השיר נכתב מביטויים בשיר השירים בעקבות דברים שלמדתי במחשבת של שיר השירים והמשמעות האליגורית שלו- האהבה בין עמ"י לקב"ה
ועל זה שרק רבי עקיבא שידע מהי אהבת אמיתית בכל המובנים של האהבה- אהב את הקב"ה עד כדי כך שהיה מתאווה למסור את נפשו על קידוש ה' ושהגיע ל"ואהבת את ה' אלוקיך...בכל נפשך" אפילו נוטל את נפשך אמר מתי יבוא לידי ואקיימנה ובסוף מאהבה זו לא פחד ללמד תורה למרות הגזירה ומסר נפשו על קידוש ה' תוך שהוא אומר שמע ישראל וגם אהב מאוד את עמ"י (ואהבת לרעך כמוך ...זה כלל גדול בתורה) וגם את אשתו רחל
ולכן הוא היה ראוי לומר "שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" כי הוא היה מסוגל להבין את העומק והגובה והרוחב של הביטויים האלה
אהבת עולם אבקשה את שאהבה נפשי ביקשתיו ולא מצאתיו גן פורח כרמו גן נעול, מעיין חתום מעין גנים באר מים חיים מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה אחזוני השומרים הרחיקוני, היכוני שחולת אהבה אני ואני כשושנה בין החוחים שושנת העמקים יפוח היום ונסו הצללים בכרמים מחבלים שועלים דודי ירד לגנו ללקוט שושנים עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו
משכני אחריך שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך כי עזה כמוות אהבה ורשפיה רשפי אש שלהבתי-ה
צודק, גם אני חשבתי לעשות יותר חריזה אבל החלטתי לא לכתוב ממש מילים משלי רק לקחת מילים ומשפטים משיר השירים ועוד כמה מקומות ולחבר אותם לשיר עם שינויים קטנים ממש אז היה קשה לחרוז...אולי אנסה באמת לשפצ'ר ולעשות יותר חרוזים , אבל לא נורא
פשוט פחות העדפתי לעשות הרבה שינוים משלי כי זה הרגיש לי שזה קצת מנמיך את הביטויים משיר השירים אבל הבנתי שממילא אני משנה מהמקור אז מה זה משנה אם אני עוד קצת אשנה?...אם לא הבנת מה אני רוצה אז לא משנה
ותודה רבה על ההערה! זו חלק מהמטרה של הפרסום כאן לקבל הערות בונות
אבקשה את שאהבה נפשי ביקשתיו ולא מצאתיו סובבתי בשווקים וברחובות כמעט שראיתיו דגול מרבבה ודגלו עלי אהבה גן פורח כרמו אך איה מקומו גן נעול, מעיין חתום מעין גנים באר מים חיים
סובבים סביב נוטרים אחזוני השומרים הרחיקוני, היכוני שחולת אהבה אני ואני כשושנה בין החוחים שושנת העמקים קול דודי הנה זה בא, עולה מן המרחקים דודי ירד לגנו ללקוט שושנים יפוח היום ונסו הצללים בכרמים מחבלים שועלים עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו אליו צמאה נפשי איכה אעזבנו
הראיני מקום כבודך משכני אחריך שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך כי עזה כמוות אהבה גם מים רבים לא יכבוה נהרות לא ישטפוה ורשפיה רשפי אש שלהבתי-ה
ואגב, בזמן האחרון התחלתי ממש לאהוב את השיר "אהבת עולם" של אודי דוידי, כך שהשיר עוד יותר יצא חזק בשבילי....(תמיד אהבתי את השיר הזה, פשוט בזמן האחרון כזה "נדלקתי" עליו...)
מעולה לא שחשבתי שלא תבין פשוט הייתי חייבת להוסיף עוד משנה
שמחה שהתחברת!
יוו איזה שיר ישן! אוהבת מאוד את השיר הזה, ויש לי אחות קטנה שמה זה נדלקה עליו פעם כשהיא הייתה עוד יותר קטנה ואז שמענו את השיר הזה מיליון פעם והיא שרה אותו בקול המתוקי שלה בכזה להט וזה היה פשוט חמודדד!
זה כ"כ מעצבן שדווקא ילדים קטנים, תמימים וטהורים נחשפים לתרבות המערב...
אבל לפחות יש חינוך שמונע מהם להיחשף לזה בצורה הרסנית ונותן להם תורה אמיתית שמשכיחה מהם אותה ונותנת להם משהו אמיתי ונכון וטהור ולא משהו מזוייף...
