(וואו. התגעגעתי♡)
הנה. סוף סוף.
עדן מצמידה את הראש אל הפרוכת. העיניים שלה שורפות, היא מתאמצת להשאיר אותן פקוחות אבל ברגע שהיא מתעייפת וממצמצת כל הפנים שלה נהיות רטובות. היא מנסה להשתיק לפחות את הקול אבל בסוף זה מתפרץ ממנה. והיא בוכה. בוכה.
חבילת טישו נדחפת אל מתחת לפנים שלה.
''קחי. תבכי מותק. תשחררי, תבכי הכל.''
עדן לא מסתובבת אפילו לראות של מי הקול והטישו הזה, היא רק שולפת כמה חתיכות ובוכה אליהן הכל.
לקול עם הטישו יש גם יד והיא מלטפת לה עכשיו את הכתף. ''תבכי נשמתי, תבכי. כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. תבכי, תבכי לצדיק זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.'' נשיקה באוויר.
עדן חושבת על הדחק הזה.
צפוף לה. צפוף לה עם כל האנשים כאן. עם כל הילדים המתוקים שנפרדים היום מהתלתלים. עם כל האמהות שלהם שדואגות שהכל יתקתק ובעיניים שלהן יש דמעות. צפוף לה מהדמעות שלהן שכל כך כל כך לא דומות לשלה.
צפוף לה מהבית שלה. הענק והמסודר, שכמה שהיא וסתיו מנסים, הוא לא מתבלגן ולא מתקטן.
צפוף לה מהלב שלה. הריק.
היא קומצת אגרופים ולוחשת את זה לרבי שמעון הזה שכדאי לסמוך עליו.
''צפוף לי. צפוף לי מהריקנות.''
היא נותנת נשיקה והולכת אחורה. היד של הקול עם הטישו ממשיכה להחזיק בה ועדן חושבת שמזל כי אחרת בטוח היא הייתה נופלת.
הן יוצאות החוצה ויש פתאום קצת אוויר אפילו שעדיין חנוק מאנשים. עדן מרימה את הראש והיא רואה עיניים חומות כועסות.
''תגידי לי מה זה זה? תראי את חלשה! את שתית משהו היום בכלל?'' לקול של הטישו יש עיניים חומות שמתרככות עכשיו ותיק אפור שיוצא ממנו בקבוק מים ו---
עוד טישו.
''אני אודליה.''
לקול של הטישו יש שם. עדן מברכת על המים ושותה. העולם מתבהר טיפונת והיא רואה שלאודליה יש פנים כמעט חלקות חוץ משני קמטים עמוקים על המצח ובין הגבות.
אחרי זה שוב הכל נהיה מטושטש ושדה הראיה שלה מצטמצם רק לאישה קוראת תהילים בעמידה ומרדימה תינוקת בת כמעט שנה. היא בוהה בה.
אודליה מסתכלת לאן שהעיניים שלה מסתכלות ומבינה מיד.
''מתוקה התינוקת, כן?'' היא חצי שואלת חצי אומרת.
''כן.'' הקול של עדן מרוקן מהכל. ''גם לאחותי יש כאלה, בשיירה'' עדן אומרת 'כאלה' - כאילו זה מובן. כאילו בכלל עדיף לא להגיד את המילה העדינה הזאת שהיא מחכה לה כל כך. ''ואני בדרך כלל מפרגנת ואני אוהבת את האחיינים שלי מאוד מאוד'' היא מרגישה צורך להתנצל. ''אני לא מקנאה בכלל'' בכלל בכלל. רק נשרפת מהרצון שיהיה לי גם. ''פשוט היום---''.
הבכי קוטע אותה.
''זה בסדר מאמלה. מותר לרצות גם, מותר'' אודליה מחזיקה את היד הקפואה של עדן בתוך הידיים החמימות שלה. ''אסור להפסיק לרצות ולחכות.''
''אבל אני רוצה להפסיק.'' עדן לוקחת מלא אוויר שיחנוק את הבכי. ''אני לא רוצה יותר לחכות ולקוות ולהתרסק. לא רוצה לנסות בכוח לנשום ואז שוב להחנק.''
