עבר עריכה על ידי קמה ש. בתאריך ג' בתמוז תשפ"א 00:40
ה' שפתיי תפתח
שבוע טוב יקרה ❤
לפני הכל, מזל טוב על התינוק החדש!!!
שהוא יביא לכם את כל האור והטוב שבעולם בע''ה!!!
מאד שמחתי לקרוא את מה שכתבת הערב על הקשר שלכם באופן כללי:
* שיש לכם קשר מהמם *מאד* ברוך ה'!!
* שיש לכם תקשורת טובה ברוך ה'!!
* שהכל מתנהל בצורה כ''כ טובה ברוך ה'!!
* וגם שיש מחלוקות ומריבות (מצויין! גם החלק הזה בריא בסופו של דבר)
* ושכשהן קורות אתם יודעים להתנהל בתוכן ולקום מהן. אלופים!! זה כ''כ לא מובן מאליו...!
נשמע שיש לכם זוגיות באמת טובה ובריאה, וזה בסיס כ''כ חשוב וטוב! ברוך ה', ברוך ה' ❤
***
ושלשום קרה משהו מאד לא פשוט.
זה התחיל מרצון להיות קרובים, לשמוח ביחד ולאהוב.
ומשהו באמצע השתבש - ועל פניו קרה בדיוק ההפך 
בבסיס היה רצון טבעי ומבורך שוב למצוא אחד את השני כזוג -
כשאתם אחרי הריון, במהלכו לא הסתדר לכם להיות הרבה ביחד
כשאתם אחרי תקופת איסור ארוכה של אחרי לידה
כשאתם בתקופת הסתגלות עם התינוק החדש, מן הסתם מחוסרי שינה במידה רבה ועסוקים מאד-מאד
ובכלל - כשאתם הורים לילדים, שזה תמיד משרה שלמה, ששואבת ומעייפת מאד ולא נותנת הרבה מקום לקשר הזוגי.
זה היה רצון מעולה ואשריכם ממש!!
ולכן עצוב עוד יותר שזה התגלגל לאירוע מסובך וכואב כזה.
הפער הזה בין מה שהיה הרצון למה שהפך להיות המצוי הוא דבר ששורף בפני עצמו.
הייתה ציפייה לרגע מקרב, ובסוף יצאתם כל-כך רחוקים -
עד כדי כך שנכון לעכשיו לא ברור לכם איך ומתי הדברים יסתדרו ותצליחו להתאושש ממה שהיה.
***
אני קוראת את מה שעברת ולבי כל-כך איתך!!!!
אני ממש יכולה להבין איך החוויה שעברת כאבה לך בכל המישורים!!!
בתוך כל הרצון היפיפה הזה להיות קרובים -
מתחיל לכאוב לך.
לא כאב קל,
אלא כאב *ממש* -
כמו שכתבת.
את צריכה לחשוב די מהר ולקבל החלטה.
את עושה שקלול של הנתונים:
- מבינה שבעלך באמצע מבחינתו
- בעיקרון רוצה לשמח אותו, שזה יסתיים בצורה טובה
- אבל גם רואה שזה לא כאב שאת יכולה לשאת.
- זוכרת שאת אחרי לידה, אולי גם קצת נבהלת שלא תפצעי.
- לוקחת בחשבון שכבר הייתם ביחד מספר פעמים ומבינה שהמקום רגיש עדיין ומאותת לך שהוא זקוק להפסקה ולמנוחה.
- מזהה שאת באי נוחות נפשית כי הסיטואציה לא נעימה לך וכי את חשה כאב
- מן הסתם מתכווצת (כי זה מה שקורה לנו כשאנחנו בלחץ וכשלא טוב לנו) -- וכתוצאה מזה הכאב מתעצם
- זוכרת שההלכה קובעת באופן מפורש שיחסים מקיימים רק ברצון שניהם, ועכשיו ספציפית, בגלל כל הנ''ל, את במקום שהוא ההיפך של רצון.
בשניות המוח מעבד את כל הנתונים האלה,
ומביא אותך לבקש מבעלך להפסיק.
כאן אני רוצה להגיד לך שבעיניי, מה שעשית ברגע הזה,
כשביקשת מבעלך היקר להפסיק -
זה היה דבר טוב!!!
זה היה דבר נכון!!!
זה היה דבר בריא!!!
כי מה בעצם היה שם כשביקשת את זה?
קודם כל, הגנת על עצמך.
הגנת על המקום העייף והכואב.
הגנת על הנפש שלך, שהתחילה להיבהל ולסבול.
הגנת על הרצון העתידי שלך לקיים יחסים
(על-ידי זה שלא היית מוכנה להמשיך איפה שזה מתחיל להיות מקום של סבל במקום מקום של עונג)
הגנת על הקשר הטוב ביניכם (שלא יווצרו משקעים שליליים ביניכם).
שנית, פעלת מתוך אמון.
סמכת על התחושות שלך, נתת להן מקום.
סמכת על בעלך, שבטח יבין ויעתר לבקשתך.
סמכת על הקשר ביניכם, שבוודאי חזק דיו כדי לספוג הפסקה באמצע כזאת.
***
רק ש...בעלך לא הצליח לראות את התמונה בצורה כזאת.
למה בעצם? הרי יש לכם קשר ממש טוב! ותקשורת ממש טובה!
אז מה היה שם? מה הוא חשב? מה הוא הרגיש? מה עבר עליו?
אני לא יכולה לדעת, רק יכולה לנסות לשער...
אולי התבסס על זה שכבר הייתם ביחד כמה פעמים.
אולי חשב שאם זה עבד פעם, ועוד פעם וכו' -
סימן שאת כבר במקום טוב מבחינת ההתאוששות מהלידה.
סימן שהמקום כבר לא כזה רגיש. סימן שזה כבר אפשרי.
יכול להיות שהביטחון הזה הקהה ברמה מסוימת את יכולת ההקשבה שלו.
יכול להיות שכל חודשי הריחוק היחסי שהיו ביניכם מבחינת יחסים (מה שהזכרת הערב) גם שיחק תקפיד לא מבוטל.
אפשר לדמיין שהוא נשך שפתיים תקופה ארוכה, הבין, גייס סבלנות וכו'
ועכשיו לראות שאתם שוב מסוגלים להיות ביחד + השמחה על הביחד שחזר
לא איפשר לו להסתכל על הדברים איך שאת חווית אותם.
ויש את התפיסה ההלכתית, שכנראה היתה הכי משמעותית בסיפור הזה.
מבחינת מה שהוא יודע, מה שהוא למד - אם הוא היה מפסיק, הוא כנראה היה מגיע להוצאת זרע לבטלה.
[ממה שאת ידעת, ממה שאני אני יודעת וממה שרבות כתבו לפני, אין עניין של הוצאת זרע לבטלה בסיטואציה כזאת...
אבל מבחינתו בנקודת הזמן שהייתם ביחד, מבחינת מה שהוא למד / מה שהוא הבין / מה שהוא ידע - הייתה דווקא בעייה גדולה מאד].
ולכן גם הוא כנראה עשה שקלול מהיר של הנתונים שהיו לרשותו באותם הרגעים:
- הגעגוע הגדול לאשתו והשמחה הגדולה על כך ששוב מתאפשר להיות יחד
- הניסיון המצטבר של הכמה פעמים שייתם ביחד עד כה, מה שסוג של הוכיח לו שזה באמת מתאפשר מבחינת החלמתך.
- העובדה שהכל התחיל בהסכמה של שניכם
- ההרגשה שהוא די קרוב ושזה הולך לקרות ממש עוד מעט. שזה עניין של עוד שניות וגמרנו. שלא יהיה כאן משהו לא נעים לאורך זמן חלילה, רק עוד רגע, עוד שנייה, כמו שהוא אמר לך.
- הפחד העצום לבוא לידי עבירה שמצטיירת בעיניו כחטא גדול מאד
[- ואולי עוד דברים ברקע שאנחנו לא מודעים אליהם (כמו אם הייתה לו התמודדות עם שמירת הברית בנערותו וכו')]
ומתוך כל זה, הוא ביקש הארכת זמן.
זה ישב על היגיון שלם, על שקלול שלם של הנתונים שהיו לו.
***
אבל בשבילך - זה היה נורא.
את הרגשת -
שהאיש בו את שמה את כל האמון שלך,
עד כדי כך שאת בחרת להתחתן איתו,
עד כדי כך שאת מסכימה להתמסר לכל החשיפה שבחיי האישות
שהאיש היקר והאהוב שלך -- פתאום לא מקשיב לך.
שהוא פתאום מעביר את הרצונות שלו לפני הרצונות שלך,
שזה קורה דווקא במסגרת חיי אישות, כש*הוא* אמור להיות אמון על העונג והטוב שלך, ולא חלילה לגרום לך כאב או עוגמת נפש.
יש בסיטואציה הזאת משהו שהנפש מתקשה מאד לסבול.
אישות הוא מקום שבו חייבים להרגיש ביטחון גדול מאד.
זה לא יכול להיות מקום של חוסר התחשבות וחוסר הקשבה.
המצב הזה בו את פונה אליו בביטחון שהוא יקשיב לך -
והוא מסרב להעינות לבקשה שלך
זה מקום נורא מפחיד ומבלבל.
פתאום יש תחושה של חוסר הגנה מאד גדול.
פתאום יש הרגשה ששום דבר כבר לא כמו שחשבנו.
עד כדי כך שהרגשת אנוסה ממש -
ואני מבינה את האסוסיציה הזאת.
ברור לי שאת מבינה שהיה כאן מקרה סבוך, ש*התגלגל* למשהו לא מוצלח בעליל.
ברור לי שאת יודעת שבעלך היקר בחיים לא היה פוגע בך במכוון בדבר כזה.
אבל זאת בכל זאת התחושה שעולה לך כשאת משחזרת את מה שהיה.
קשה. קשה. קשה. 😥
***
אז אחרי כל זה,
ניסית להסביר לבעלך את מה שעבר עלייך.
ואני בטוחה שניסית כמיטב יכולתך, לאור כל הסערה שאת נתונה בה.
אבל הפעם, התקשורת המעולה ביניכם לא עובדה.
את כרגע במקום נפשי -
מאד נסער,
פגוע,
מזועזע,
מבוהל.
בעלך היקר כרגע במקום נפשי -
של חוסר הבנה על מה שהיה,
של קונפליקט בין מה שביקשת ממנו לבין מה שהוא ידע / חשב שההלכה אומרת לעשות,
של חשש גדול מבחינת מה שהוא עשה או לא עשה ברמה ההלכתית,
של פגיעה עמוקה בגלל שאשתו היקרה רואה בו האחראי על תחושת האונס שהיא חווה
של פגיעה עמוקה שהיא מעלה קונוטציה כל-כך קשה, בעוד שהוא אוהב אותך ומסור לך כל-כך...
...
[ואולי-אולי גם של תחושת אשמה?
אולי הוא מבין בשכל שהוא טעה טעות חמורה אבל לא בשל עדיין להודות בה?
אולי הוא מבין שהתפיסה שלו של ההלכה הייתה שגויה וזה פוגע גם בדימוי העצמי שלו (איך הוא לא הבין משהו כזה בסיסי?)
אולי הוא מרגיש שהוא דפוק, ואיך הוא לא עצר בזמן, הסב לך כל-כך הרבה סבל והכניס אתכם למצב כזה מורכב?
אולי הוא כועס על עצמו ממש ש*הוא* טעה טעות כל-כך גדולה?
אולי הוא מבין את גודל האירוע ופוחד מאד מההשלכות שלו בעתיד על הנפש שלך ועל הקשר ביניכם והוא מבוהל מדי כדי לתקשר בצורה טובה ובאופן אינסטנקטיבי מעביר אלייך את האחריות? רק כי האמת שורפת מדי בשבילו וזה כל מה שהוא מצליח לעשות כרגע?]
לפי כל זה,
לא פלא שלא הצלחתם לדבר כל יום שישי (חוץ מדברים טכניים)
לא פלא שלא הצלחתם לדבר כמו שצריך בערב שבת.
אני אפילו יכולה להבין את הצורך של שניכם בספייס.
בעלך - כשהוא יצא מהבית.
את - שחשת הקלה שהוא יצא.
אכן ממש, ממש, ממש לא קל......
***
לגבי מה הלאה, אני נוטה להצטרף לכל ההמלצות הטובות שנתכבו מעלי:
* לתת לעצמיכם זמן עיכול, זמן הרגעה, לפני שאתם מנסים שוב לתקשר על זה.
* אחרי שאתם קצת יותר אסופים, לנסות לנהל שיחה מלב אל לב, בנחת ובהקשבה הדדית (מפרטת לך למטה על שיטת האימגו שאולי תוכל לעזור לכם מאד).
* אם מרגישים שלבד אתם ממשיכים לא להצליח ללבן את הדברים - לפנות לכתובת מקצועית (יעוץ / טיפול זוגי טוב)
* לפנות לכתובת הלכתית רגישה ושמקובלת על שניכם ולקבל הדרכה מפורטת לגבי כל העניינים האלה.
* אם את מרגישה שאחרי כל זה את ממשיכה לסחוב את זה איתך, אולי לשקול לעבור עיבוד אצל אשת מקצוע.
***
לסיכום, אני רוצה לחזור להתחלה...
הכל התחיל בסך הכל בגלל שרציתם לממש את הקשר הטוב והיפיפה שיש ביניכם...
ולכאורה, קרה בדיוק ההיפך ובמקום להתקרב, נגרם נתק נוראי ביניכם.
קוראים לזה משבר.
זה משבר לא קטן. משבר די גדול אפילו.
זה מערער מאד, זה מפחיד, זה כאילו מטריף את כל הקלפים.
אבל בהנחה שמדובר באנשים טובים בסך הכל (כמו שהעדת על עצמיכם), האמת היא ש-
בסופו של דבר, משברים נועדים להצמיח אותנו.
בסופו של דבר התכלית שלהם זה להוציא מאיתנו בחינות חדשות של טוב שלא היו נגלות לנו עד עכשיו.
בסופו של דבר התפקיד שלהם הוא לגרום לנו לעבור תהליכים עמוקים - ולצאת חזקים יותר, אוהבים יותר וקרובים יותר.
אני בטוחה שבעזרת ה' גם תגיעו לזה.
שתצליחו לצלוח את האתגר הגדול הזה שנחת עליכם,
ושתצאו ממנו בסופו של דבר ברכוש גדול ובאהבה גדולה פי כמה וכמה 🙏🏼💙
שולחת לך שוב ים של חיבוקים ושל חיזוקים 💕💕💕 ומאחלת לשניכם בהצלחה מכל הלב!!!!
***
נב: מוסיפה לך הסבר על שיטת אימגו (זאת שיטת תקשורת מדהימה שבעלי ואני למדנו כשהיינו בטיפול זוגי בתחילת נישואינו):
*** לפני הכל, מזמינים את השני לשיחה. שיחה בנוסח אימגו היא שיחה שלוקחת זמן ושדורשת פניות. לכן חשוב לחפש (או לקבוע מראש) זמן שיתאים לשני הצדדים.
*** שמים בצד את הפלאפונים, מתיישבים קרוב אחד מול השני ומשתדלים לשמור על קשר עין לאורך כל השיחה. עכשיו אפשר להתחיל. אחד מבני הזוג מתחיל ו'מארח' את השני לבקר בעולמו הפנימי. בואו ניקח את נעם ותהילה כדוגמה:
#1 שלב השיתוף - תהילה ראשונה בתור. היא פותחת ומתחילה לתאר את איך שהיא רואה את הדברים, איך שהיא מרגישה. נעם מקשיב. בלי לענות. בלי להגיב. בלי לסתור. בלי להתפרץ לדבריה. בלי להקשות. הוא-רק-מקשיב. בריכוז. ועם כמה פתיחות וכמה לב שהוא רק יכול לגייס.
#2 שלב השיקוף - תהילה מפסיקה לדבר. נעם מתחיל לשקף את מה שהוא שמע. הוא חוזר על הדברים שהוא עם המילים שלו. בסוף השיקוף, הוא שואל את תהילה האם הוא הבין אותה נכון.
אם תהילה מאשרת שאכן נעם שמע אותה נכון, ממשיכים לשלב הבא. במקרה שהיה צורך לדייק או לתקן, חוזרים על השלבים 1-2 עד שמגיעים לביטחון שתהילה הובנה בצורה נכונה על-ידי נעם.
#3 שלב התיקוף – נעם נותן אישור ולגיטימיות לתחושות של תהילה.
#4 הזמנה להמשך שיתוף - נעם שואל את תהילה אם היא רוצה להוסיף עוד משהו. במקרה שכן, חוזרים על השלבים 1-2-3. במקרה שתהילה סיימה, מחליפים תפקידים ונעם הופך להיות ה'מארח'.
*** בסוף הדיאלוג, כל אחד מודה לשני, הן על הדברים שהוא שיתף והן על ההקשבה שהייתה לו.