ולפחות בעיקר מה שהם לומדים ומשפיע עליהם אלו ההורים והמשפחה, החברים קצת, ולכן אם התרבות בבית תרבות טובה אז הם חשופים לתרבות טובה ועשירה, תרבות יהודית אמיתית, זכה, טהורה ונכונה.
החריזה זורמת טוב, והקצב של הקריאה נוח. הליקוט מהפסוקים יפה וטוב, והעריכה מקסימה, אבל לדעתי אם היית מסגננת קצת אחרת כל ציטוט (הופכת סדר מילים, מפסקת אחרת, מחליפה בנרדפות, משבצת יחד שניים שונים וכו) זה היה מקבל יותר רווח של קריאה חדשה. בכל מקרה, שיר מצויין
אני קראתי פה (בקריאה ראשונית) סיפור עצוב על ילד שלא מתנהל לפי איך שהבית רוצה, על ילד שהוא כבשה שחורה שלא מצליחים להכיל ולהבין אותה, וזה מדכא אותו עד כדי... ובאמת למשפחה, מעבר למה שההתמודדות קשה לה, קשה לה שהיא לא מצליחה להתמודד.
בועז ישב על הספה וזפזפ בין ערוצי הטלוויזיה. אסנת עמדה במטבח וחתכה סלט פירות. נשמעה דפיקה בדלת. בועז, אתה פותח? צעקה אסנת מהטבח. כן! היא שמעה אותו חצי עונה לה חצי מלמל לעצמו. לאחר שסיימה לחתוך את הפירות היא שמה אותם בתוך קערה לבנה גדולה שהייתה שם עוד מימי הפורים. מה אני אגיש לשתות? במקרר היו שישיית בירה ובקבוק מים קרים בטעם אפרסק. היא שלפה שתי כוסות מתוך הכיור שהיה גדוש בכלים ופתחה את הברז כדי לשטוף אותם. בינתיים היא שמעה את הדלת נסגרת ואת בועז חוזר לסלון. מי זה היה בדלת? היא צעקה אבל לא היה תגובה. מוזר. היא יצאה מהטבח לסלון אבל בועז לא היה שם. היה נדמה לה ששמעה את הדלת נסגרת ואת בועז צועד בחזרה לסלון. בועז, איפה אתה? אולי הוא נכנס לשירותים? היא שאלה את עצמה. היא החלה לצעוד לכיוון השירותים אבל אז היא ראתה את בועז יוצא משם. מה יש לך? לא שמעתי שצעקתי לך מהמטבח? הוא חייך ואמר: בחיי לא שמעתי אותך, פשוט הייתי חייב שירותים אז נכנסתי. מי היה בדלת? היא שאלה. בועז עשה פרצוף כאילו נזכר הרגע שזו הפעולה האחרונה ש הוא עשה. אהה כן...זאת הייתה נו...השנה ממול. הוא אמר. מי? השכנה ליאורה? שאלה אסנת. כן, השנה ליאורה! אמר בועז כאילו ענה על שאלת טרויה. מה היא רצתה המעצבנה הזאת? שאלה אסנת. מה היא רצתה? חזר אחריה בועז. כן! מה היא רצתה? מר גאון! שאלה אסנת ושילבה את ידיה. היא שאלה אם ראיתי את הכלב שלה, אמרתי לה שלא ראיתי אפילו חצי כלב מתחילת היום. אסנת צחקה. חבל, הייתה אומר לה ששמעת לפני כמה קולות של כלב נדרס אמרה אסנת ושניהם צחקו. בועז חזר לשבת על הספה ואסנת חזרה למטבח. אני מביאה פירות, בא לך בירה קרה? היא שאלה. וואלה בירה זורם טוב עכשיו, אז כן. הוא ענה. אסנת חזרה למטבח וניסתה להיזכר מתי פעם אחרונה היא דברה עם ליאורה. זה היה לפני שבועיים נדמה לה. היא סיפרה לה שהיא שונאת כלבים והיא מאמצת שני חתולים.
