אז השבת התארחנו אצל המשפחה של בעלי. אחרי שלא היינו שם שבועיים וחצי - שלושה.
הקדמה למקרה - מי שרוצה שתדלג רק למקרה עצמו.
נכד ראשון. בן חצי שנה. כשבאים לשם אני מאוד משחררת את הקטן כדי לתת להם להשלים פערים כי הם מתגעגעים (אחרי הלידה השתדלתי לשחרר והבנתי שזה היה טעות לנפש שלי. מגיל שבועיים כבר ניסו לשכנע אותי לצאת ולהשאיר אותו שעתיים לבד איתם והסכמתי. הלכתי נגד הרצון והצורך שלי וזה בסוף פגע בי. גם בשבתות שהיינו מתארחים הייתי לוקחת צעד אחורה, כי הייתי יודעת שחמותי מתבאסת אם אני מרימה אותו עד שנפגשים (נפגשים כל שבועיים וחצי בערך). עם הזמן צברתי יותר ביטחון באמהות שלי. וכשרציתי להחזיק אותו ולהיות איתו הייתי. אפילו שזה לא תמיד היה נעים.
בשבת הזו, אחרי שלא ראו אותנו זמן מה, התארחנו שם. הלכתי עם בעלי לבית הכנסת והשארנו את הקטן שם. כשחזרנו חמותי שיחקה איתו ואמרתי לה שתמשיך להיות איתו שתגיד לנו מה לערוך ונשים על השולחן. ניסיתי באמת לבוא לקראת. אחר כך חמותי שמה אותו בלול והוא קיבל מכה והתחיל לצרוח, אז ישר הרמתי אותו וחמותי אמרה לי שהיא תרים אותו, בגלל שהוא בכה ככה רציתי שיהיה עליי אז אמרתי לה שזה בסדר שאני ארים. בעלי התחיל את הקידוש וישבנו בשולחן שבת. ממש כאב לה שאני מרימה אותו, הרגשתי אי נוחות גדולה מאוד. היא עוד שניה בכתה ובעלה (חמי) שם לה יד על הכתף וכאילו ניחם. גיסתי גם הסתכלה כאילו יש איזה אירוע דרמטי. הרגשתי שרואים אותי בתור מפלצת. על לא עוול בכפי.
סך הכול אמא שרוצה להחזיק את הילד שלה שקיבל מכה! אני עדיין אמא שלו גם כשאנחנו שם! מאותו רגע חמי התנהג בקרירות אליי. כאילו מה עשיתי. וגם חמותי דיברה בטון לא נחמד.
הייתי לא בסדר?? אחר כך שיחררתי אותו ממש כל השבת כדי "לפצות" ורק אז חמותי הייתה חמה אליי.
אני לא מבינה, היא הייתה איתו שעה וחצי שעתיים לאורך התפילה בבית כנסת ואחר כך. אסור לי להרים אותו? כשבעלי מרים אותו הם שמחים. כשאני מרימה אותו הרבה פעמים זה תחושה לא טובה. ומבטים. לא שיתפתי את בעלי כי הוא יגיד שזה סתם בראש שלי. אבל אני חוויתי ערב שבת רע. ורק בגלל שהחזקתי את הילד שלי. הם ככה מאז הלידה.במיוחד חמותי. מאוד רגשית ולא מבינה את המקום שלי והצורך שלי בתור אמא. בגלל זה כבר התחלתי 'לעמוד על שלי' ואז מתנהגים אליי פשוט לא יפה. בגלל ששיחררתי כל כך בעבר וזה עשה לי רע וחהם אף פעם לא המה מספיק זה רק גרם להם לקחת את זה כמובן מאליו ולרצות עוד מעבר ליכולותי - הפכתי לכזו..
איך להסתכל על הסיטואציה?? איך להתנהג פעם הבאה? איך להרגיש? אני בסדר? לא בסדר?
הקדמה למקרה - מי שרוצה שתדלג רק למקרה עצמו.
