|הערת המנהלת: נתבקשתי לפרסם באנונימיות.
ורוצה להוסיף עוד הערה קטנה גם כמנהלת פורום של השכול, הכותב לא בא להשוות בין זה לבין אובדן של קרוב ולכן ציין "סוג של אובדן" , אלא להביא תובנות על דרך ההשוואה בהתמודדות שיכולה ללמד אותנו הרבה לחיים. ישר כח! |
----
היי לכם.
חשבתי להוסיף זווית התבוננות קטנה, בתקוה שתתרום למי מאתנו.
כשמתחילים לצאת לפגישות, לעיתים קרובות אנחנו נפגשים עם אחד הדברים הפחות- מוכרים לרוב האנשים בשלב הזה של החיים:
החוויה העוצמתית הזאת, לעיתים המטלטלת, של קשר שנפסק. קשר שנפסק זה לא רק להתחיל את הכל מחדש - אלה החוויות המשותפות שנגדעו בבת אחת, הרגשות שעלו אצלי במהלך הקשר, פתיחת הלב ההדדית בזהירות ובהדרגה; אולי זה מסלול החיים, שפתאום צריך להשתנות ללא כל התראה מוקדמת. זה הרבה מאוד דברים שנפסקו בצורה מיידית וללא הרבה הכנה מוקדמת.
ובמידה רבה – זה גם, ואולי הרבה בעיקר, ה'עצמי' (Self) שלנו שמישהו פשוט החליט לוותר עליו (ומה זה אומר עלינו? האם גם אנחנו צריכים לוותר עליו במידה מסוימת? יש הרבה שאלות שזה גורם לנו להרהר בהן ומעלות אצלנו הרבה רגשות, פחות נעימים בד"כ).
אנסח זאת במילים אחרות: אנחנו בעצם מתמודדים עם סוג של אובדן.
אז תרשו לי להפתיע אתכם:
לא. זו אינה הפעם הראשונה בחיינו שאנחנו מתמודדים עם אובדן. כל אחד מאתנו, כל אדם, חווה אובדנים רבים במהלך חייו. זה נמצא איתנו כבר מגיל מאוד מאוד קטן, כשאמא לרגע אחד לא היתה לידנו והתחלנו לבכות, או כשהחבר הכי טוב שלנו הפסיק לשחק איתנו. אצל אחד זה הדובי האהוב שקיבל ליום ההולדת, אצל אחר זו הילדות שאבדה עם השנים. כולנו מאבדים, ומאבדים הרבה.
אז.. למה זה לא כל כך מטלטל אותנו?
התשובה היא כמובן, בעוצמות. העוצמות הרגשיות שטמונות בתוך הפגישות הן גדולות מאוד. יש בהן מצד אחד פוטנציאל גדול מאוד, ומצד שני – טלטול עצמי, לא פחות גדול.
קשר שנפסק זה אובדן שמורגש, בניגוד להרבה מאוד אובדנים קודמים, פחות מורגשים. וקשה מאוד להתעלם מזה או לברוח.
אני לא מתאר את כל זה בשביל לבאס אתכם, וחלילה לא כדי לייאש.
עד עכשיו בעצם תיארנו בקצרה את החלק הפחות נעים, הגדרנו את ההתמודדות. כעת, נעבור להצעת הפיתרון.
והדברים שאני עומד לכתוב אולי יישמעו פחות נעימים לחלק מהאנשים, ואני לוקח את האחריות על כך. אני חושב שמודעות לענין חשובה, ועשויה אולי לעזור לנו לפחות מעט.
בואו נחזור על זה: הנושא שלנו הוא התמודדות עם אובדן. מעין אבל, פרטי, אישי. אבל כזה שלא זוכה לאיזו הכרה מיוחדת או להרבה לגיטימציה. אבל כשמדובר ברגשות שלנו – מי צריך לגיטימציה מאחרים? הרגשות שלנו מוצדקים לגמרי. וההתמודדות מתרחשת בתוכנו, בינינו לבין עצמנו.
