מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן

(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)

~~

אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא

לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'

התורה: אמרו לכם X, אל תעשו X-1 או X+1

הפרשנות המאוחרת: אפשר לעקור ולעקר את הכתובים, אפשר לעשות טריקים ושטיקים, ולכול זה נקרא בשם 'דעת תורה'.

על־פני בני האור או וואטאבר כת כזאת או אחרת.

מגילת מלחמת בני אור בבני חושך – ויקיפדיה

תאמת חונכתי לחשוב שמוזיאונים זה דבר משעמם אני עדיין לא יודעת מה דעתי האובייקטיבית על מקומות כאלה (כפי שאתה אוהב להגיד חחח)

ידע זה כוח.

כשיוצאים לטיול ויש לך אפשרות: מסלול בטבע, לונה פארק או מוזיאון- הוא יהיה אפשרות אחרונה🤷‍♀️ ככה אצלנו

אם אסור לך לסור ממה שהשופטים יגידו לך אזי המשמעות היא שעליך לשמוע להם גם אם נראה לך שזה צריך להיות הפוך. יש כאן למעשה את הניסוח (הראשון כנראה) של רעיון שלטון החוק. וכמו שהרב מיכי אברהם אומר שמדובר בסמכות פורמלית ולאו דווקא מהותית.

האם אני מאמין באופן קשירת הציצית? כן. האם אני מאמין ש"עם לבן גרתי" = "תרי"ג מ צוות שמרתי"? לא, מדובר בפרשנות אנאכרוניסטית. 

הידע המדעי שלהם היה זהה לזה של הסביבה (ולכן בגמרא יש המון טענות שהמדע המודרני הפריך), הם האמינו ברוחות ושדים בהשפעת הסביבה (גלות בבל), והעיקר, במישור הרעיוני הם לעיתים קרובות ירו חץ ואז ציירו מסביבו מטרה.

בעיניי, ה"כוונות" של הרב דב קוק במהלך שתיית קפה משתוות לדרשות חז"ל. המתודולוגיה היא אותה מתודולוגיה: טוענים טענה ומנסים להלביש אותה בכוח על פסוקים/שברי פסוקים. נרצה להוכיח שיעקב אבינו קיים תרי"ג מצוות? הופה, יש את גימטריה. נרצה להפוך את דוד המלך ממצביא לגדול הדור שעוסק בענייני טהרת נשים? נמציא אגדה כלשהי. יהושע בן נון לא סתם ישן, אלא "לן בעומקה של הלכה"? הכול הולך, אלא שאין זה קשור לאמת ההיסטורית.

לגבי האגדות, חזור לדברי הרמבם. ואל תשכח ששלילה של הכל גם היא דוגמטיות.

כמובן, כאלה שמוטים כלפי האמונה שלהם. קרי, מדובר בשיטה פרשנית רווחת שהייתה נחלתן של קבוצות רבות: יש ספר מקודש, מסביב לגיבורי הספר נוצרות סיפורים ואגדות, לאגדות ניתנים תימוכין בעזרת חיפוש "רמזים" באותה הספרים המקודשים. מי שמחפש, לעולם ימצא, בין אם מדובר ב"רמזים", "קודים", "אל תקרי", גימטריות וכד'.

כפי שאמרתי הרמבם כבר דן בנושא האגדות, עיינת פעם שם? הקדמה לפרק חלק אם אני זוכר נכון.
 

אני לא יודע איזו מין ראיה זו השומרונים כאשר הם ביודעין ובוודאות שינו את התורה הכתובה, בעוד שאצלנו לא רק שהמסורת הייתה נוקשה מאוד בשיטת ההעברה וגם המחקר אישר את הישמרות הטקסט.

למען האמת בעבר נטיתי לחשוב ככה עד ששיניתי בהדרגה את דעתי.

ראשית כידוע לצד התורה שבכתב ניתן גם הפירוש שלה אחרת לא היינו יודעים איך לעשות שום־דבר. הפירוש הזה כולל גם פן מעשי וגם פן רעיוני שאלה השקפות היהדות החל מהבסיסיות כלה ברעיונות עמוקים יותר.

