אלמוג אוהבת את הזריחה.
הצבעים של השמיים והרוח הקרירה שמשחקת לה בתלתלים הצפופים גורמים לה להרגיש שהיא הכי יפה בעולם.
אפילו שהיא תמיד מרגישה ככה. בעצם.
היא זורקת לעולם השקט שריקה ארוכה ועולה לאופניים בחיוך ענק.
איזה בוקר טוב.
עדיין קצת חשוך אבל היא כבר מצליחה לראות שיום מקסים היום ולמי אכפת שאולגה התעקשה להאריך לה את המשמרת בפעם השלישית השבוע.
היא נוסעת מהר.
משהו שחור נראה מרחוק על המדרכה. היא כמעט מתעצבנת שאנשים כל הזמן זורקים את הזבל באמצע הרחוב במקום ללכת עוד כמה מטרים ל---
היא בולמת בשניה האחרונה ונופלת מהאופניים.
כשהיא מתרוממת הבחורה שישנה שם בנחת כבר ממצמצת בעין אחת ואלמוג רק מצליחה לחשוב שהטישרט אוברסייז השחורה שהיא לובשת באמת מתאימה יותר להיות שקית זבל.
היא לא שואלת אותה למה היא ישנה על המדרכה, רק - ''מה זה החולצה הזאת! כמעט דרסתי אותך בחיי...!"
רחלי לא מבינה איך כמעט נדרסים בגלל חולצה. והאמת, היא בכלל לא מבינה כלום ממה שקורה כאן.
היא מתיישבת בזהירות ליד אלמוג שנראית מזועזעת נורא.
''מי את בכלל?'' רחלי מבולבלת.
''אני אלמוג.'' היא יורקת את זה ומנערת את התלתלים כדי להדגיש כמה זה לא חשוב עכשיו. ''ואת..'' היא מנסה לחשוב על המשך מתאים שיתאר את הנס העצום שקרה כאן הרגע. ''בחיי שא-לוהים אוהב אותך.'' היא מחליטה בסוף.
''א-לוהים?'' רחלי מגחכת. ''הוא זרק אותי.''
הצחוק מתפרץ מאלמוג בלי שהיא רוצה בכלל. לא שואל, כמו תמיד.
''הוא זרק אותי.'' רחלי אומרת שוב. והיא לא צוחקת בכלל.
''באמת?'' אלמוג מרימה שתי גבות משועשעות. ''ככה.. זרק אותך..!''
''כן ככה.'' רחלי לא נבהלת מהפליאה הלועגת שלה. ''הוא לקח אותי אליו קרוב קרוב כדי שאני ארגיש כמה זה מתוק ורגוע ואז- אז הוא שוב זרק אותי ממנו לטירוף המטלטל הזה.''
אלמוג מצליחה להתרצן סוף סוף.
''הבנתי.'' היא אומרת בשקט.
ואז היא לא אומר עוד כלום והשקט עומד ביניהם עוד דקות ארוכות. רציני ודומם ועצוב.
''את יודעת מה?'' ניצוץ קלוש של אור חוזר לעיניים של אלמוג. ''הייתה לי סבתא שקראו לה ג'קלין. היא הייתה צדיקה צדיקה.'' ניצנוץ מתגעגע עובר בעיניים של אלמוג וגורם להן להראות ירוקות מתמיד. ''וכשאמא שלי מתה היא באה אלינו לגור עד שאבא שלי התחתן עם אורנה.''
רחלי לא יודעת מי זאת אורנה אבל משהו בקול של אלמוג אומר לה שהיא לא אוהבת אותה יותר מידי.
אלמוג משחקת בפדלים של האופניים ששוכבים לידם על האבן המחוספסת. ''סבתא ג'קלין הייתה אוהבת להצחיק אותי, תמיד. וגם אבא.'' הקול של אלמוג צרוד מגעגוע. היא לוקחת אוויר. ''אבל תמיד כשהייתי הולכת לישון שני האנשים האלו היו נהיים עצובים עצובים. לא שמעתי מה הם דיברו אבל הקול שלהם היה בוכה.'' היא עוצרת פתאום ופונה לרחלי. ''את יודעת מה זה קול שבוכה נכון? כאילו לא דמעות עכשיו, יותר שבור כזה, מכירה?''
