אם לא סופרים את הפעם ההיא של לפני שבוע שביקשתי ממנה להיפגש מחר.

ברצינות. אני אפילו לא יודעת איך קוראים ליועצת מהיסודי.

כאילו מי זאת?

אני מכירה את הצוות, אינלי מושג מי מבינהן היא היועצת

ומחר יש לי שיחה עם היועצת של האולפנה.

בעוד שבועיים אני מסיימת שמינית.

זה כאילו הזוי שרק עכשיו התעוררתי, ושאני מבקשת דבר כזה שניה לפני שאני עוזבת.

והאמת, ביקשתי ממנה לדבר על משו שמעיק עלי כבר המון זמן. עוד מהילדות, ושזה החמיר בכיתה ט'.משו משפחתי. 

ווואלה אני קולטת שממש לא בא לי לדבר על זה איתה.

כאילו, זה גם מביך, גם כואב, גם המון לשון הרע, גם אני עלולה להוציא את ההורים שלי רעים בסיפור, להוציא את עצמי לא משו, להודות שהייתי חלק.

ואני לא בטוחה בכלל שהיא תוכל לעזור.

ועכשיו שאלה לכם, חברים: יועצות בתיכון יכולות לתת עצות טובות באמת לאיך להתנהג בסיכסוכים משפחתיים? באיך לגשר?

הם מעבירות דברים הלאה?

כאילו, לא באלי בכלל שהשיחה הזאת תוביל לפירוד בין ההורים שלי. ממש לא. אני רוצה שהם יתקרבו.

אם תשאלו אותי מה הייתי רואה בראי של ינפתא(וואי וואי איזו חולת הארי פוטר אני) לא הייתי עונה, כי זה מביך נוראות, אבל הייתי רואה שלום. הרבה יותר משלום, בעצם. זאת משאלה נואשת.

אז חשבתי.

אם היא לא תוכל לעזור לי עם זה,

אני מעדיפה שלא לפתוח את זה דוקא מולה,

אלא לספר לה על משו אחר,

שנראלי שזה בעצם מה שגרם לי לעשות את הטיול הלילי ההוא שבגללו שלחו אותי אליה.

על השינוי הזה שפתאום עברתי בעקבות הלידות של 2 האחים החדשים שלי.

אחרי ש12 שנים מה שהכרתי זה אבא אמא אני ואחי.

אחרי 12 שנים של פינוק עצום.

של לשמוח ללכת הביתה מביתספר מוקדם כי אמא לא נמצאת ואז אפשר לשרוף עוד זמן במיקמק.

של ללכת לחוגים למרות שלא ממש רציתי, אבל אמא דחפה אותי אליהם. האמת, היום אני מודה לה. ורוצה עוד. הלוואי.

של לא לדעת לחץ מה הוא.

של להיות הילדה מבין החרוצות בכיתה.

של להיות הילדה הכי משוגעת בסניף,אבל לא כזאת שעושה שטויות של "גדולים", אלא שהיא באמת אוהבת לקפוץ למדריכה על הכתפיים, ומורלים וצ'ופרים של הרב קוק זה הדלק לנשמה שלה.

של להיות הזאת שלא יודעת איך מאכילים תינוק. או מרימים אחד כזה.

של להיות הזאת שעושה עבודות בבית בשביל הכיף וההרגשה של "אני יודעת לגהץ!" ולהשויץ שאני יותר מאח שלי.(טוב, זה גם היום;))

של להיות האחת שלעולם לעולם לעולם לא תפספס פעולה או פעילות בבית ספר או שיעור.

של האחת שחולה על להציג אבל מבינה מה המורות מצאו בה שהן בחרו אותה 3 פעמים לתפקיד ראשי.

של להיות התמימה של הכיתה, מהסיבה הפשוטה שזה מעולם לא עיניין אותה כל מה שמדברים.

של להיות האחת שיש לה בועה ורודה מאוד מישלה.(עדין יש בועה,תשאלו את כולם. אבל עכשיו יש בה יותר צבעים,בינהם גם אפור)

של להיות הילדה של אמא.

זה היה שינוי מהיר מידי.

כמה חודשים פתאום אמא לא מרגישה הכי טוב,

מקיאה כל הזמן, לא הולכת לעבודה.