התורה שבעל־פה, כשמה כן הייתה, בעל־פה. המון העם היה מגיע לשמוע בעיקר הלכות (כמו שכתוב במסכת שבת שעדיף ללמוד הלכות מאשר נביאים) ובעיקר בזה התעסקו החכמים דאז וגם מוסד הישיבה הידוע מאז. זה גם אומר שהרעיונות הותאמו לשומעים ולקונטקסט ונאמרו כמובן בנימה מסוימת וכן הלאה. היו דברים שהופצו ברבים והיו דברים שנשמרו בתוך בית המדרש או רק בין תלמידים מסוימים. למרבה הצער החלק הזה אבד לנו, או לפחות צריך להתייגע מאוד כדי להבין מה העניין.

לצורך העניין, מדרש רבה מורכב מטלאים של דרשות בז'אנרים שונים – יש דרשות שנאמרו לקהל מסוים (בני אושא בשיר השירים רבה), יש פתיחתות, שהרעיון שלהן הוא למצוא פסוק שמבטא את הרעיון המרכזי בפרשה ו"חורז" אותה לכדי מהלך אחיד ורציף, יש מדרשי פליאה שהמטרה שלהם היא לעורר את התלמידים או לעורר מחשבה וכן הלאה (כמו שהפיוטים הקדמונים היו מספרים את האגדתות בדרך המיוחדת שלהם, לאיזה צורך? אפשר להעלות שלל השערות).

יוצא אפוא שכקוראים, אנחנו ניגשים לטקסטים ערוכים במידת האפשר אבל בסופו־של־דבר מעורבבים, מדורות שונים, בלי התחלה וסוף ברורים (במיוחד בגמרא), בלי הקדמות או הסברים למתודולוגיה / שיטות שונות במדרש / קונטקסט תרבותי / כנגד מה הדברים נאמרו. אז ברור שזה ירגיש מאוד מוזר. וזה כעין מה שהרמב"ם כותב, שבכלל החכמות, צריך הרבה הקדמות כדי להבין שלב מסוים באותה חכמה. וגם, אם היינו רוצים לחקור ברצינות טקסט יווני או רומאי או סנסקריט מלפני מיליון שנה, זה היה מסובך מאוד לעשות את זה בלי קונטקסט והבנה של התרבות / צורת התבטאות / הלוגיקה שהייתה נפוצה וכן הלאה.

לכן לומר "אה המדרש של עם לבן גרתי תרי"ג מצוות שמרתי הוא אנכרוניסטי ולא אמיתי" בעיני זה קצת ילדותי כי יש פה אפס מאמץ לנסות להבין מה העניין. איזה אינטרס יש לחז"ל לומר דברים מטופשים? אז בסדר, כמו בסרטון שהבאת, תמיד יש מוזרים בשולי החברה. אבל נראה לי שבסוף ההיסטוריה והמיינסטרים "מנפים" את מה שקיטש ואת מה שלא.

לכן לצורך העניין המדרש הספציפי הזה בוודאי אין הכוונה ששמר תרי"ג מצוות הרי הוא לא היה כהן (ואם כן אז לא התחייב בפדיון הבן...), הוא לא קיים מצוות גירושין או ייבום... זה ברור שהכוונה היא שהוא שמר את הרעיון הכללי של התורה למרות הקשיים שבגלות. ודווקא בגלל שהוא "גר" (מגורים זמניים) ולא נטמע. לכן ניתן לשמור על הזהות היהודית בגלות, בתנאי שמבינים שאנחנו שם רק זמנית. אין לי מושג איזה דופי תיאולוגי אתה מוצא ברעיון הזה.

וכך גם שאר הרעיונות, גם הדרשות ה"רחוקות" יותר כמו "על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו נחשב חשבונו של עולם".

"גם פירוש זה ודרש זה נראה זר מאוד, מה שלא נמצא כך בכל דברי חכמים; הן מצד הענין, שאין שייך דבר זה במקום שהכתוב מדבר מה שכבש סיחון את חשבון. ומכל שכן דרש המלות, שהם רחוקים מאוד מאוד מפשוטו. ועתה דע, כי כאשר יש חכמה לחכמים בכתוב, אף על גב שלא נמשך אליו כל הפסוקים בפירוש פשוט, לא הקפידו בזה, כי בודאי נמשך כל הכתוב לאותו הענין שנגלה בכתוב. ואף אם הוא נמשך אחריו בדרך רחוק, אין להקפיד בזה." כלומר בדרשות מהסוג הזה העיקר הוא המסר. וגם לא ברור מה הטעם בהתעקשות שאין הפירוש מתאים לפשט הכתובים, כאילו דה. כל הרעיון שזה "מתחכם" קצת כדרך הדרשות.