אודליה עושה עם הראש לא נחרץ. ''לא לא. אסור להפסיק לחכות, את רואה את כל האנשים כאן?'' היא עוצרת ומסתכלת עליהם לרגע, בוכים או רוקדים או מצטלמים. ''כולם מחכים.''
עדן מסתכלת ופתאום היא לא רואה רק אמהות מאושרות גוזרות תלתלים. ובין הנשים המתפללות היא רואה את הציפייה הזו. נוגה ומתחננת.
''זאת מחכה לאיש שיאהב אותה, שיגלה לה פעם ראשונה שגם לה יש סיכוי ואפשר לה להיות נאהבת.'' הקול של אודליה כואב באמת. ''וזאת בכלל מה אכפת לה מעצמה, היא רק רוצה מישהו שיהיה אבא לילדים שלה, המרוסקים והבודדים. מישהו שירפא להם את הפצעים.''
האנשים ברחבה מקבלים פתאום מימד חדש, מאחורי כל אחד מהם כאילו נבנה עולם שלם. מתגעגע ומייחל.
''אחד מחכה לשלוות הנפש, להפסיק להיטלטל בין היי לדאון. ואחד מחכה לתשובה שלימה. אבל כולנו, את יודעת מה כולנו? מחכים לשבת.''
עדן חושבת שהשבת היא מתנה עצומה אבל איך זה קשור בכלל לנפש הבודדה שלה.
אודליה מחייכת חיוך קסום. ''יש שבת שהיא בנפש.
אחרי שש ימים של עבודה וקריעה עצמית וגעגוע נואש - מגיעה השבת, כמו קריאה לנפש לצאת מתוך ההפיכה - מכל הבניינים שהתפרקו בתוכה והיא נקברה בהם.
כעבור שש ימים, שיכולים לקחת גם שש שעות או שש שנים. או שישים. לא חשוב הזמן.
הנפש לובשת שמלה לבנה וה' מלטף אותה ולוחש לה בחמלה עצומה ש'רב לך שבת בעמק הבכא' - יותר מדי זמן ישבת פה בליכלוך הזה, בטינופת.
עכשיו הגיע זמן חמלה.
ובואי אלי, בואי כלה.''
עדן מרגישה שמשהו בתוכה נמס מהקול הרחום הזה, מהתקווה שיום יבוא והוא יאסוף גם אותה.
אודליה קוטעת לה את החלומות. ''אבל את יודעת מה כל כך יפה וכל כך מפחיד בשבת הזאת?'' היא לא מחכה לתשובה ועונה לעצמה. ''המחזוריות שלה. כי אחרי כל שבת כזאת יבואו שישה ימים שאין בהם מנוחה, והנפש שוב לא מצליחה לנשום.''
עדן מכירה את זה מידי מקרוב.
עלייה-ירידה. משבר-צמיחה.
היא מושכת בכתפיים במרדנות. ''זה באמת מפחיד. וזה לא יפה בכלל.''
אודליה מזדעקת. ''זה יפה, בטח יפה. כי בסוף מלחמת ששת הימים הזאת באה השבת. הפסקת אש.
ורק בזכות האש הזאת, הכדורים המתעופפים מעל הראש והפחד המתמיד. יודעים להעריך אותה.
את השבת של הנפש.
ולחתור אליה. ולכסוף אליה.
אל עדן הנפשות.''
עדן שותקת. נותנת למילים לחלחל בתוכה, אל כל השבילים הפתוחים. הריקים.
המחכים להתמלאות.
והיא יודעת פתאום שלמסע הזה יש סוף טוב. שלשבוע הזה, הארוך והמתיש - תהיה שבת.
ואפילו שאחריה יגיעו שוב ימים ארוכים ומפחידים, היא מוצאת בה נחמה.
עד ליום שכולו שבת ומנוחה.
הפלאפון שלה מצלצל. סתיו.
