת שטעית.
עכשיו, אחרי המקרה אפשר לבדוק מה היה שם והאם מלכתחילה היה אפשר לעשות אחרת.
הרי זה *שחשבת להחזיר* את מסכימה שמשהו עד לרגע זה פעל לא נכון, בלי קשר לשאלה האם במצב כזה נכון להחזיר או שברגע שאמרת 24 שעות, אין דרך לחזור מזה...
לדעתי צריך לעשות את ההקשר מראש. אפשר לומר לה, אני מאוד שמחה לראות עלייך את הצמיד, זה מזכיר לי איזה ילדה טובה יש לי, איך היא עוזרת, מתגברת וכו'.
אפשר לומר לה כשאת רואה את הצמיד זה מזכיר שאמא מעריכה את ההתנהגות שלך, זה מזכיר לך שההתנהגות טובה מביאה למצב נעים והתנהגות לא טובה מביאה למצב לא נעים.
ואז כשהיא מתחצפת, אבל מיד בהתחלה לומר את זוכרת את הצמיד? מה הוא מזכיר לנו?
ככה במילה אחת את מחזירה אותה לשיחה שכבר ניהלתם בעבר.
סביר להניח שהיא תהיה מובכת ותחזור בה מההתנהגות הבעייתית.
אם היא ממשיכה אפשר לומר לה אני מבינה שמשהו מציק לך. תדעי שתמיד אמא מוכנה לשמוע אותך. בואי תספרי לי למה את כועסת. בואי ננסה לדבר.
אם קשה לה להתבטא אז לכוון בשאלות.
ואז אם היא ממשיכה ושום דבר לא עוזר ואת מחליטה לקחת את הצמיד את יכולה להגיד אני מבינה שמאוד מאוד קשה לך להתגבר.
עכשיו ניקח את הצמיד ונשים אותו במדף עד מחר ואני מקווה שהרצון לצמיד יעזור לך להתגבר על הרצון להתחצף.
סביר שהיא תגיד שהיא בכלל לא אוהבת את הצמיד.
אל תתרגשי. תתני לה להתבשל ברגשות שלה, תוך הצעת עזרה תמידית לתמלל את ההרגשות שלה ולבטא אותם בצורה בונה ולא הורסת.

למשל אצל הבת שלי בת ה7 שהיא ילדה מדהימה ולאחרונה התחילה להתחצף ולצעוק, שאלתי אותה אם היא מרגישה שלא שומעים אותה כשהיא לא צועקת ומתווכחת והיא אמרה שנכון.
אס הסברתי לה שכשהיא צועקת ומתחצפת אני אכן מתפנה אליה אבל אז כבר לא נעים לי להקשיב ולהתרגש ולשמוח איתה.
אז לימדתי אותה איזה משפטים אפשר לומר כדי שיהיה לי נעים לשמוע אותה.
למשל להגיד "אמא אני מרגישה צורך שתקשיבי גם לי"
ואם בכל זאת אין לי פנאי לשמוע אותה אז שתרשום בפתק וככה אני אשים לב בלי לכעוס עליה.
(קורה נגיד שאני מרדימה את התינוק) ואז דרך פתקים זה הופך למעין משחק והיא מקבלת צומי גם בלי לדבר בקול.

אהבתי כ"כ ומאוד התחברתי! תודה על הטיפים המחכימים

 

למה צמיד שניתן על התנהגות טובה ביום איקס נלקח בגלל התנהגות לא טובה ביום שאחרי?
את הצמיד היא קיבלה על התנהגות טובה וזה שיום אחרי התנהגה פחות טוב לא מבטל את ההתנהגות שלה אתמול.

ילד שמנצח במשחק בסיבוב הראשון ואז בוחר לשחק שוב, אם הוא יפסיד במשחק השני הניצחון הראשון ישאר ניצחון. נכון? אז מה ההבדל?

מתוך שרשור של מעל 60 תגובות לא אומר שאני צריכה לחזור על דבריי

 

גוט שאבעס 

אולי תוסיפי שורה בהודעה הפותחת 'מי שרוצה את הזכות להגיב לי אז שתקרא לפניכן את התגובות שענו לי'.
מה את אומרת?

סתם מאמי, אני צינית נו.. לא התכוונתי...

 

לא נורא הכל טוב קיבלתי את המסר שהייתי צריכה 

תודה בכל אופן!

כששואלים משהו בפורום, יש מקום לכל סוגי התשובות, כל עוד הן כתובות בצורה מכבדת.

אפשר לכתוב בהודעה הפותחת איזה תשובות רצויות
אי אפשר לקטול ולפגוע בכל מי שמגיבה לא לטעמך.