///

לגבי כמה תגובות אחרות שלך, למה אתה חושב שהאבות היו כאלה שלוחים חסרי־דעת? האנושות באותה תקופה לא היו אנשי מערות הדברים ידועים. האם לא הייתה שירה ואומנות וספרות ופילוסופיה לפני 2400 שנה בימי אפלטון? אם כן מה היה ההבדל המהותי בין יוון של לפני 2400 שנה לבין אכד ש־1000 שנה לפני־כן? אף־אחד לא ידע קרוא וכתוב? אנשים לא ידעו מה זה שירה? מופרך לחשוב שבן־אדם אחד מיני אינספור כן התעניין במהות העולם ועל־ידי־כך ייסד קבוצה אתנית־לאומית?

ולגבי דוד שעסק בטהרות – נכון שאיך שחז"ל מטהרים את זה נשמע קצת על דרך הגוזמא. אבל האם דיני טומאה וטהרה אינם חלק מהתורה שבכתב? וההבדל בין דם מכה לדם הנובע מהמקור אינו הגיוני? וכי אין זה הגיוני שמלך שאהב את התורה, עסק גם "בין דין לדין" וגם "בין דם לדם ובין נגע לנגע"? האם זה יותר מופרך ממה שהוא כתב ספר שירי תפילה? מניין לך מה אנשים עושים בזמנם הפנוי? אמנם, גם אני איני אומר שדברי חז"ל חייבים להיות בדווקא על כל דבר. העיקר הוא להעביר מסר. ובסופו־של־דבר, אני לא יודע מה הבעיה במסרים של חז"ל. לדעת יותר טוב את חוקי ה'? להיות קרוב אליו? לתמוך בעניים? להיות אדם צנוע ישר וטוב? כל־כך מוזר הדבר?

///

בכל־מקרה, לא יודע אם קראת את באר הגולה אבל אם לא אז זה הזמן לשבת בנחת ולנסות להבין את הספר הזה, אחרת לא הייתי קורא לזה יושרה אינטלקטואלית ראויה לשמה.

המילה "לגור" משמעותה בצורה שהייה זמנית ולא קבע. יעקב אמר שהוא מעולם לא השתקע אצל לבן אלא זו הייתה תחנה, וכל השנים האלה הוא היה גר, כלומר הזהות שלו נשארה מובדלת. ומהי הזהות הזו? האמונה שאותה קיבל מיצחק ומאברהם, ואת "צדקה ומשפט" שהרב"ה ידע שאברהם אבינו יצווה את בניו.

שמספר על חיבוטי הנפש שלו. כשקוראים את התורה, רואים אנשים די פשוטים, לא מורכבים במיוחד, שהדת שלהם דאז הסתכמה במצווה או שתיים (ברית מילה, הקמת מזבחות אקראיים ואיסור להתחתן עם בנות כנען). אבל די ברור רש"י ראה בכל הדרשות הנ"ל אמת לאמיתה.

למילים בתנך יש משמעות והיא עולה יפה במחקר עם קונקורדנציה. וגם בהקבלה לשפות האחיות האזוריות של אותה התקופה.
 

"לגור" בתנך זה תמיד במשמעות של ארעיות. האם יעקב התכוון לומר ללבן את מה שהוא ידע לבד? שיעקב לא נשאר שם לנצח? האם הוא בא לגלות לעשיו איפה הוא התחבא כל הזמן הזה? ברור שלא, הרי כמה פרקים קודם נאמר במפורש שעשיו ידע לאן יעקב הלך (ולכן לקח את מחלת בת ישמעאל לאישה). ולפי הכעס של עשיו בדרכו אל יעקב ברור גם שהוא לא שכח את גניבת הברכה מיצחק. ממילא יש מוטיבציה והיגיון לקרוא את הפסוק בצורה שמכבדת את האינטלקט *שלנו* לכל הפחות.

האם למדת את כל התורה? כל המדרשים? ראשונים ואחרונים? ספרי חסידות אזוטריים? מוסר? חכמי ספרד?

ככל שמוצאת חן בעיניי הגישה הפרשנית של ר' נחמן, קשה לי לראות בו המילה האחרונה.

אז ענה: "אתם אינכם כל כך חוטאים".

התורה לא ניתנה למלאכי השרת כי בעולם האמת אין שקר, אין רע, אין חטאים - לכן גם לא שייך גם לקרוא לזה בשם טוב/אמת כי אין מציאות של רע או שקר.