פרק 2
בועז תהה לעצמו אם המזגן פועל כרגע על קירור או על חמום. הוא הרים את שלט המזגן לראות אם הוא לחץ על קירור. המזגן באמת היה על מצב קור ובכל זאת בועז הרגיש שעדיין חם לו. חודש אפריל כולה. נשמעה דפיקה בדלת. בועז, אתה פותח? הוא שמע את אסנת מהמטבח. כן! הוא ענה. היה נדמה לו כאילו שמע את הקול של עצמו מרחוק. כאילו מישהו אחר אמר "כן". כאשר הוא עמד מהספה והתחיל לצעוד אל עבר הדלת הוא חש כאילו הגוף שלו הוסיף משקל והוא סוחב אותו. כל צעד היה קשה. מה קורה לי? הוא עמד מול הדלת והרגיש שהגוף שלו מתחמם. זיעה החלה לכסות את פניו וידיו נטפו מים. הוא שלח את ידו לעבר ידית הדלת וסובבה אותה. הדלת נפתחה. במפתן הדלת עמדה ליאורה וחייכה. היא החזיקה את החתול שלה בין ידיה וליטפה אותו. היי ליאורה, מה קורה? הוא שאל. אסנת בבית?, היא שאלה. והיא חייכה בזמן שהיא אמרה זאת. באותו רגע הוא שם לב לפרט מאוד משונה בהופעתה של ליאורה. צבע העיניים שלה היה שונה. הוא ידע זאת כי אחד הדברים אצל ליאורה שקשה לפספס זה צבע העיניים שלה. הן היו ירוקות בדרך כלל. לפחות כך הוא זוכר אותה. לאישה שעמדה בפתח הדלת כרגע היו עניים בצע כחול. אולי היא שמה עדשות. הוא חשב. חום הגוף שלו החל לעלות והוא חש שעוד רגע מתם מחום. אסנת לא בבית, הוא אמר והיה מופתע שהשקר עלה מפיו בכזה קלות. רגע למה אני משקר לה? הוא שאל את עצמו. לפני שהספיק לענות הוא שמע אותה אומרת: טוב, תגיד לה שחיפשתי אותה. היא חייכה, הפנתה את גבה והלכה. תוך כדי שהוא סגר את הדלת הוא ראה אותה הולכת והחתול שהחזיקה היה חתול לבן עם כתמים שחורים.
התכוונתי שהחלק התכול יהיה אגם קטן, אבל הוא דומה יותר לכיפת קרח. ואז זה לא מסתדר עם ההר השני, שגם אמור להיות מכוסה בקרח, אם הוא באותו גובה. מצד שני, בגלל שאלו צבעי מים, וכבר עשיתי כל־כך הרבה תיקונים ושינויים, הנייר יתפורר אם אתעלל בו עוד, אז וואטאבר שיהיה.
אני אוהב ניקים שכותרת השרשור מתכתבת עם שמםצדיק יסוד עלום
אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים
זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).
[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.
. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).
לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...
גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות.
על פי השורה האחרונה בבית האחרון:
"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"
האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר.
בית ראשון:
קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...
"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.
[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]
את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?
אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.
"נכרכת...באדמת ההוא הפלאי" יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.
אז מה יש לנו עד כה?
המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......
אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)
--
הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית.
** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**
** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **
בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)
אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.
אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני.
בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"
חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.
אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה
--
"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו].
אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:
רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.
עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.
לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה.
אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.
"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...
צחקתי בשעשוע לא פעם בקראי את תגובתך היפהבין הבור למים
אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:
לחמף /
גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.
לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף, השתף נדם, הקפל שנמעף אז באה רוח: סתם, להיפלטר והכלל שהתברר נלמס
ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן
ב' - לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל.
את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף.
למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע.
הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד.
כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה. החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!
היות וידידנו לקח על עצמו את החלק הפילוסופי,חתול זמני
לא אכפול את דבריו,
החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.
חתול היא אחת החיות שההפרש בין גרסתה המבויתת לגרסתה הרחובית הוא הגדול ביותר בחיי האדם, האחד ענוג, חנפן ומתחכך ברגל, והשני מלוכלך, דרוך, ציני ושתום עין, עמוס צלקות ופצעים אדומים.
כשאתה אומר "חתוליי", כלומר מתיחס אליהם בשיוך, ובנוסף - בהנחה שכתיבתך הולמת את אישיותך - סביר להניח שהחתולים המוזכרים בשיר הם חתולי בית.