רחלי מהנהנת.
''זהו. אז תמיד זה היה ככה. ופעם אחת היה נראה לי שיש לי נחש בחדר אז מהר ברחתי מהחדר ובמסדרון היה יותר קל לשמוע את אבא אומר לסבתא בסלון שהוא מרגיש שהחיים שלו מתו עם אמא.
זה היה מפחיד אפילו יותר מהנחש, אבל לא ברחתי. חיכיתי לשמוע מה סבתא תענה לו.''
אלמוג מחייכת לעצמה ואז מרימה עיניים לרחלי. ''את יודעת מה היא ענתה לו?'' החיוך שלה מתרחב. ''היא הלכה לארון הקטן שהיו עליו הפמוטים שלה. ידעתי את זה לפי החריקה העדינה שלו כשהיא פתחה אותו והוציאה ממנו את הסידור הקטן שלה והקריאה לאבא לאט. 'מי כמוך.. ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה' - זה פסוק מ---''
היא מתחילה להסביר ורחלי קוטעת אותה. ''אני מכירה את זה.''
אלמוג לא נבהלת. ''את הפירוש של סבתא ג'קלין את בטח לא מכירה.'' היא פוסקת. ''היא הרימה אז לאבא שלי את הסנטר כמו שהיא הייתה עושה כשהוא היה בן שש והיא אמרה לו שהשם יתברך מצמיח ישועות חדשות כל יום.
את יודעת למה אומרים 'מצמיח' ישועה? כי המילים מצמיח ישועה הם רמז לדרך שהישועה עוברת, מאותו המלך שכביכול ממית אותה, קובר אותה באדמה סדוקה ואז מחיה ומצמיח אותה קמעא קמעא מהשברים. ואת יודעת מה? כמו שמחכים לניצנים עדינים שיבקעו מהאדמה, ככה צריך לחכות לישועה. לא לחפור באדמה ולנסות להוציא אותה אל פני הקרקע, הפוך, להסתכל למעלה. בתקווה, באמונה ובתפילה. לגשם.''
השמש שמתחילה לעלות לאט צובעת את התלתלים האדמוניים של אלמוג בנחושת אצילי.
''מאז אבא לא רצה למות יותר. אפילו שהכל המשיך אותו דבר. כי הוא ידע שישועה חדשה בדרך אליו, שאולי בחוץ הכל חרב ויבש ושומם אבל מתחת לאדמה, השם מצמיח לו ישועה חדשה.''
למילים של סבתא ג'קלין יש כמו קסם כזה והוא מחלחל ללב היבש של רחלי, משקה את הניצנים העדינים של הישועות שהשם שתל בו.
אולי בכל זאת, אלוקים לא זרק אותה.
אולי עכשיו עכשיו. הרגע. הוא מצמיח לה רפואה.
אלמוג מסתכלת בפלאפון וקופצת בפתאומיות. ''הצילוו. התחילה לי המשמרת כבר! אולגה תהרוג אותיי!'' היא מזנקת על האופניים ומנופפת לרחלי.
היא מתקדמת מטר ובולמת בפתאומיות.
''את יודעת מה?'' היא מסובבת את הראש. ''סבתא ג'קלין היא תמיד הייתה אומרת שלהשם יתברך יש כל מיני סוגים של ניסים.''
היא יורדת מהאופניים ומתקרבת לרחלי.
''מבינה? לפעמים אתה מרגיש שאתה עף באווויר ועוד שניה תיפול ותתרסק ואתה כבר מדמיין איך תתפרק שם לחתיכות אז אתה צורח 'השםם תעשה לי נסס'.
ואתה לא יודע שאתה כבר בתוך הנס.''
רחלי מהנהנת בשתיקה ואלמוג עולה חזרה לאופניים ומתרחקת משם.
התלתלים שלה רוקדים מאחוריה. מבשרים את הנס שהיא.
רחלי נשענת על הגדר בעצימת עיניים.
פתאום היא מרגישה את הגוף שלה, והוא כואב נורא. בעיקר באיזור הראש אבל גם השאר.
ואם סבתא ג'קלין הייתה כאן היא בטח הייתה אומר שגם הכאב הזה - הוא בתוך הנס.
חלק מהישועה החדשה שצומחת בה.
קמעא, קמעא.
מהשברים.
