אני באמת באמת שמחה בשמחתן, ורוצה לשמוע על החוויה שלהן.
אני באמת רוצה להיות כאן בשבילן, להתרגש איתן, לבכות איתן, לחבק.
אבל יחד עם כל ההתרגשות זה כל כך קשה כשמנפנפים לי מול העיניים את הדבר שאני כל כך כמהה אליו.
אני שומעת כמה מדהים להן, ויחד עם כל השמחה, בשקט בשקט- מתכווץ לי הלב.
זה לא פייר, גם אני רוצה.
זה לא פייר שהיא מתארסת עם הבחור הראשון שהיא יוצאת איתו, בכזאת קלות.
זה לא פייר שאני התחלתי לצאת הרבה לפניה ואני נשארת מאחור.
למה הקב"ה בוחר שלה יהיה כזה פשוט ואני אתקע בדרך הזאת יותר?
[כמעט כל מעגל בחיים שלי חשב שאהיה בין הראשונות שיתחתנו.
הרבה מופתעים שאני עוד כאן, רווקה.
ה', אני גם תוהה לעצמי. זה מתוק שכולם רוצים שאתחתן, אבל הבנתם שאין לי מה לעשות בעניין? דברו עם הבוס. כי לי הוא לא מקשיב. אבל אולי זה כבר דורש שרשור נפרד.]
ואני תוהה באמת-איך עושים שהלב שלי לא יתכווצץ' כשאני שומעת אותן?
מה אתם אומרים? תאירו את עיני.
וכן כן, אני יודעת שהכל מדויק ולכל אחד יש את המסלול שלו. אבל מה אני אעשה שבפועל ההבנה הזאת לא משפיעה על התחושה.
(יצא שאני פורקת פה לאחרונה, אבל מבטיחה שאני בסדר בגדול חח)