בטח הוא רוצה להגיד שהם צריכים ללכת כבר.
היא עונה לו ואז חוזרת להיפרד מאודליה.
העיניים של אודליה מחייכות אבל הפנים שלה רציניות. ''את יודעת למה כל אלה המחכים באים דווקא לרבי שמעון בר יוחאי?''
משהו יותר רגוע לעדן בלב. ''למה?'' היא שואלת באמת.
''כי רבי שמעון זה אור. רבי שמעון גילה את האור שבתורה.
את מה שמאחורה.
את רואה את המדורה הזאת?'' היא מצביעה על האש הבוערת והאנשים שרוקדים מסביבה. ''הוא גילה לנו שהיא לא רק שורפת ומסוכנת - היא אור. היא חום.
היא לא רק מופרעת ומשתוללת - היא כוספת, היא מתחננת. היא מתגעגעת.''
עדן באה ללכת אבל אודליה ממשיכה להחזיק לה את היד. ''רז בגימטריה אור. כשמגלים את הסוד שמאחורי הדברים, זה נהיה אור. עכשיו זה שורף. אבל כשהכל יתבהר ומסכים יפלו, זה יהיה אור''.
''אמן'' עדן לוחשת.
אמן שנראה את האור. שנאמין שיש אותו בתוכנו. מאחורי חולשות ונפילות.
שנדע שיש אותו לא רק בסוף הדרך, גם כאן ועכשיו.
בתוך הכאב, בתוך הציפייה.
הן מתקדמות קצת ועדן רואה כבר את סתיו ליד הרכב.
אודליה מחבקת אותה. משהו כל כך מנחם בידיים שלה שעוטפות אותה.
''גם אני מחכה.'' אודליה לוחשת לה בתוך החיבוק ודוחפת לה את החבילה של הטישו. ''גם אני מחכה. לילד שלי הגבוה והגיבור שחיבק אותי ולחש לי. 'אמא, אני רק הולך לשמור על הארץ היפה שלי וכבר חוזר, טוב?' ואני אמרתי לו 'טוב'. לא הייתה לי ברירה, הוא כולו היה טוב. והוא חייך לדמעות שלי ולחש להן שוב 'אני כבר חוזר טוב?' ועד היום הן מחכות לו.'' העיניים של אודליה נפתחות כמו שני נחלים. ''את יודעת מה אני מתפללת? שהן לא יפסיקו לחכות, ששני הנהרות האלה'' היא מצביעה על הדמעות שבשתי הלחיים. ''לא יפסיקו לזרום, כי כל עוד הם זורמים ומתחננים, יש חיים. יש תיקווה. כשהם יפסיקו להתפתל לי על הלחיים בגעגוע-גם אני אמות.''
עדן מרגישה שוב את הגוש הזה שמתהפך לה בגרון.
דיי. רק לא לבכות שוב להיום.
אודליה שמה לב גם לזה. ''תשחררי אותן כבר, מתוקה. תשחררי. את כל הזמן עוצרת את הנחלים של התפילה שלך.''
עדן משחררת. בבת אחת.
ובפעם הראשונה הרטיבות הזאת לא מזכירה לה חולשה ולא כפיות טובה.
היא תפילה. וגעגוע. ותקווה.
וכל עוד הנחלים האלה לא מתייבשים, גם הלב שלה חי.
''תודה.''היא לוחשת לאודליה.
''תודה תגידי לו.'' אודליה מבטלת מיד ומצביעה לשמיים.
עדן מהנהנת ומתחילה להתקדם לכיוון סתיו.
בדרך היא מרימה את העיניים לשמיים החשוכים והשפתיים שלה זזות לאט.
''תו-דה.''
אפילו שחשוך עכשיו ועוד לא האיר הבוקר.
בטוח שגם מאחורי השמיים השחורים האלה מסתתר סוד וכשהסוד יתגלה ביחד עם כבוד השם עליה, הוא יקרא לה להתעורר מהלילה הזה.
תתעוררי, יפה אחת.
כי בא אורך. קומי אורי.
