וואלה לא עפתי. בכלל אפילו.. כמה קשרים רצופים, רובם סבבה, אבל שום דבר לא זה.. הרבה התשה.
דווקא בגלל שלא היו קשרים טראומתיים תודה לה' וגם לא ארוכים וב'ה הצעה רודפת הצעה, יצא שבחור החליף בחור ושוב פעם התחלה ושוב לפתוח את הלב כדי להתבאס אחר כך ולהיות בלחץ לקראת הבא בתור..
ועכשיו עומדת בפני הצעה, שכמו הרבה הצעות- יש בה הרבה פוטנציאל וגם כמה דברים שדורשים ויתור.
ומתלבטת איך צריכה להיראות התקופה הזו, הדרך של החיפוש.
האם זו דרך מתישה במהותה? יכול להיות שכן.
לומר לו שיחזור אלי עוד שבועיים אם יהיה רלוונטי זו מנוחה נכונה ונצרכת, או בריחה ודחייה של ההתמודדות? וואלה לא מרגישה שעוד שבועיים יהיה לי באמת כח.. ואולי אם זו הדרך שצריך לעבור אז ההתגברות והמאמץ שווים, והדחיה מאיטה את הקצת פשוט?
אם הייתי מרגישה שצריכה לרפא את הלב, להרגיע, לפני שמגיע הבא, בוודאי שהייתי מחכה. אבל כשזה לא המצב, שמרגישה שפשוט לא בא לי לצאת זה מלחיץ אותי זה לא כיף לי, אז... אז נכון לגייס את הכוחות פשוט?
כמה לא פשוט.
בתכלס מה שרציתי לומר זה שאני צריכה כח שעמ'י צריך כח יאללה בואו נתחתן כבר

