לא יודע מי זה "אנשים".
וכמו שאת רואה, בכלל לא ברור מה זה אומר "להוביל".
להתחתן עם גבר אין פירושו שאסור לך יותר לברר שאלות רוחניות, לקבל החלטות, לדחוף לכיוון מסוים, לעמוד על שלך, להשפיע כו', אחרת זה ממש עצוב.
כגבר (ביולוגי לפחות) אין לי בעיה לבקש עזרה והרבה וגם לעזור והרבה. לפעמים אני חלש ולפעמים אני חזק. לפעמים יש לי מצב רוח ולפעמים אין לי.
החכמה הגדולה, לדעתי, היא לא להיצמד לכל־מיני ארכיטיפים מצחיקים של אבירים ונסיכות אלא להיות דינמיים ולשתף פעולה ברמה האינדיבידואלית, את לא מתחתנת עם אנשים, אלא רק עם בן־אדם אחד.
ויש לי תיאוריה, שאיני בטוח לחתולין בנכונותה, אבל זה מה שאני חושב.
ביסודו של דבר (חוץ מהרקע ההיסטורי/תרבותי, רק ברובד הפסיכולוגי) הרעיון הזה של גברים משפיעים נשים מקבלות בא מתוך נקודה מסוימת של חוסר ביטחון והבנה של המקום שלנו במערכת יחסים. במיוחד בציבור הדתי, שעד החתונה (אלא אם פרק ב') אינו מנוסה כלל במערכות יחסים זוגיות, לכן כל מה שאפשר לעשות זה לדמיין. ומדמיינים על־סמך...? זה הרבה יותר קל להיצמד לאיזשהו תסריט כללי שגברים צריכים להיות ככה ונשים צריכות להיות ככה, מאשר לשהות בהווה, עם האינדיבידואל שמולי, וליצור דינמיקה מורכבת ודינמית שאינה מתוארת בפשטות על־ידי קלישאה. הגבר שמולך אינו "גבר קוסמי" כשם שאינך "אישה קוסמית", גם אם הרבה יותר קל, ברמת הדמיון, להתייחש לזה ככה.
עכשיו כשגבר כזה נכנס למערכת יחסים, הוא חושב לעצמו: איך אני הופך ל"נראה"? חשוב? איפה המקום והתפקיד שלי בכל זה? במיוחד אם זאת אישה חזקה שמחה ומאירה. אבל מה בעצם זה אומר? שצריך אישה חלשה, לא בטוחה, מבולבלת וכבויה, כדי שלגבר יהיה מקום להראות שהוא חשוב ו"נצרך"? הלא שתי הנחות היסוד גרועות, אנחנו רוצים לצאת מנקודת מוצא של אישה שדווקא יש לה אור כוחות ועוצמות (כל אחת בדרכה שלה – לאו דווקא ארכיטיפ נשי), וביחש לגבר, הלא המרדף אחרי אגו, חשיבות, "נראות" ו"to be needed", אינו אלא חוסר ביטחון עצמי, חוסר הכרת ערך העצמי, חסרה פה נקודת המוצא שיכולים לאהוב אותי גם ככה –או מוטב, שמערכת יחסים אינה תן וקח, קבלה־נתינה, שאהבה אינה פונקציה של כמה צריכים אותי וכמה אני מרשים, אלא מבנה כיפי שבוחרים לבנות ביחד.
זה מה שאני חושב.