את פתח לנו/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
הנה. סוף סוף.
עדן מצמידה את הראש אל הפרוכת. העיניים שלה שורפות, היא מתאמצת להשאיר אותן פקוחות אבל ברגע שהיא מתעייפת וממצמצת כל הפנים שלה נהיות רטובות. היא מנסה להשתיק לפחות את הקול אבל בסוף זה מתפרץ ממנה. והיא בוכה. בוכה.
חבילת טישו נדחפת אל מתחת לפנים שלה.
''קחי. תבכי מותק. תשחררי, תבכי הכל.''
עדן לא מסתובבת אפילו לראות של מי הקול והטישו הזה, היא רק שולפת כמה חתיכות ובוכה אליהן הכל.
לקול עם הטישו יש גם יד והיא מלטפת לה עכשיו את הכתף. ''תבכי נשמתי, תבכי. כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. תבכי, תבכי לצדיק זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.'' נשיקה באוויר.
עדן חושבת על הדחק הזה.
צפוף לה. צפוף לה עם כל האנשים כאן. עם כל הילדים המתוקים שנפרדים היום מהתלתלים. עם כל האמהות שלהם שדואגות שהכל יתקתק ובעיניים שלהן יש דמעות. צפוף לה מהדמעות שלהן שכל כך כל כך לא דומות לשלה.
צפוף לה מהבית שלה. הענק והמסודר, שכמה שהיא וסתיו מנסים, הוא לא מתבלגן ולא מתקטן.
צפוף לה מהלב שלה. הריק.
היא קומצת אגרופים ולוחשת את זה לרבי שמעון הזה שכדאי לסמוך עליו.
''צפוף לי. צפוף לי מהריקנות.''
היא נותנת נשיקה והולכת אחורה. היד של הקול עם הטישו ממשיכה להחזיק בה ועדן חושבת שמזל כי אחרת בטוח היא הייתה נופלת.
הן יוצאות החוצה ויש פתאום קצת אוויר אפילו שעדיין חנוק מאנשים. עדן מרימה את הראש והיא רואה עיניים חומות כועסות.
''תגידי לי מה זה זה? תראי את חלשה! את שתית משהו היום בכלל?'' לקול של הטישו יש עיניים חומות שמתרככות עכשיו ותיק אפור שיוצא ממנו בקבוק מים ו---
עוד טישו.
''אני אודליה.''
לקול של הטישו יש שם. עדן מברכת על המים ושותה. העולם מתבהר טיפונת והיא רואה שלאודליה יש פנים כמעט חלקות חוץ משני קמטים עמוקים על המצח ובין הגבות.
אחרי זה שוב הכל נהיה מטושטש ושדה הראיה שלה מצטמצם רק לאישה קוראת תהילים בעמידה ומרדימה תינוקת בת כמעט שנה. היא בוהה בה.
אודליה מסתכלת לאן שהעיניים שלה מסתכלות ומבינה מיד.
''מתוקה התינוקת, כן?'' היא חצי שואלת חצי אומרת.
''כן.'' הקול של עדן מרוקן מהכל. ''גם לאחותי יש כאלה, בשיירה'' עדן אומרת 'כאלה' - כאילו זה מובן. כאילו בכלל עדיף לא להגיד את המילה העדינה הזאת שהיא מחכה לה כל כך. ''ואני בדרך כלל מפרגנת ואני אוהבת את האחיינים שלי מאוד מאוד'' היא מרגישה צורך להתנצל. ''אני לא מקנאה בכלל'' בכלל בכלל. רק נשרפת מהרצון שיהיה לי גם. ''פשוט היום---''.
הבכי קוטע אותה.
''זה בסדר מאמלה. מותר לרצות גם, מותר'' אודליה מחזיקה את היד הקפואה של עדן בתוך הידיים החמימות שלה. ''אסור להפסיק לרצות ולחכות.''
''אבל אני רוצה להפסיק.'' עדן לוקחת מלא אוויר שיחנוק את הבכי. ''אני לא רוצה יותר לחכות ולקוות ולהתרסק. לא רוצה לנסות בכוח לנשום ואז שוב להחנק.''
