יש לדון בזה מכמה צדדים: א. מצד צד. ב. מצד נטילת נשמה. ג. מצד טלטול מוקצה.

ראשית יש לציין, שגם מצד צד וגם מצד נטילת נשמה, לרוב הפוסקים, גם היה איסור, האיסור הוא רק מדרבנן כיון שאינו מעוניין בתולעים עצמן, והרי זה כמלאכה שאינה צריכה לגופה.

והנה מצד צד נראה שלא שייך כאן כיון שלא העביר אותם ממקום שלא היו ניצודות למקום שהן ניצודות, שהרי תנועתם ממילא איטית. וכמדומה שדיברו בזה הפוסקים לגבי חרקים כאלו, ודנו בזה מצד צבי חיגר וכיוצא בזה. וכן מסתבר לומר שאינן במינן ניצוד וזה עוד סניף לזה שאין בזה איסור דאורייתא. 

ומצד נטילת נשמה, בגמ' (שבת יב.) משמע שבהשלכה למים לבד אין בזה משום נטילת נשמה (לפחות לא מדאורייתא), וכבר דיבר בזה החיד"א בברכי יוסף (סי' שטז) והביא מדברי החוות יאיר, וממה שאני זוכר גם אם יש איסור זה רק אם מתכוין בהריגתן בהשלכתן למים, וכפי דברייך לא זה המצב.

ומצד מוקצה, בפשטות הטלטול הוא טלטול מן הצד. מה גם שראויה להצטרף סברת גרף של רעי, וכעין שכתב החזון איש (סי' מז).

לכן, באופן כללי (שוב, מבלי עיון כל הצורך), הנטייה שלי לומר שלא היה כאן איסור, ואם ישנו, הוא לכל היותר איסור דרבנן. ולא ביארת האם היה הדבר בשוגג או במזיד, כלומר האם תוך כדי שמתם לב שנכנסה שבת והעלית בדעתך שדבר זה אסור, ויש בזה נפקא מינה לעניין תשובה על איסור דרבנן כדברי נתיה"מ (חו"מ סי' רלד). ואם היה הדבר בשוגג, את לא צריכה לעשות אפילו תשובה.

לא נדחה. פשוט הרוב קיבלו את דעת הגאונים, מהשקיעה

אך החסידים כן קיבלו את דעת השו"ע והראשונים שעימו, ויש מקומות שאפילו לקולא בכניסת שבת

אבל הקטע של המים החמים והאקונומיקה חלחל אותי, הייתי חושש יותר לצער בעלי חיים (וגם ברור שזה הורג).

מותר להרוג חרקים שנכנסים לביתנו.

יש שם כמה מסקנות

א אם הם מתים בסוף אין בזה צער בעלי חיים. צער בעלי חיים (האיסור) הוא להתעלל בהם ולהשאיר אותם חיים.

ב לצורך האדם מותר גם לצער (הדוגמא שם זה לתלוש נוצות מאווזים)

ג אין צער בעלי חיים בשקצים ורמשים

הזבובים ותולעים לא סגור על זה

את עניין המוות הוספתי בסוגריים בקשר לשאלה על שבת.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!