דברי תורה/תוכחה/אמת נעשו דווקא על ידי גודל החטאים, השקר, ההתרחקות מה' יתברך.

דווקא עכשיו בדורותינו אלה בגודל החושך הנורא התורה נעשתה גדולה יותר בריבוי חטאינו.

רבי חיים ויטאל פותח את ספר שערי קדושה ומסביר מהי תורה = תיקון האדם.

ואם אדם למד תורה ולא יצא מן החטא? והמשיך בקילקול מעשיו? כי לא העיקר הוא הלימוד אלא המעשה - ראה מעשה עשיו שהיה תלמיד חכם.

רבי נחמן היה גדול ביותר ואמר "ביני לבין משיח אין חילוק" - תורתו היא תורת משיח ממש והוא קיבל אותה מהמשיח מהיכלו של משיח קן ציפור.

התורה של רבי נחמן מבררת את האמונה הנכונה מה שלא קיים בשום ספרי התורה של חז"ל קודם לכן.

על ידי תורתו זוכין לעבוד ה' באמת ללמוד מלחמת היצר הרע מלחמת עמלק. לזכות לתכלית הנצחי.

ועוד אמר רבי נחמן -

"אני מוליך את אנשיי בדרך של צדיקים גדולים מאוד",

"ה' יתברך לא יעשה לי זאת לקחת מאנשיי קודם זמנם עד אשר יזכו בעולם הזה למה שצריכים לזכות",

מעולם לא ירד לעולם צדיק כזה ותורה כזו ולא נשמעו דיבורים כאלה.

ואם אתה חפץ בקיום התורה אז רק ברסלב ולעתיד יהיו כל העולם אנשי ברסלב.

[ואני רואה את כל המתקרבים החדשים לברסלב - בעיקר בחורים צעירים - חלקם מחפשים תיקון באמת לשם שמיים וחלקם שלא לשם שמיים.

אבל אם ישראל עשו עגל - זה לא מעיד על משה רבינו]

להפסיק ללמוד מדרשי חז"ל, ראשונים, מהר"ל, רמח"ל, נפש החיים, חסידות, והוגי ישראל של דור אחרון, (אולי גם תנ"ך?)

מצויין שאתה מתחבר לתורת ברסלב, כל אחד ומה שמתאים לו. אך המחשבה היהירה שמי לא פגש את התורה הזו לא יכול לעבוד את ה' באמת - היא מקוממת. לא רק משום שזו לא אמת, אלא בעיקר כי יש בכך מן הזלזול בשאר התורה שבעל פה.

אך אך דאגה, זה שיגעון ידוע של ברסלברים שהאמת רק אצלם. אני מקווה שזו מחלה חולפת.

אולי אתה מזלזל בתורה שבעל פה?

אולי אצלך השיגעון גדלות?

ואולי רק אתה מחלה חולפת?

יש לך משהו נגד רבי נחמן, ואתה מתבייש בזה?

אז אתה מדבר על חסידיו?

אני לא אמרתי לך שחסידי ברסלב הם הרבי בעצמו,

ולא צדיקים - אבל אשרי מי שמחפש אמת.

ומובטח שלעתיד יהיו כל העולם אנשי ברסלב.

גם נגד חסידיו אין לי הרבה מעבר למה שכבר כתבתי.

אני מקווה גם שרוב חסידיו לא לוקים בחסרונות הללו, ושזה רק מיעוט קטן מהם שלא מעיד על הכלל, אך אני לא מכיר מספיק חסידי ברסלב על מנת לדעת.

עבר עריכה על ידי שנונימי בתאריך כ"ב בחשוון תשפ"ז 13:20

עבר עריכה על ידי שנונימי בתאריך כ"ב בחשוון תשפ"ז 13:12

אני לא יכול לדבר בכלליות על כל אדם ואדם.

אבל הכל תלוי ברצון של האדם, בלב, שיבקש רק לעשות רצון ה' יתברך בכל דבר. והאמת תאיר לו, בכל אשר ילמד.

אבל אם האדם מבקש למלא תאוותו לעצמו -

אז הוא יעקם את התורה כרצונו.

לכן נצרך פירוש חדש לסתור את פירוש ההבל.

וכך נוצרה לה תורה על תורה על תורה.

ואני יגיד לך דבר שאולי אתה לא רוצה לשמוע,

הרמב"ם!