אודליה עושה עם הראש לא נחרץ. ''לא לא. אסור להפסיק לחכות, את רואה את כל האנשים כאן?'' היא עוצרת ומסתכלת עליהם לרגע, בוכים או רוקדים או מצטלמים. ''כולם מחכים.''
עדן מסתכלת ופתאום היא לא רואה רק אמהות מאושרות גוזרות תלתלים. ובין הנשים המתפללות היא רואה את הציפייה הזו. נוגה ומתחננת.
''זאת מחכה לאיש שיאהב אותה, שיגלה לה פעם ראשונה שגם לה יש סיכוי ואפשר לה להיות נאהבת.'' הקול של אודליה כואב באמת. ''וזאת בכלל מה אכפת לה מעצמה, היא רק רוצה מישהו שיהיה אבא לילדים שלה, המרוסקים והבודדים. מישהו שירפא להם את הפצעים.''
האנשים ברחבה מקבלים פתאום מימד חדש, מאחורי כל אחד מהם כאילו נבנה עולם שלם. מתגעגע ומייחל.
''אחד מחכה לשלוות הנפש, להפסיק להיטלטל בין היי לדאון. ואחד מחכה לתשובה שלימה. אבל כולנו, את יודעת מה כולנו? מחכים לשבת.''
עדן חושבת שהשבת היא מתנה עצומה אבל איך זה קשור בכלל לנפש הבודדה שלה.
אודליה מחייכת חיוך קסום. ''יש שבת שהיא בנפש.
אחרי שש ימים של עבודה וקריעה עצמית וגעגוע נואש - מגיעה השבת, כמו קריאה לנפש לצאת מתוך ההפיכה - מכל הבניינים שהתפרקו בתוכה והיא נקברה בהם.
כעבור שש ימים, שיכולים לקחת גם שש שעות או שש שנים. או שישים. לא חשוב הזמן.
הנפש לובשת שמלה לבנה וה' מלטף אותה ולוחש לה בחמלה עצומה ש'רב לך שבת בעמק הבכא' - יותר מדי זמן ישבת פה בליכלוך הזה, בטינופת.
עכשיו הגיע זמן חמלה.
ובואי אלי, בואי כלה.''
עדן מרגישה שמשהו בתוכה נמס מהקול הרחום הזה, מהתקווה שיום יבוא והוא יאסוף גם אותה.
אודליה קוטעת לה את החלומות. ''אבל את יודעת מה כל כך יפה וכל כך מפחיד בשבת הזאת?'' היא לא מחכה לתשובה ועונה לעצמה. ''המחזוריות שלה. כי אחרי כל שבת כזאת יבואו שישה ימים שאין בהם מנוחה, והנפש שוב לא מצליחה לנשום.''
עדן מכירה את זה מידי מקרוב.
עלייה-ירידה. משבר-צמיחה.
היא מושכת בכתפיים במרדנות. ''זה באמת מפחיד. וזה לא יפה בכלל.''
אודליה מזדעקת. ''זה יפה, בטח יפה. כי בסוף מלחמת ששת הימים הזאת באה השבת. הפסקת אש.
ורק בזכות האש הזאת, הכדורים המתעופפים מעל הראש והפחד המתמיד. יודעים להעריך אותה.
את השבת של הנפש.
ולחתור אליה. ולכסוף אליה.
אל עדן הנפשות.''
עדן שותקת. נותנת למילים לחלחל בתוכה, אל כל השבילים הפתוחים. הריקים.
המחכים להתמלאות.
והיא יודעת פתאום שלמסע הזה יש סוף טוב. שלשבוע הזה, הארוך והמתיש - תהיה שבת.
ואפילו שאחריה יגיעו שוב ימים ארוכים ומפחידים, היא מוצאת בה נחמה.
עד ליום שכולו שבת ומנוחה.
הפלאפון שלה מצלצל. סתיו.
בטח הוא רוצה להגיד שהם צריכים ללכת כבר.
