חובבי הארי פוטר עוצרים את נשימתם כאשר לקראת סוף הספר השביעי מגיע רגע השיא של הסדרה כולה.
קרב ישיר, בלי מתווכים, בין הארי, הגיבור, לאויבו ורוצח אויביו - וולדמורט.
הקוראים, שבמשך שבעת הספרים כבר למדו להבחין בין כוחות הטוב, אליהם נמנה הארי, לבין כוחות הרע שמעוניינים להשליט את תורת הגזע של טהורי הדם - לוחמי האופל, מזדהים ומייחלים כמובן לניצחונו הטוב.
ואז, מגיע הרגע,
הארי מניף את שרביטו ופות את פיו לצעוק את קללת המוות, הקללה שאמורה להכריע את הקרב-
אבל.. לא. הוא רק מנסה לנטרל את האויב מנשקו.
ומצליח. ב"ה, הטובים ניצחו.
הבחירה הזו של גיי.קיי. רולינג לסצנת השיא של הסדרה אינה אקראית, היא מבטאת היטב את הלך הרוח של העולם המערבי שהושפע רבות מהנצרות "דת החמלה והחסד".
הגישה שמאמינה שלעולם צריך להכיל ולקבל, שגם מול הרע יש גבולות שיש לשמור עליהם, "כי אנחנו לא כמוהם".
הגישה הזו נשמעת טוב, אבל היא מסוכנת.
מדינת ישראל כבר שנים נוקטת בגישת "ההכלה".
זריקות אבנים, פיגועי סכינים, טילים מעזה. כל עוד לא נגרם נזק משמעותי אפשר "להכיל" אותו.
גם בצה"ל הגישה הזו באה לידי ביטוי בכך שהחיילים מוכוונים רק "לנטרל" את האויב מנשקו אך לא חס וחלילה "להרוג".
הגישה הזו יסודה בכוונות טובות ובשאיפה למוסר עליון אך בפועל גורמת יותר נזק מתועלת, ומי שסובל ממנה יותר הוא הצד "הטוב" שמרוב רחמים שוכח כי לפעמים "חייך קודמים".
לא לשווא הנחה אותנו דוד המלך בתהילים "אוהבי ה' שנאו רע".
את הרע מותר, ואף מצווה, לשנוא.
אפילו לרצח יש מקום בעולם (זוהר. על פי הטעמים של עשרת הדיברות במאמר "לא תרצח).
כבר הורונו חז"ל כי "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים" ודי להתבונן במבט היסטורי ולראות כיצד הדבר מתממש פעם אחר פעם, כפי שהוכיחו מסעי הצלב של מולידה של הגישה "המתחסדת" הזו - הנצרות.
לצערנו, במאבקה בטרור, מדינת ישראל ממשיכה לחפש פתרונות נקודתיים ואינה שואפת לדבר שאמור להיות מובן מאליו - הכרעה.
איננו מעוניינים רק לנטרל את האויב מנשקו, לתפוס את המחבל או המפגע הבודד והנקדותי, אלא לסיים את הקרב כולו. או בביטוי שגם כבר נראה שאסור לומר - לנצח.
מדינת ישראל צריכה להחזיר לעצמה את כושר ההרתעה והדבר יבוא רק כשהמטרה תהיה ברורה' כתובה וחקוקה אל מול העיניים - להשמיד את הרע, לבער אותו מהעולם/ כך, ורק כך, יבוא מה שכולם מייחלים אליו, השלום.