רבי נחמן אמר שהיה לו ויכוח גדול בשמיים עם הרמב"ם בעצמו - איך הוא כתב דברים כאלה?!?!?

וככה היו הרבה צדיקים שכתבו ספרים,

וכתבו טעויות כי הם לא מושלמים.

רק אצל רבי נחמן אין שום טעות.

משה רבינו חזר לעולם 5 פעמים:

רבי שמעון בר יוחאי

^

הארי

^

הבעל שם טוב

^

רבי נחמן

^

המלך המשיח

רק הם קיבלו מה' יתברך בעצמו וגילו חדשות בעולם,

וכל שאר הצדיקים קיבלו מהם בכתב ובעל פה.

לכן אל תתפלא אם הרמב"ם או שאר הצדיקים כתבו גם טעויות.

לשאלותיך:

- אני מכוון לאמת.

- ורוצה לעשות את רצון ה'.

ועכשיו הבה נדון בחלק מההבלים שכתבת

'הרבה צדיקים כתבו טעויות' - נכון עובדתית.

בעיקר בהלכה ובענייני העולם הזה.

'רק אצל רבי נחמן אין שום טעות' - אולי, לא יודע לא מאד משנה. הוא לא כתב ספרים על גבי ספרים בהלכה - אם היה כותב - קרוב לוודאי שגם היה כותב טעויות לפעמים.

אך מדבריך משתמע שאתה טוען, (ואני מקווה שאני מבין לא נכון) ששאר הצדיקים טעו בענייני אגדה כי לא לא היו צדיקים מספיק - בשונה מרבי נחמן שהיה צדיק מכולם. גם לוּ היה זה נכון, זו אמירה מזלזלת. זלזול ברוב צדיקי עולם (לאורך הדורות!).

אגב, מעניין שיהושע ושמואל וישעיהו ועזרא לא מופיעים ברשימה התמוהה שלך.

בטח גם הם טעו על ימין ועל שמאל כי 'לא היו צדיקים מספיק' וצריך למחוק פסוקים שכתבו ולשלב במקומם קטעים מליקוטי מהר"ן...

את תורת רבי נחמן זצ"ל.

במקום לדבר נגד תורות אחרות - אולי תדבר בעד תורתו?

במקום לעשות לו פולחן אישיות - ולעשות תחרות כאילו הוא הכי צדיק שקם מאז משה רבנו -

(לא שאני טוען שזה בהכרח לא נכון, אני לא חוקר גליות ולב, אני אני יודע שאתה ושכמותך גם בהכרח לא יודעים אם זה נכון או לא, אך זה לא מונע מכם לעשות מצדיקותו את עיקר האמונה ה-14, אהה אוי התבססתי כאן בטעות על הגות הרמב"ם, שהוא בטח טעה בכל עיקרי האמונה, לא משנה, מחקתי).

אנשים נרתעים מתורת רבי נחמן, כי מריחים מקילומטרים את העיוותים שעשו ממנוּ חסידי חסידיו...

הרבנים של הציונות הדתית משלבים הכל מהכל: תורה, אוניברסיטה, צבא, עבודה, רפואה, תפילה ועוד.

אבל זו לא דרך האמת!

דרך האמת היא לתת הכל לה' יתברך את הרפואה, הפרנסה, המשפחה, שכל מעשינו יהיו לשם שמיים.

תפילה תפילה תפילה.

התאוריה לשלב חיי חומר עם רוחניות היא לא עצת הצדיק, אלא עצת כל מיני רבנים שאין להם מושג מהי דרך ה'.

אנשים לומדים תורה ויודעים תורה.

אבל מעשיהם לא הגונים - וכשהם מלמדים תורתם מעורבת בפסולת הרבה.

ואין אדם הראוי להיקרא רב"י רק הצדיק הגדול ראש בני ישראל שזכה לשלימות וממנו נקבל התורה.

והוא דרש להפקיר את הכל למען תורה ותפילה. ולא לעסוק בחיי עולם הזה העובר.

ואז הקושיה הגדולה ביותר: איך יתפרנסו?

אז רבינו כבר דיבר על זה. עבדת בחינם ואכלת בחינם.

ואל תדאג כי הצדיק יסוד עולם מקיים העולם ובידו הרחבה לתת לך כל צרכיך.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

הרי כבר שאלת את השאלה הזו בגירסה קצת שונה בשנה שעברה, כאן האם להאשים מישהו זה… - בית המדרש

וכבר אמרת שם את הגיגיך הפוליטיים. מה אתה רוצה עכשיו? כבר הבהרת שם שאתה יודע מה זה אומר, אז בשביל מה לשאול עכשיו?

