הרי לפעמים קיום מצוות לא מביא לקשר עם הקב"ה, אדרבה - יכול להרחיק את האדם מבוראו.

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב {הושע יד-י} כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה צדיקים ילכו בם זה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם"

"אמר רבי יוחנן על הלומד שלא לעשות שנוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם."

"אדם שכל מעשיו טובים הם ומתהלל בהם להתכבד, דומה לתבשיל חשוב מאוד בכל אבקת רוכל וראשי בשמים, ועומד אצל האש עד שיהא מקדיח ומסריח, עד שלא שווה לאכול מחמת מרירות שרפת האש; כך האדם המתפאר במעשים, מקדיח ומסריח במהללו מעשיו הטובים" (אורחות צדיקים, שער הגאווה)

מה מדבק במצוות לקב"ה? הכוונה. יש רמות שונות של כוונה והמעשה הוא סוף סוף מנכיח אותה בחיים אבל מה שמחבר בינינו לקב"ה זה הכוונה של המצוות וכשהן נעשות בפועל במציאות הכוונה מתממשת בצורה גשמית במציאות 

ואם הזכרת את תפארת ישראל למהר"ל, מדבריו בהקדמה משמע שת"ת וכל המצוות הינם אמצעי לאהבת השם. אמצעי בלעדיו אי אפשר לאהוב את ה' אבל הוא לבד לא מספיק -

"

ואל יקשה לך למה לא היו מברכין בתורה תחילה. שאין פירוש הברכה הדיבור בפה בלבד, דוודאי הדיבור בפה היו מברכים. אבל הכוונה על הברכה בעצמה, היא האהבה הגמורה והדבקות אל השם יתברך, לאהוב השם יתברך במה שנתן תורה, וזהו עניין הברכה. ואין כל האהבות שוות, כי האהבה האמתית היא האהבה בכל לב ובכל נפש, וכדכתיב "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו'). ולא היה להם האהבה הגמורה אל השם יתברך, במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה שהיא התורה שהיא טובה על הכל, שיש לברך הש"י ויתעלה שמו על זה בכל לבו. וכפי הטובה העליונה לא היו מברכים בכל לבם.

וזה שאמרו שם (נדרים פ"א א) גם כן: :"מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים שיוצאים מהם תלמידי חכמים? מפני שאין מברכין בתורה תחילה."

כי אף אם היו מברכין בפה, מכל מקום דבר הזה שהוא נתינת התורה, צריך לברך השם יתברך בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל השם יתברך. ואף אם הוא תלמיד חכם והוא צדיק גמור, רחוק הדבר הזה שיברך השם יתברך בכל לבו, על נתינת התורה כפי הראוי. ועוד, כי התלמיד חכם לבו דבק אל התורה, כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה. כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השם יתברך במה שנתן התורה."

כדי שהמצווה תתממש יש צורך בכוונה, ובאמת יש מי שסובר שמצוות לא צריכות כוונה כדי שהם יהיה מוגדרות כמצוות.

אחרי שמבינים את מהות המצווה השאלה הבאה היא - למה היא נועדה? 

זאת לא שאלה שעוסקים בה בהלכה, בהלכה לומדים מהויות של מצוות שונות ולא טעמי מצוות (לא מדוייק, אבל בתור כלל זה נכון בהחלט).

התורה שבכתב פעמים עונה על זה. ועל פי הפירוש של הרמח"ל במסילת ישרים - התורה בספר דברים אומרת זאת! הפירוש שלו מאוד פשוט, זה לא 'חידוש מפוצץ'... זה ממש כמשמעו.

וגם בכללי - פותחים תנ"ך רואים מה כתוב. זה לא רק הפסוק הזה.

התנ"ך כספר נותן מקום מאוד מסויים למצוות פרטיות אישיות - ממש לא כמו האווירה התרבותית שקיימת שתולה את עיקר הדתיות בקיום פרטי מצוות אישיות.

המצוות כוללות את חובת האיברים ואת החובת הלבבות.

בכל אופן, המצוות תלויות בקשר עם הקב"ה

הנישוק והחיבוק הם ביטוי לקשר האהבה. המשמעות שלהן יונקת רק מתוך הקשר.

כך גם במצוות. המצוות הם ביטוי לקשר עם הקב"ה והם מזינות את הקשר הזה.