אם כך, חשוב שנלמד איך מתמודדים עם אובדן, וננסה להשליך מזה על האובדן הפרטי שאנו מדברים עליו.
בגלל הזמן והמקום, אני לא הולך להרחיב כעת על כל הצדדים. יש הרבה מאוד צדדים שחשוב להבין כדי לדעת כיצד להתמודד. אני מזמין אתכם למשל להתבונן במודל קובלר – רוס (או בשמו המוכר יותר: 'חמשת שלבי האבל'), פשוט תרשמו בגוגל.
רציתי להציע היום זווית אחת שחשבתי עליה.
אחד הסימפטומים בהתמודדות עם אובדן, זה הימנעות מכל מה שמזכיר לנו באופן ישיר או עקיף את הנפטר או את החוויות המשותפות שלנו עמו. למשל חוסר רצון להיות במקומות שמזכירים לנו, אולי הדחקה כללית של העבר ועוד.
נקודה נוספת זה מעין רצון לשמור על המקום של הנפטר, בלי לתת לאף אחד לחדור לתוך המרחב הזה, בטח לא 'למלא' את מקומו.
והאשמה עצמית, הו.. כמה קשה להשתחרר מההאשמה הנוראית הזאת. שמשהו בי היה לא בסדר, שיכולתי למנוע, שיכולתי להיפרד אחרת, שאם הייתי יודע ש.. ועוד אלף ואחד דברים שאפשר להרגיש או לחשוב עליהם, ואחר להרגיש פשוט תסכול גדול.
וקודם כל אני רוצה שתדעו שזה לגמרי בסדר. לגמרי לגמרי. טבעי מאוד לרצות ולהרגיש את כל זה, זה חלק מהותי מהאבל. מעצמנו.
וחשוב מאוד להתמודד עם האובדן כמו שצריך, ולא להניח לאף שלב בדרך. במודל חמשת השלבים זה נמצא בשלב הרביעי – דיכאון, אך אל תיבהלו מהמונח. הדיכאון הוא לא קו הסיום, הוא קרש הקפיצה לשלב הבא שבו אנחנו מקבלים ומשלימים עם האובדן; זהו שלב חשוב ביותר (!) שבו אנחנו מעבדים את המצב מבחינה רגשית. כל כך חשוב להקשיב לרגש, להקשיב ללב, לא להניח לזה. הוא דורש מאתנו הרבה מקום ותשומת לב והכלה.
ובהקבלה לפגישות.
נלך הפוך. נתחיל בענין האשמה העצמית, ומשם נמשיך לשמירת המקום של ה'נפטר' (תתייחסו לזה כאל נפטר מלשון פיטורין.. עשוי להקל על הדימוי) שנדבר עליה יחד עם נושא ההימנעות מכל מה שעלול להזכיר לנו את הקשר. אשתדל לעשות את זה קצר.
האשמה עצמית.
האשמה עצמית זה אחד הדברים הכי קשים בדרך לחתונה. כולנו רוצים להרגיש שאנחנו בסדר, שהכל אצלנו תקין, שזה בסדר שאנחנו נפגשים עוד ועוד ועוד..
חשוב להתמודד עם זה לפני שאנחנו ממשיכים הלאה. לפרגן לעצמנו, ולחפש את כל הדברים הטובים שגרמו לנו להתנהל איך שהתנהלנו.
אנחנו מדהימים! באמת באמת שאין לנו תחליף. ודווקא בגלל שאין לנו תחליף, בגלל זה – זה לוקח לנו הרבה זמן.
זה מתסכל מאוד, כל כך מתסכל שהתוצאות הן לא כפי שאנחנו רוצים, ו- היי! מישהו פשוט החליט, ככה על דעת עצמו, שאנחנו לא מספיק מתאימים בשבילו!