תגיד ישר מה אתה רוצה

הוא התשובה:

המושג התלמודי "בעיטה בייסורים" (או "המבעט בייסורים") מתאר מצב שבו אדם שבאים עליו קשיים, מכאובים או צרות (ייסורים), מגיב אליהם בכעס, ברטינה, במרדנות או בחוסר קבלת הדין, במקום לקבל אותם באהבה, באמונה או כהזדמנות לחשבון נפש ותשובה.

הביטוי שאוב מעולם החי – כמו שור או חמור שמבעטים באדונם כאשר קשה להם, במקום להבין את המטרה שלשמה מנהיגים אותם.

המקור וההקשר התלמודי

במסכת ברכות (דף ה', עמוד א') ובמקורות נוספים בחז"ל, מודגש הערך של "ייסורים של אהבה" – ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולקרב אותו אל הבורא. חז"ל מלמדים כיצד נכון להתמודד עם סבל:

• קבלת ייסורים מאהבה: חז"ל משבחים את מי שמקבל את קשיי העולם הזה בשתיקה ובאמונה, מתוך הבנה שיש להם תכלית רוחנית עמוקה.

• ההפך מבעיטה: מי ש"מבעט" למעשה מפסיד את השכר הרוחני ואת חסד הזיכוך שיכול היה לצמוח מתוך הקושי. במקום שהסבל יביא אותו לצמיחה, הכעס והטרוניה גורמים לו להתרחק עוד יותר.

במדרש ספרי (כי תבא) מובאת השוואה בין דורות שונים, ושם נאמר שמי שמבעט בייסורים מראה קוצר רוח וחוסר הבנה של ההשגחה העליונה, בעוד שגדולי האומה ידעו לבקש ולמצוא את הטוב והתיקון שחבויים בתוך הצרות.

אם תרצה, נוכל להעמיק במקורות המדויקים בגמרא שדנים בייסורים, או לבחון את ההבדל בין ייסורים של אהבה לייסורים של עונש. במה תעדיף להתמקד?

למה? כי מי שמתייסר אך מקבל זאת בהכנעה (יחד עם מה שניתן לשנות), סובל רק מהייסורים. מי שמבעט בייסורים סובל פעמיים, גם מהייסורים וגם המיחס הנפשי הרע שלו והכעס והטרוניא שהם גורמים לו

בא לי לשתות קפה. יהודים יקרים רובם חובשי כפה מקיפים אותי מימין ומשמאל כאילו אני אויר. אני שהתרגלתי בגלות שלעמוד בתור זה למנוע גזל זמן מיהודי (או מכל אדם) עומד ומתייסר. לא בגלל עצמי אלא בגלל אותם יהודים יקרים שעוקפים אותי שביום הדין יראו להם את זה בוידאו. או אותם יהודים שחונים בתחנת אוטובוס ומאלצים אותי ואחרים לרדת לכביש כדי לעלות לאוטובוס.

אז כדי שלא יכפילו יסורי עשיתי חשבון נפש ועשיתי מעשה.

לפני שמטפלים בשלמות ארץ ישראל צריך לטפל בהרבה סוגיות אחרות חשובות לא פחות.

כמו שנאמר "עוון עקבי יסובני".

סליחה על ההטרדה שלי בערב שבת וחג.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

ה' יתברך מנסה את האדם בקצת קושי וסבל,

והיצר הרע מסית אותו לדבר עבירה >>>

ואומר לו: אם היית רשע לא היית סובל.

ואין הדבר נכון כלל - כי רוב הרשעים סובלים מאוד מאוד, מחלות, ופרנסה וכו' ועוד צרות רבות.

אמת שהסבל מאת ה'!!!

אבל אל תבעט במצוות ובאמונה כי הרשעים סובלים יותר ויותר.

…. מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

אם הוצאתי מהכיס מטבעות לא בערך הנכון ואני לא מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

האם נוסעי אייר דובאי צריכים להתיחס למקרה שלהם כיסורים או כנס?

אז תגיד לה'

"אבא רחמני אבא שלי אני אוהב תמיד רחם עליי

אתה טוב אתה אבא טוב רחם עליי..."

ותהיה שמח

ושתסור מהדרך ישלחו לך ייסורים

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.