@חלונות

ורצון לעבוד את ה' באמת נושב מהפוסט שלך 

קטנתי מלתת עצות ורעיונות

אבל רק אני בטוחה שה' שמח בך

וקצת מבינה את המקום שלך,למרות שאני החלטתי שיהיה יותר קל ונכון לי להמשיך ככה בתקווה שאחרי המעשים נמשכים הלבבות אבל טוב שאת יודעת מה את צריכה ומה טוב לך,

המון המון הצלחה ותזכי לעבוד אותו מתוך יראה ועוד יותר מתוך אהבה

קודם כל, מסכימה עם מה שבארץ אהבתי כתבה על היחס לקב"ה, היחסים שלנו איתו הם לא "תן וקח" אלא משהו הרבה יותר שלם ומורכב שעטוף בהרבה אהבה...

ומנסה עוד כיוון: יש את העולם החומרי והעולם הרוחני. אנחנו צריכים להשתדל להשתמש בעולם החומרי כמשרת של העולם הרוחני ולא להפך. הדוגמא הכי בולטת היא התפילה- האם אני משתמשת בתפילה (רוחני) בשביל דברים חומריים (פרנסה) ואז מאוכזבת כשהתפילה לא תמיד נענית. או שהתפילה היא כלי להתקרב לה' ולתקן את המציאות? אם התפילה היא בשביל להתקרב לה' אין כזה דבר תפילה שלא נענית! אוטומטית אחרי שהתפללתי השתנה בי משהו ואני קרובה יותר לה'. יכול להיות שההתבטאות תהיה בירידת שפע חומרי חדש לעולם ויכול להיות שבדברים אחרים. אבל התפילה נענתה.

לגבי נדרים- נדר הוא דבר רוחני. אמנם אין איסור להשתמש בו אבל זה לא נכון כשיטת חיים להעמיד את העולם הרוחני כמשרת של העולם הגשמי. זה גם מציב, בהפוך על הפוך, את העולם הגשמי מעל הרוחני וגם מכניס למערכת מלאת תסכולים ואשמה. אנחנו לא מבינים חשבונות שמיים ואי אפשר לומר שבגלל שעשיתי כך וכך קרה כך וכך. זה אפילו (ואת זה תקחי רק אם זה מרגיע ולא מלחיץ אותך) יכול להתפרש כגאוה.

יש לנו את ההלכה הבסיסית, מה שכתוב בשו"ע. וכל השאר- עושים באהבה ובבחירה. לא נכנסים לסטרס בגלל זה.

ובכללי, להבים שהתפילות והנדרים הם בשבילנו. לא בשביל הקב"ה! הוא לא צריך את זה, הוא מסתדר מצוין בלעדינו. אנחנו עובדים אותו כדי ליצור שינוי פנימי ומתוך כך לקדם את העולם. אז אם השינוי הפנימי עושה לנו רע ומרחיק אותנו מעצמנו- פספסנו את המטרה. לא יצרנו שינוי חיובי בתוכנו וממילא התרחקנו ולא התקרבנו. ואם בשביל להתקרב לעצמנו ולקב"ה וליצור שינוי פנימי צריך להוריד חומרות (לא ח"ו הלכה!) אז זה מה שנעשה מתוך הבנה שלמה שזה מה שנכון.

אני אוסיף דוגמא מעצמי: היתה לי תקופה שהחלטתי שאני הולכת עם חולצות ממש עד פרק כף היד ולא רק שמכסות את המרפק. אחרי תקופה ראיתי שזה גורם לי סבל פיזי (חםםםם לי) ונפשי (נראה מכוער בעיני) החלטתי לחזור להלכה המקורית בנושא הזה. והקשר שלי עם הקב"ה, והרוחניות שלי (שאלו המטרות) התחזקו ולא נחלשו!

לסיכום, צריך לזכור מה המטרה ולא להפוך אמצעי עזר למטרות בפני עצמם. הקרבה לה' והתיקון הפנימי, תוך קיום ההלכה- מטרה. חומרות- אמצעי עזר לקידום המטרה. ובאמצעי עזר, משתמשים כשהם עוזרים.