וזה מוזר! כי היללות המיוחמות שטורפות את הלילות ידועות דווקא כמיוחסות לחתולי רחוב, שנוהמים מייללים ובוכים כתינוק מחוץ לחלון לפני השינה. ואם אליהם אתה מתכוון ואליהם אתה משתייך - ועליהם אתה כותב "חתוליי", אזי שזה יותר מעניין ממה שחשבנו עד עתה. אלא אם היללות הן של חתולי בית, עדינות, "Nyan" קטנות ומהורהרות, מה שלא מסתדר לא עם המציאות (לרוב חתולים ישנים בלילה), ולא עם התדר.
הטללים הלאים קשורים גם הם ללילה ולרחוב מן הסתם (למרות שאזכור החול בהקשר לחתולים מזכיר את החול לצואת החתולים, הדוחה).
בקיצור, יש כאן משהו בין בית לחוץ, בין יללות טורדות שינה וטללים עייפים (הלאות הזו, המתחרזת עם יללת החתולים, יכולה להיות קשורה ללאות של הכותב העייף, או לכבדות של הקוסמוס, המטיל טללים לאים, או לאנלוגיה של חול בחיי הכותב בהשוואה לחול של החתול. (אני עכשיו ראוה שחתול וחול שותפים באותיות).
ארבע השורות האחרונות מתרחקות להרגשתי ממשל החתולים ועוברות לכאב של היומיום והלילה. השפה רכה כל כך, מוכת-גורל כל כך, ודווקא מול דברים כל כך עדינים. "יללת חתולים" קשה ככל שתהיה - לא מעוררת בלב הקורא צעקה נוראה או נהמה. יללות הן רכות, אבודות, וההדהוד שלהן בתוך לילותיו של גיבור השיר מהדהדות רכות וכאב וחולשה מול החיים. ואת אותו תדר אני פוגש בשורות הבאות, רק להפך - המילה מגואל היא מילה מאוד חריפה, מזוהמת, ומעוררת קונוטציה מיידית לדם. אך כאן הדימוי יוצא כואב במיוחד - נהר לא יכול ולא אמור להיות מושפע מדמעות, כי דמעות זולגות, רבות ככל שתהיינה, לא יכולות להשפיע על טבעו של אגם. המילה "נחלים מגואלים בדמעות" נותנת כאן שיפוטיות נוקבת על אומללותו של הכותב ביחס לימיו. הדמעות האלו אסורות, הכאבים איתם הוא בא אל היומיום (הסובייקטיביים) מזיקים ליומיום (האובייקטיבי).
שיר נעים וכאב נעים, עם אקספרסיביות מאוד מינימלית. אוהבים אותך אחו 3>
בהחלט התכוונתי לחתולי רחוב הפעם. בכללי, אני חושב שהחתול האולטימטיבי הסמלי הוא דווקא חתול הרחוב, כי אז תכונותיו החתוליות באות לידי ביטוי באמת על כל אופניהן.
"חתוליי מייללים" מתייחשים לאיזשהו מקום בנפש, שאו טוב לו, או רע לו. כמו צופרים פנימיים, או רחובות הלב. קצת כמו "כלבים בוכים – מלאך המוות בא לעיר". או קצת כמו הסיפור של ר' נחמן עם מנגינת היער המפחידה.
הבוקר המסומל על־ידי הטללים לא באמת מצליח לעשות שום־דבר. אני חושב שהבוקר יכול להיות או הקריאה הקוסמית, כפי שזיהית, או מנגנון פנימי של יקיצה של הנפש, אבל מבחינתי היינו־הך.
"מגואלים בדמעות" הוא רעיון שעדיין לא ירדתי לסופו, אני נוטה ראשית להמציא דימויים ורק אחר־כך לחשוב מה הם אומרים. דמעות, לרוב, נתפשות כחומר זך, שקוף, טהור, אמיתי, אותנטי, וגם בעל יכולת טיהור. וכאן בעצם הפוך, הדמעות הן יותר כמו דם, זיהום בלתי־נראה, משהו להרגיש עליו אשמה. כמו שהלילות רוויים ביללות, הימים רוויים במליחות (שאין רואים אותה, אך מרגישים אותה אם טועמים אותה). גם כאן יש אלמנט של מים מטהרים (נחל, כמו הטל הטהור) שאינם ממלאים את תפקידם כראוי (זרמי ההתחדשות והחיים נגועים בכל־כך הרבה עצב, שאינם מצליחים להצמיח דבר).
אולי קצת כמו הכריש הבוכה של רמשטיין:
"Und der Haifisch der hat Tränen und die laufen vom Gesicht
Und so kommt es dass das Wasser in den Meeren salzig ist"