נכד ראשון. בן חצי שנה. כשבאים לשם אני מאוד משחררת את הקטן כדי לתת להם להשלים פערים כי הם מתגעגעים (אחרי הלידה השתדלתי לשחרר והבנתי שזה היה טעות לנפש שלי. מגיל שבועיים כבר ניסו לשכנע אותי לצאת ולהשאיר אותו שעתיים לבד איתם והסכמתי. הלכתי נגד הרצון והצורך שלי וזה בסוף פגע בי. גם בשבתות שהיינו מתארחים הייתי לוקחת צעד אחורה, כי הייתי יודעת שחמותי מתבאסת אם אני מרימה אותו עד שנפגשים (נפגשים כל שבועיים וחצי בערך). עם הזמן צברתי יותר ביטחון באמהות שלי. וכשרציתי להחזיק אותו ולהיות איתו הייתי. אפילו שזה לא תמיד היה נעים.
בשבת הזו, אחרי שלא ראו אותנו זמן מה, התארחנו שם. הלכתי עם בעלי לבית הכנסת והשארנו את הקטן שם. כשחזרנו חמותי שיחקה איתו ואמרתי לה שתמשיך להיות איתו שתגיד לנו מה לערוך ונשים על השולחן. ניסיתי באמת לבוא לקראת. אחר כך חמותי שמה אותו בלול והוא קיבל מכה והתחיל לצרוח, אז ישר הרמתי אותו וחמותי אמרה לי שהיא תרים אותו, בגלל שהוא בכה ככה רציתי שיהיה עליי אז אמרתי לה שזה בסדר שאני ארים. בעלי התחיל את הקידוש וישבנו בשולחן שבת. ממש כאב לה שאני מרימה אותו, הרגשתי אי נוחות גדולה מאוד. היא עוד שניה בכתה ובעלה (חמי) שם לה יד על הכתף וכאילו ניחם. גיסתי גם הסתכלה כאילו יש איזה אירוע דרמטי. הרגשתי שרואים אותי בתור מפלצת. על לא עוול בכפי.
סך הכול אמא שרוצה להחזיק את הילד שלה שקיבל מכה! אני עדיין אמא שלו גם כשאנחנו שם! מאותו רגע חמי התנהג בקרירות אליי. כאילו מה עשיתי. וגם חמותי דיברה בטון לא נחמד.
הייתי לא בסדר?? אחר כך שיחררתי אותו ממש כל השבת כדי "לפצות" ורק אז חמותי הייתה חמה אליי.
אני לא מבינה, היא הייתה איתו שעה וחצי שעתיים לאורך התפילה בבית כנסת ואחר כך. אסור לי להרים אותו? כשבעלי מרים אותו הם שמחים. כשאני מרימה אותו הרבה פעמים זה תחושה לא טובה. ומבטים. לא שיתפתי את בעלי כי הוא יגיד שזה סתם בראש שלי. אבל אני חוויתי ערב שבת רע. ורק בגלל שהחזקתי את הילד שלי. הם ככה מאז הלידה.במיוחד חמותי. מאוד רגשית ולא מבינה את המקום שלי והצורך שלי בתור אמא. בגלל זה כבר התחלתי 'לעמוד על שלי' ואז מתנהגים אליי פשוט לא יפה. בגלל ששיחררתי כל כך בעבר וזה עשה לי רע וחהם אף פעם לא המה מספיק זה רק גרם להם לקחת את זה כמובן מאליו ולרצות עוד מעבר ליכולותי - הפכתי לכזו..
איך להסתכל על הסיטואציה?? איך להתנהג פעם הבאה? איך להרגיש? אני בסדר? לא בסדר?
בעלך מכיר את המושג משכב לידה?
אבל גם מתסכל אותי שחייבים אותי ולא יכול להיות ערב בלעדיי, ומסתכל במיוחד כל העניין הזה של בת השמונה עם המקלחת. קשה קצת גם עם הליכה לישון, אבל בעיקר זה. 