האהבה מתעצמת אחרי המתמשותם של הביטויים השונים - אבל העיקר זה האהבה.

הביטויים הם  ה'לבושים' של הקשר. האהבה היא ה'נשמה' שלו.

קטונתי...

מה החיבוק שווה ללא האהבה?

כמו כן המצוות אינן העיקר אלא ביטוי של העיקר.

גם כשאהבה רוצה להתממש במציאות זה לא הופך את הביטויים שלה למטרה.

מרב שבעל אוהב את אשתו הוא רוצה לחבק אותה.

מכך שאנחנו מקבלים את מרותו של ה' אנחנו מקיימים מצוותיו. הנאמנות היא העיקר. המצוות ביטוי.

לא הבנתי את ההשוואה שלך.

גם אצל החסידים וגם אצל המתנגדים זה ככה. זה פשט התורה.

מה הקשר לשבת אני מדבר על כל מצוות התורה.

ומה המקור למחלוקת הזאת?

המהר"ל מדבר על האדם הישראלי כאיש שעיקר פועליו צריכות להיות ה'פעולות הא-להיות' (הוא קורא לזה באופן קצת שונה) - המצוות.

אמנם זה לא סותר את זה שהם משמשים כאמצעי.

יש לך ציטוט?

ברכות, פרק ב משנה ב'

אמר רבי יהושע בן קרחה:

למה קדמה (פרשת) "שמע"^ב ל"והיה אם שמוע"?

אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה,

ואחר כך יקבל עליו עול מצות.

"והיה אם שמוע" ל"ויאמר"?

ש"והיה אם שמוע" נוהג ביום ובלילה,

"ויאמר" אינו נוהג אלא ביום.

הרב קהתי מפרש:

עול מלכות שמים תחילה - הכלול בפסוק הראשון "שמע ישראל" שתכנו: אמונתנו במציאות ה' וייחודו; וזהו יסוד והעיקר בקיום התורה.

הקדמה למסילת ישרים שמביא פסוק אחד מהתורה ומנתח אותו ומראה שקיום מצוות התורה הוא אחד מתוך חמישה דברים שבהם כלול החסידות ועבודת ה' -

ומי שיתבונן בם, יראה שאין החסידות תלוי באותם הדברים שיחשבו המתחסדים הטפשים, אלא בדברי שלמות אמיתי וחכמה רבה, הוא מה שמשה רבנו, עליו השלום, מלמדנו באמרו (דברים י יב): "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה' ואת חקתיו". כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך, והם: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב, ושמירת כל המצות:

• היראה היא יראת רוממותו יתברך, שיירא מלפניו כמו שיירא מלפני מלך גדול ונורא, ויבוש מגדולתו על כל תנועה שהוא בא להתנועע, כל שכן בדברו לפניו בתפלה או בעסקו בתורתו.
• ההליכה בדרכיו כולל כל ענין יושר המדות ותקונם. והוא מה שביארו ז"ל (שבת קלג:): "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'". וכלל כל זה, שינהג האדם כל מדותיו וכל מיני פעולותיו על פי היושר והמוסר. וכללו חכמינו ז"ל (אבות פרק ב משנה א): "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", דהיינו: כל ההולך אל תכלית ההטבה האמיתית, דהיינו, שתולדתה חיזוק התורה ותקון אחוות המדינות.
• האהבה: שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו, ויצטער אם חסר זה מצדו או מאחרים, ויקנא על זה וישמח שמחה רבה בעשותו דבר מזה.
• שלמות הלב הוא: שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר הכוונה, דהיינו לתכלית עבודתו בלבד ולא לשום פנייה אחרת. ונכלל בזה שיהיה שלם בעבודה, ולא כפוסח על שתי הסעיפים או כעושה מצות אנשים מלומדה, אלא שיהיה כל לבו נתון לזה.
• שמירת כל המצות: כמשמעו, דהינו: שמירת כל המצות כלן בכל דקדוקיהן ותנאיהן.

עבודת ה', חסידות.

זאת המטרה. המצווה כאחד מהאמצעים לזה.

חסידות היא ביטוי של עבודת ה'

לא כל עובד ה' מגיע למדרגה של חסיד ואע"פ כן הוא עובד ה'

עבודת ה' היא מטרת העל שכוללת בתוכה צורות פעולה שונות. מצווה היא צורת פעולה

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום