איך זה מסתדר עם חובת הלבבות ז"ל שכותב שהמדבר לשון הרע זכויותיו נלקחים?
וכן עם מה שכתב המרח"ו ז"ל שהכועס נלקחים כל זכויותיו?
או שמא צ"ל שהכוונה בגמרא שמדובר בפושעי ישראל שנשמרים מכעס ולשון הרע.. דחוק ביותר
ועוד קשה שכתוב שצדיק נוטל חלקו וחלק חברו הרשע בגן עדן,
ואם אמת הוא שבלשון הרע זכויותיו עוברים למספר אז החלק שלו כבר ניתן לאנשים רבים ולא לאדם אחד..
ואם נסביר את זה שזה ממש הכוונה שהצדיק הוא האדם שסיפרו עליו עדיין קשה מדוע הוגדר דווקא הלשון 'צדיק'
מילא לשון הרע היה דווקא על שקר ניחא, שהוא בגדר 'צדיק בדינו' אך כשלשון הרע הוא על אמת אינו מסתדר כלל...
במשך השנים הדבר הזה יותר ויותר מתחוור לי שאין הדבר כפשוטו כלל ועיקר.
עניין אותי אם יש באמת איזה רב גדול שפירש את העניין אחרת ממה שכל האנשים חושבים.
השתי דברים הללו לגבי הכעס ולשון הרע שברו אותי רוחנית מזה שנים רבות של צער ויגון ואי דקדוק במצוות (כי בשביל מה..?) ויעידו רבים שלפני שידעתי את הדברים הללו הייתי איש צדיק וירא שמיים.
לא שיש לי טענות חס ושלום על הקב"ה לא יעלה על הדעת ח"ו,
הרי איננו חייב לנו כלום, מידו הכל ומידו נתנו לו ואין הוא חייב לנו מאומה.