שבת שהיא בנפש/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
הצבעים של השמיים והרוח הקרירה שמשחקת לה בתלתלים הצפופים גורמים לה להרגיש שהיא הכי יפה בעולם.
אפילו שהיא תמיד מרגישה ככה. בעצם.
היא זורקת לעולם השקט שריקה ארוכה ועולה לאופניים בחיוך ענק.
איזה בוקר טוב.
עדיין קצת חשוך אבל היא כבר מצליחה לראות שיום מקסים היום ולמי אכפת שאולגה התעקשה להאריך לה את המשמרת בפעם השלישית השבוע.
היא נוסעת מהר.
משהו שחור נראה מרחוק על המדרכה. היא כמעט מתעצבנת שאנשים כל הזמן זורקים את הזבל באמצע הרחוב במקום ללכת עוד כמה מטרים ל---
היא בולמת בשניה האחרונה ונופלת מהאופניים.
כשהיא מתרוממת הבחורה שישנה שם בנחת כבר ממצמצת בעין אחת ואלמוג רק מצליחה לחשוב שהטישרט אוברסייז השחורה שהיא לובשת באמת מתאימה יותר להיות שקית זבל.
היא לא שואלת אותה למה היא ישנה על המדרכה, רק - ''מה זה החולצה הזאת! כמעט דרסתי אותך בחיי...!"
רחלי לא מבינה איך כמעט נדרסים בגלל חולצה. והאמת, היא בכלל לא מבינה כלום ממה שקורה כאן.
היא מתיישבת בזהירות ליד אלמוג שנראית מזועזעת נורא.
''מי את בכלל?'' רחלי מבולבלת.
''אני אלמוג.'' היא יורקת את זה ומנערת את התלתלים כדי להדגיש כמה זה לא חשוב עכשיו. ''ואת..'' היא מנסה לחשוב על המשך מתאים שיתאר את הנס העצום שקרה כאן הרגע. ''בחיי שא-לוהים אוהב אותך.'' היא מחליטה בסוף.
''א-לוהים?'' רחלי מגחכת. ''הוא זרק אותי.''
הצחוק מתפרץ מאלמוג בלי שהיא רוצה בכלל. לא שואל, כמו תמיד.
''הוא זרק אותי.'' רחלי אומרת שוב. והיא לא צוחקת בכלל.
''באמת?'' אלמוג מרימה שתי גבות משועשעות. ''ככה.. זרק אותך..!''
''כן ככה.'' רחלי לא נבהלת מהפליאה הלועגת שלה. ''הוא לקח אותי אליו קרוב קרוב כדי שאני ארגיש כמה זה מתוק ורגוע ואז- אז הוא שוב זרק אותי ממנו לטירוף המטלטל הזה.''
אלמוג מצליחה להתרצן סוף סוף.
''הבנתי.'' היא אומרת בשקט.
ואז היא לא אומר עוד כלום והשקט עומד ביניהם עוד דקות ארוכות. רציני ודומם ועצוב.
''את יודעת מה?'' ניצוץ קלוש של אור חוזר לעיניים של אלמוג. ''הייתה לי סבתא שקראו לה ג'קלין. היא הייתה צדיקה צדיקה.'' ניצנוץ מתגעגע עובר בעיניים של אלמוג וגורם להן להראות ירוקות מתמיד. ''וכשאמא שלי מתה היא באה אלינו לגור עד שאבא שלי התחתן עם אורנה.''
רחלי לא יודעת מי זאת אורנה אבל משהו בקול של אלמוג אומר לה שהיא לא אוהבת אותה יותר מידי.
אלמוג משחקת בפדלים של האופניים ששוכבים לידם על האבן המחוספסת. ''סבתא ג'קלין הייתה אוהבת להצחיק אותי, תמיד. וגם אבא.'' הקול של אלמוג צרוד מגעגוע. היא לוקחת אוויר. ''אבל תמיד כשהייתי הולכת לישון שני האנשים האלו היו נהיים עצובים עצובים. לא שמעתי מה הם דיברו אבל הקול שלהם היה בוכה.'' היא עוצרת פתאום ופונה לרחלי. ''את יודעת מה זה קול שבוכה נכון? כאילו לא דמעות עכשיו, יותר שבור כזה, מכירה?''
רחלי מהנהנת.