זה הזמן שבו התחלתי להיות מעורבת בעבודות הבית מתוך רצון לעזור ואחריות.

בחודש השלישי שאלתי אותה מה קרה.

היא ענתה שהיא בהריון.

כמעט שברתי את הכוס ששטפתי.

בזמן הזה פתאום קלטתי שעם כל מה שאני לא מפסיקה לדבר, בשמירת סודות אני אלופת העולם. (וגם בהריון השני, שום מילה. ברצינות, אני יכולה לעבוד בשב"כ חופשי)

גם שמרתי סודות מאמא שלי בשנים שלפני ואחרי, כמו למשל את העובדה שאני ממש חופרת לחברות שלי במשו שנראה כמו שיגעון. או את העובדה ששיחקתי משחקים מסויימים במחשב. או שאני מרגישה מחוץ לעיניינים בחברה.(טוב,נו, את זה היא גילתה מהמורה...)

ותכלס, כשאני חושבת על זה, מהחברות שלי שמרתי המון סודות.

כמו העובדה שאני מעריצה חלק מהן.

שאין לי אפילו קרוב משפחה אחד מרכזניק או הרמורניק ורק כשהגעתי לבית ספר שמעתי על "הרב קוק". (לא ידעתי שקוראים לו הרב זצ"ל עד שיצא "הגיע הזמן 6")

ש.....*****************

שאני משחקת משחקי מחשב או קוראת בשעות הפנאי.

שאני לא סובלת לצאת לקניות עם חברות.

שאני לא מדברת על עצמי בשחנשים. כמובן גם שלא למה.

ועוד כמה כאלו.

ואחרי שהיא אמרה לי את זה,

נהיתי סופר-עמוסה,

בהתחשב בילדת שמנת שהייתי.(ואיפהשהו בפנים, עודני)

שטפתי כלים, עשיתי את כמעט כל הכביסות, שטפתי ריצפה,קניות, סדר וכולי וכולי

וכמובן, הרגשתי מה-זה בעננים בגלל הסוד הענק הזה.

לא סיפרתי לאף אחד בעולם.

לנפש חיה.

נראלי דיברתי על זה רק עם ה'.

וכמובן שזה לא שינה את העובדה שעדין הייתי הילדה הכי קופצנית בסניף.

לא סיפרתי גם לחברות מחוץ לבית ספר. גם לנכדה של חברה של אמא.

הייתי אצלה כשאמא הלכה ללדת.

שיחקנו "הבהלה לזהב" (בבבא קמא).

טלפון.

יהודית רוצים אותך.

אני צורחת.

מסתכלים עלי כאילו מה קרה.

אני אומרת להם שאמא שלי ילדה.

הם:😶🤨

אני:

הם: מהההההההההההההההההה!?!?!?!?!?

אבל איך??????ראינו אותה!!היא לא היתה נראת בכלל בהריון!!!! למה למען ה' לא סיפרת לי?!?!?! את החברה הכי טובה שלי!!!! אין מצב!!!!

כשסיפרתי לעוד חברה מהכיתה, היא פשוט היתה בהלם.

עוד אחת שמעה את זה בטלפון וצרחה עד כדי כך שאבא שלה טס מהרחוב הביתה לראות מה קרה.

קיצור, @שבכ, אני לשרותכם

ואז כמובן שכל החופש הייתי עם אמא והתינוקת (הרסתי לנכדה של חברה של אמא שלי הנ"ל את החופש. היא באה מאיפשהו בהר חברון לירושלים וכל הקיץ בקושי טיילנו)

ולמדתי מה זה להאכיל תינוק, לעשות לו גרעפס, לטייל איתה בכל הבית שעות על גבי שעות כשהיא שעונה על הזרוע שלי (היו לי אח"כ שרירים שחבל"ז) להתעורר באמצע הלילה, כל זה כדי שאמא שלי, שבאמת נחלשה מכל הדבר הזה, תוכל קצת לאגור כוחות.

אבל משום מה זה לא גרם לי לחשוב שאני לא יכולה ללכת לפנימיה אי שם בעמק יזרעאל.