היא עונה לו ואז חוזרת להיפרד מאודליה.
העיניים של אודליה מחייכות אבל הפנים שלה רציניות. ''את יודעת למה כל אלה המחכים באים דווקא לרבי שמעון בר יוחאי?''
משהו יותר רגוע לעדן בלב. ''למה?'' היא שואלת באמת.
''כי רבי שמעון זה אור. רבי שמעון גילה את האור שבתורה.
את מה שמאחורה.
את רואה את המדורה הזאת?'' היא מצביעה על האש הבוערת והאנשים שרוקדים מסביבה. ''הוא גילה לנו שהיא לא רק שורפת ומסוכנת - היא אור. היא חום.
היא לא רק מופרעת ומשתוללת - היא כוספת, היא מתחננת. היא מתגעגעת.''
עדן באה ללכת אבל אודליה ממשיכה להחזיק לה את היד. ''רז בגימטריה אור. כשמגלים את הסוד שמאחורי הדברים, זה נהיה אור. עכשיו זה שורף. אבל כשהכל יתבהר ומסכים יפלו, זה יהיה אור''.
''אמן'' עדן לוחשת.
אמן שנראה את האור. שנאמין שיש אותו בתוכנו. מאחורי חולשות ונפילות.
שנדע שיש אותו לא רק בסוף הדרך, גם כאן ועכשיו.
בתוך הכאב, בתוך הציפייה.
הן מתקדמות קצת ועדן רואה כבר את סתיו ליד הרכב.
אודליה מחבקת אותה. משהו כל כך מנחם בידיים שלה שעוטפות אותה.
''גם אני מחכה.'' אודליה לוחשת לה בתוך החיבוק ודוחפת לה את החבילה של הטישו. ''גם אני מחכה. לילד שלי הגבוה והגיבור שחיבק אותי ולחש לי. 'אמא, אני רק הולך לשמור על הארץ היפה שלי וכבר חוזר, טוב?' ואני אמרתי לו 'טוב'. לא הייתה לי ברירה, הוא כולו היה טוב. והוא חייך לדמעות שלי ולחש להן שוב 'אני כבר חוזר טוב?' ועד היום הן מחכות לו.'' העיניים של אודליה נפתחות כמו שני נחלים. ''את יודעת מה אני מתפללת? שהן לא יפסיקו לחכות, ששני הנהרות האלה'' היא מצביעה על הדמעות שבשתי הלחיים. ''לא יפסיקו לזרום, כי כל עוד הם זורמים ומתחננים, יש חיים. יש תיקווה. כשהם יפסיקו להתפתל לי על הלחיים בגעגוע-גם אני אמות.''
עדן מרגישה שוב את הגוש הזה שמתהפך לה בגרון.
דיי. רק לא לבכות שוב להיום.
אודליה שמה לב גם לזה. ''תשחררי אותן כבר, מתוקה. תשחררי. את כל הזמן עוצרת את הנחלים של התפילה שלך.''
עדן משחררת. בבת אחת.
ובפעם הראשונה הרטיבות הזאת לא מזכירה לה חולשה ולא כפיות טובה.
היא תפילה. וגעגוע. ותקווה.
וכל עוד הנחלים האלה לא מתייבשים, גם הלב שלה חי.
''תודה.''היא לוחשת לאודליה.
''תודה תגידי לו.'' אודליה מבטלת מיד ומצביעה לשמיים.
עדן מהנהנת ומתחילה להתקדם לכיוון סתיו.
בדרך היא מרימה את העיניים לשמיים החשוכים והשפתיים שלה זזות לאט.
''תו-דה.''
אפילו שחשוך עכשיו ועוד לא האיר הבוקר.
בטוח שגם מאחורי השמיים השחורים האלה מסתתר סוד וכשהסוד יתגלה ביחד עם כבוד השם עליה, הוא יקרא לה להתעורר מהלילה הזה.
תתעוררי, יפה אחת.
כי בא אורך. קומי אורי.
את פתח לנו/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