''זהו. אז תמיד זה היה ככה. ופעם אחת היה נראה לי שיש לי נחש בחדר אז מהר ברחתי מהחדר ובמסדרון היה יותר קל לשמוע את אבא אומר לסבתא בסלון שהוא מרגיש שהחיים שלו מתו עם אמא.
זה היה מפחיד אפילו יותר מהנחש, אבל לא ברחתי. חיכיתי לשמוע מה סבתא תענה לו.''
אלמוג מחייכת לעצמה ואז מרימה עיניים לרחלי. ''את יודעת מה היא ענתה לו?'' החיוך שלה מתרחב. ''היא הלכה לארון הקטן שהיו עליו הפמוטים שלה. ידעתי את זה לפי החריקה העדינה שלו כשהיא פתחה אותו והוציאה ממנו את הסידור הקטן שלה והקריאה לאבא לאט. 'מי כמוך.. ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה' - זה פסוק מ---''
היא מתחילה להסביר ורחלי קוטעת אותה. ''אני מכירה את זה.''
אלמוג לא נבהלת. ''את הפירוש של סבתא ג'קלין את בטח לא מכירה.'' היא פוסקת. ''היא הרימה אז לאבא שלי את הסנטר כמו שהיא הייתה עושה כשהוא היה בן שש והיא אמרה לו שהשם יתברך מצמיח ישועות חדשות כל יום.
את יודעת למה אומרים 'מצמיח' ישועה? כי המילים מצמיח ישועה הם רמז לדרך שהישועה עוברת, מאותו המלך שכביכול ממית אותה, קובר אותה באדמה סדוקה ואז מחיה ומצמיח אותה קמעא קמעא מהשברים. ואת יודעת מה? כמו שמחכים לניצנים עדינים שיבקעו מהאדמה, ככה צריך לחכות לישועה. לא לחפור באדמה ולנסות להוציא אותה אל פני הקרקע, הפוך, להסתכל למעלה. בתקווה, באמונה ובתפילה. לגשם.''
השמש שמתחילה לעלות לאט צובעת את התלתלים האדמוניים של אלמוג בנחושת אצילי.
''מאז אבא לא רצה למות יותר. אפילו שהכל המשיך אותו דבר. כי הוא ידע שישועה חדשה בדרך אליו, שאולי בחוץ הכל חרב ויבש ושומם אבל מתחת לאדמה, השם מצמיח לו ישועה חדשה.''
למילים של סבתא ג'קלין יש כמו קסם כזה והוא מחלחל ללב היבש של רחלי, משקה את הניצנים העדינים של הישועות שהשם שתל בו.
אולי בכל זאת, אלוקים לא זרק אותה.
אולי עכשיו עכשיו. הרגע. הוא מצמיח לה רפואה.
אלמוג מסתכלת בפלאפון וקופצת בפתאומיות. ''הצילוו. התחילה לי המשמרת כבר! אולגה תהרוג אותיי!'' היא מזנקת על האופניים ומנופפת לרחלי.
היא מתקדמת מטר ובולמת בפתאומיות.
''את יודעת מה?'' היא מסובבת את הראש. ''סבתא ג'קלין היא תמיד הייתה אומרת שלהשם יתברך יש כל מיני סוגים של ניסים.''
היא יורדת מהאופניים ומתקרבת לרחלי.
''מבינה? לפעמים אתה מרגיש שאתה עף באווויר ועוד שניה תיפול ותתרסק ואתה כבר מדמיין איך תתפרק שם לחתיכות אז אתה צורח 'השםם תעשה לי נסס'.
ואתה לא יודע שאתה כבר בתוך הנס.''
רחלי מהנהנת בשתיקה ואלמוג עולה חזרה לאופניים ומתרחקת משם.
התלתלים שלה רוקדים מאחוריה. מבשרים את הנס שהיא.
רחלי נשענת על הגדר בעצימת עיניים.
פתאום היא מרגישה את הגוף שלה, והוא כואב נורא. בעיקר באיזור הראש אבל גם השאר.
ואם סבתא ג'קלין הייתה כאן היא בטח הייתה אומר שגם הכאב הזה - הוא בתוך הנס.
חלק מהישועה החדשה שצומחת בה.
קמעא, קמעא.
מהשברים.
שבת שהיא בנפש/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