והלכתי, באמת שהיתה שנה מדהימה,

אבל כל הזמן חשבתי על הבית, ונסעתי מלא, רק כדי לעזור. (או לנסות לעזור, אני לא יודעת....)

לבנות ולצוות סיפרתי שאני רק מתגעגעת.

ותאמינו לי, אם לא הייתי מרגישה שצריכים אותי בבית, הייתי נשארת פנ"מ כל החיים ועושה שבתות אצל חברות.

(במיוחד שזאת היתה התקופה שהדבר-שאני-לא-רוצה-לספר-ליועצת התפוצץ. ואני ברוב טפשותי ופחדנותי זרמתי איתו.)

ואז עברתי לאולפנה בירושלים. קרוב לבית. שאני אוכל תמיד לעזור. להיות שם. אני הרגשתי חייבת. אמא ביקשה.

ואני לא יודעת מה עבר לי בראש, נכנסתי להדרכה.

זאת היתה השנה (וחצי) הכי עמוסה שהייתה לי מעולם.

הקרבתי הרבה מעצמי.

הייתי מואשרת.

הייתי עסוקה.

היתה תקופה ארוכה שלא קראתי ספרים ולא ראיתי סרטים.

זה היה מדהים,

אבל קשה.

מאוד.

די מובן איך אז זה קרה שהלילה הפך להיות הזמן שלי עם עצמי, והתרגלתי לישון ב1, אחרי שעות בפורומים או עשיית שום דבר.

בימים עבדתי נונ סטופ.

רצתי ממקום למקום.

הברזתי מפעילויות חברתיות.

אבל עדיין הייתי תלמידה למופת.

גם לא סיפרתי לאמא שיש לנו שבתות כיתה לפעמים כי ידעתי שזה ממש קשה לה. 

היא היתה גם עוד פעם בהריון, יותר קשה מהקודם, אם זה אפשרי בכלל,

פלוס תינוקת.

הרגשתי שאני חצי אמא שלה.

ואז דוד נולד. היה מאוד שמח. הברזתי מחצי מהמחנה בסניף (והייתי מדריכה).אני הייתי ממש בטו מאצ' אחריות ואהבתי את זה ואז התחילו המחמאות והשאלות של "וואו איך את עוזרת לאמא שלך" ו "למה את עושה את זה?"

חשבתי שזה לא ישפיע עלי.

אז חשבתי.

עם כל משפט כזה, פתאום נהיה לי מעצבן להשגיח על אחים שלי במקום ללכת לערב התעוררות באולפנה.

פתאום קצת העיק לי.

ואז יצאתי מההדרכה (בחסדי עליון) והשתחרר לי קצת,

וגם אמא התחזקה בסיעתא דשמיא,

ואז....(יש לכם ניחוש אחד)

הגיעה הקורונה.

בהתחלה הייתי מסתובבת איתם שעות על גבי שעות בכל חור אפשרי בשכונה שאפשר היה ללכת אליו.

אז לא היה אפשרי ללכת אפילו לגינה.

וזה היה ערב פסחח

קיצור  הקורונה הזאת

פתאום ניוונה אותי.

אני עדיין הייתי במודעות של "אני חייבת להשגיח שאמא לא מתאמצת יותר מידי"

וכך קרה שזה נתפס כחוצפה, שאני מתנהגת כאילו אני אמא שלהם.

וברצינות, איך שהתחלילה הקורונה אני די שיחררתי...

אבל רק מעשית. במוח הייתי בלחץ כרגיל.

ואז לאט לאט זה ירד לי.

עכשיו הגעתי למצב שאני לפעמים מתעצבנת בגלוי כשאני צריכה ללכת עם אמא שלי ועם אחים שלי לאנשהו.

אני לא אוהבת את העובדה הזאת,

אבל די משמח אותי שאני משחררת.....

אוי טאטע.

למה אני רוצה לפרסם את זה?

למה לא פשוט למחוק או לגנוז את זה?

אני חייבת שיהיה לי במודעות שיש איזהשהו מקום שמישהו אחד בעולם הזה לפחות יודע באמת את הסיפור הזה.

ברצינות, זה בערך הסוד הכי שמור שלי

וכמו שכבר קראתם

אין עלי בשמירת סודות

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול