שירת נשים
קר בחוץ.
הוא יושב מכורבל, רועד. מביט למטה, אל החושך ששם, אל הערפל שמכסה את העמק, אל הבתים החשוכים.
נראה העולם כאילו נכנע. כאילו התעייף והכניס עצמו לתרדמת. עייף מלחיות, עייף מלהבין.
נראה העולם כאילו רק צריך בסיס של ביטחון, כאילו רק רוצה להרגיש שעומד הוא על משהו ולא באוויר.
הוא מסתכל על הבתים. שקועים בתוך החושך, מגנים על עצמם מהרוח שמקפיאה את העצמות.
יש ציפורים שמנסות לעוף אבל הרוח סוגרת להם את הכנפיים. הם נכנעות, נכנסות לתוך העץ, מחכות להפוגה של הרוח.
לא יודעות אם ומתי ההפוגה הזאת תבוא.
הוא עוצם את העיניים, נותן לדמעות לזרום. שיוציאו קצת מהכאב החוצה, שיוציאו קצת מהמילים שכליי המציאות מצמצים.
"עיקר האמונה לדעת שהכל שם
אפילו בחורבנו
מפני ששם קדושתה
ורואים
ואינם יודעים שרואים" הוא לוחש,
"מפני ששם קדושתה, ואנחנו רואים ולא יודעים שרואים".
באחד הבתים למטה נדלק אור. יש אנשים שאם יעברו שם ברחוב וישאלו אותם אם יש אור הם יגידו שלא, חשוך בחוץ.
אבל יש אור. והם רואים. לא יודעים שרואים.
אבל האור קיים.
הוא שם.
מפני ששם קדושתה.
הוא נשכב אחורה, מסתכל למעלה.
"אתה שם, אני יודע. ואתה פה, כאן קדושתך.
הכל שלך, הכל לכבודך. אתה זה העניין.
לא מבין. לא צריך להבין. רוצה רק אותך. רק אותך."
הוא הבסיס, הוא החיבור.
"ריבונו של עולם, הריני מקשר את עצמי"
רק להיות מחובר. מי שמחובר למעלה לא נופל למטה.
"אנחנו לוקחים פה את הדברים ברצינות. את החושך, את הכאב.
אותך, הדבר הרציני, אנחנו לוקחים בחלקים, לוקחים לרגעים. לא מבינים. בכלל לא מבינים.
לא מבינים שגם אם לא לוקחים אותך אתה עדיין, וגם אם לוקחים אותך בחלקים אתה הכל".
הבסיס של הכל. אתה הכל.
והעולם.. העולם בנוי על עמודים של אהבה, על ידיים של אמונה.
על ידיים שלא זזו ולא יזוזו לעולם. ידי אהבה ואמונה, אמונה בנקודה הכי מדוייקת, שלא תזוז לעולם. ידי שלום.
"אבל הלב כואב!" הוא נעמד, צועק.
לב כואב לא רוצה הסברים. רק את השקט והבטחון שלו בחזרה.
"תפתח!! תפתח כבר! תראה אותך!"
הוא צורח את הכאב שזורם לו בדם, משתולל את השגעון, בועט את השאלות, בוכה את החושך שאוטם לו את העיניים.
צורח ומשתולל ובועט ובוכה. מטיח את עצמו אחורה, לאדמה.
הוא שוכב שם על הגב, בוכה. הדמעות שוטפות.
ואיתו השמיים בוכים. בוכים ומוחים. מוחים דמעה מעל כל פנים.
מתחתיו האדמה,
איתו אלוקים
והעולם עומד על שלום.
שלום עולמים.
@רק הפעם.
קר בחוץ.
הוא יושב מכורבל, רועד. מביט למטה, אל החושך ששם, אל הערפל שמכסה את העמק, אל הבתים החשוכים.
נראה העולם כאילו נכנע. כאילו התעייף והכניס עצמו לתרדמת. עייף מלחיות, עייף מלהבין.
נראה העולם כאילו רק צריך בסיס של ביטחון, כאילו רק רוצה להרגיש שעומד הוא על משהו ולא באוויר.
הוא מסתכל על הבתים. שקועים בתוך החושך, מגנים על עצמם מהרוח שמקפיאה את העצמות.
יש ציפורים שמנסות לעוף אבל הרוח סוגרת להם את הכנפיים. הם נכנעות, נכנסות לתוך העץ, מחכות להפוגה של הרוח.
לא יודעות אם ומתי ההפוגה הזאת תבוא.
הוא עוצם את העיניים, נותן לדמעות לזרום. שיוציאו קצת מהכאב החוצה, שיוציאו קצת מהמילים שכליי המציאות מצמצים.
"עיקר האמונה לדעת שהכל שם
אפילו בחורבנו
מפני ששם קדושתה
ורואים
ואינם יודעים שרואים" הוא לוחש,
"מפני ששם קדושתה, ואנחנו רואים ולא יודעים שרואים".
באחד הבתים למטה נדלק אור. יש אנשים שאם יעברו שם ברחוב וישאלו אותם אם יש אור הם יגידו שלא, חשוך בחוץ.
אבל יש אור. והם רואים. לא יודעים שרואים.
אבל האור קיים.
הוא שם.
מפני ששם קדושתה.
הוא נשכב אחורה, מסתכל למעלה.
"אתה שם, אני יודע. ואתה פה, כאן קדושתך.
הכל שלך, הכל לכבודך. אתה זה העניין.
לא מבין. לא צריך להבין. רוצה רק אותך. רק אותך."
הוא הבסיס, הוא החיבור.
"ריבונו של עולם, הריני מקשר את עצמי"
רק להיות מחובר. מי שמחובר למעלה לא נופל למטה.
"אנחנו לוקחים פה את הדברים ברצינות. את החושך, את הכאב.
אותך, הדבר הרציני, אנחנו לוקחים בחלקים, לוקחים לרגעים. לא מבינים. בכלל לא מבינים.
לא מבינים שגם אם לא לוקחים אותך אתה עדיין, וגם אם לוקחים אותך בחלקים אתה הכל".
הבסיס של הכל. אתה הכל.
והעולם.. העולם בנוי על עמודים של אהבה, על ידיים של אמונה.
על ידיים שלא זזו ולא יזוזו לעולם. ידי אהבה ואמונה, אמונה בנקודה הכי מדוייקת, שלא תזוז לעולם. ידי שלום.
"אבל הלב כואב!" הוא נעמד, צועק.
לב כואב לא רוצה הסברים. רק את השקט והבטחון שלו בחזרה.
"תפתח!! תפתח כבר! תראה אותך!"
הוא צורח את הכאב שזורם לו בדם, משתולל את השגעון, בועט את השאלות, בוכה את החושך שאוטם לו את העיניים.
צורח ומשתולל ובועט ובוכה. מטיח את עצמו אחורה, לאדמה.
הוא שוכב שם על הגב, בוכה. הדמעות שוטפות.
ואיתו השמיים בוכים. בוכים ומוחים. מוחים דמעה מעל כל פנים.
מתחתיו האדמה,
איתו אלוקים
והעולם עומד על שלום.
שלום עולמים.
@רק הפעם.