מבחינה רגשית זה לא פשוט. אבל תשננו לעצמכם ותזכרו – אנחנו תקועים רק בגלל הסיבות הבאות: אנחנו אנשים מיוחדים, יש לנו מודעות עצמית מטורפת ומדהימה, וה' כנראה רוצה שנשתפשף בפגישות עוד קצת. אבל הוא אוהב אותנו, אוהב אותנו מאוד. לא תמיד אנחנו מבינים אותו, וזה בסדר. אנחנו בני אדם. ולמרות זאת הוא בחר בנו וברא אותנו כי אנחנו שווים מספיק בעיניו, והוא תמיד רוצה בטובתנו.
תחשבו על זה. למה אנחנו כל כך מסתבכים בפגישות? זה רק בגלל שאנחנו מיוחדים כל אחד בצורה אחרת, ולכן כל כך שונים זה מזה. אם היינו כולנו אותו הדבר זה היה מאוד מאוד פשוט..
חשוב שנרגיש בטוחים בעצמנו לפני שאנחנו ממשיכים להיפגש. בטוחים בכך שעשינו כמיטב יכולתנו, ועל פי האישיות המדהימה שלנו, ואין לנו שום סיבה להתחרט בכך. התוצאה אכן כואבת, וכעת נעבור להתמודדות הבאה.
שמירת המקום של ה'נפטר', והימנעות מכל מה שעלול להזכיר לנו את ה'אובדן'.
לעיתים, קשה לנו לשמוע הצעות של מישהו/י שמזכיר/ה לנו את הבחור או הבחורה מהקשר הקודם. אם היא מוצלחת מדי, חכמה מדי, מאותו מקום לימודים.
חשוב לעבד את האובדן. מלבד הזמן שעושה את שלו, וחזקה על ה'מת' שמשתכח מהלב - חלק חשוב מעיבוד האבל זו ההתבוננות והמחשבה איך בעצם אני יכול ליצור עכשיו קשר חדש, בלי שזה יחזיר אותי לקשר הקודם, כדי להימנע מהצפה רגשית שפשוט גדולה עלי.
לדעתי, הפתרון הוא, לשבת עם עצמי, ולאט לאט בהדרגה וכשאני מסוגל – להשלים עם הכאבים שלי. לא רק באופן כללי, למרות שזה גם חשוב; אבל הצעד הזה יותר קל.
חשוב עוד יותר, לשבת עם כל פרט ופרט שאיבדתי בדרך, שהאובדן שלו עדיין נוכח ולא מרפה. להרגיש אותו, ולהגיד לחלק הזה שאני אוהב אותו, שאני מקבל אותו איך שהוא.
אח"כ באמת לנסות לחשוב, איך אני מעביר את אותו דבר שמזכיר לי ומעלה בי את הרגש המסוים, הכואב, למשמעות אחרת שתתן לו דווקא העצמה. ולא פחות חשוב, לשנות את המבט שלי עליו, לנסות לראות איך אני יכול לקחת את הדבר הזה שמטרגר אותי, למקום אחר, שמעלה בי רגשות אחרים.
אני מודע לכך שזה קשה. אני לא כותב את זה כי אני חושב שזה קל, או שבעצמי יש לי פיתרון מושלם. אם זה מעלה את המודעות לענין, אפילו מעט, שאנחנו צריכים להתמודד ולא לברוח מהתמודדות – השגתי את המטרה. להמשיך לשמור על המקום של ה'נפטר' זה טוב ונצרך, אך לא לעד. אני לא יודע מה הזמן שכל אחד צריך לשם כך, והדברים מאוד אינדיבידואליים. אבל חשוב שנתמודד, שנהיה מודעים לכך שזה מאוד חשוב, כדי שנצליח לרפא את הכאבים שלנו בצורה מיטבית.
מקווה שזה הועיל לכם.
שיהיה לכולנ"ו הצלחה ענקית במסע הזה,
שלעיתים מאתגר מאוד ולא קל.
והעיקר - שנזכור שאין עלינו בעולם!