מקווה שעזרתי, עובד בעיקר על השכל, מקווה שזה רלוונטי לך...

בהצלחה!

ה' שפתיי תפתח

הי אהובה,

חלק גדול מהדברים שכתבת מוכרים לי.

אני ממש מרגישה שאני מבינה את הדברים שכתבת.

זה ממש קשה 😔

מצד אחד, להרגיש טוב, זה צורך בסיסי ביותר!!

להרגיש חיות, שמחה ותחושה שטוב לי עם עצמי - אלו לא מותרות!!

זה חיוני לכל בן אדם כדי שהוא יישאר בריא בנפשו.

ולעניות דעתי - זה גם חיוני מבחינת המשך שמירת המצוות...

(יש ספר שנקרא ''Off the derech'', אני לא יודע אם הוא תורגם לעברית. זאת משהי שחקרה מה הסיבות שמובילות אנשים לצאת בשאלה. מה שמעניין הוא שלפי מה שהיא מצאה, רוב האנשים לא חוזרים בשאלה בגלל סיבות שכליות אלא מסיבות רגשיות. במילים אחרות, מה שמעסיק את רוב האנשים, זה לא האם התורה 'הגיונית' והאם יש בסיס לאמונה. אלא האם קיום המצוות הולך אצלם בד בבד עם תחשות בסיסיות של מוגנות, שמחה ומשמעות לחיים. מה שעולה אצל רוב האנשים שיצאו מהדרך שהיא ראיינה היה ששם היה להם מחסור גדול, בפן הרגשי דווקא [מפגיעות חמורות שהם חוו עד פשוט חוסר שמחה מתמיד]).

מצד שני, איך אפשר להוריד ממה שאנחנו מקיימים?

הרי מעלים בקדושה, לא מורידים...

מה הקב''ה יחשוב עלי? האם הוא יכעס?

האם הוא שחוקר לב וכליות יודע שאני מסוגלת ליותר - ואני איכזבתי?

ואם כן, אז מן הסתם אשלם על זה ביוקר, בעולם הזה ו/או בעלם הבא!!!

המצב הזה בו לא מרגישים טוב עם המציאות בהווה

אבל לא מוצאים דרך לשנות דברים כדי שירווח לנו --

זה מצב ממש מצוקתי 😥

זאת תחושה של חנק רוחני-רגשי-נפשי...

ובמקרה שלך, כשאת בכל זאת כן עושה כמה שינויים,

יש לזה מחיר מאד גבוה:

פחד וחרדה.

את מחזיקה כל-כך הרבה...

אחריות

חרדה

פחד

תסכול

חוסר אונים

חוסר אופקים

חוסר שמחה

חוסר אוויר

תקיעות

קנאה

בלבול

חיפוש

מיאוס

ואולי גם כעס...

אוף. חיבוק גדול גדול גדול 💕

מאמינה שיש בך המון בכי שמבקש לצאת כבר תקופה ארוכה-ארוכה...

איך מתרפאים????

(וואי מאמי, שמעתי את הצעקה הזאת עד לכאן.

לא יודעת אם היא יצאה כצעקה או כקול דממה דקה, אבל זה היה ממש חזק...).

מאיפה מתחילים?

אני חושבת שהתחלת, ואני רוצה לחזק אותך ממש!!!

זה שפחתח את זה, זה הדבר הכי מעולה שיכולת לעשות לפי דעתי. את מדהימה על האומץ ועל הכנות!!!

הוצאת את זה ממך, סוף סוף. שמת מילים. מילים נוקבות. מילים אמתיות. על כל מה שממלא את לבך ואת ראשך.

עכשיו את הולכת לקבל כל מיני תגובות, ובים הזה של המילים שתקבלי, יהיו בעזרת ה' דברים מסויימים שיתיישבו לך על הלב.

הולכים להיות דברים שיגעו בנקודות הנכונות, ואת תרגישי את זה בע''ה.

וזה יביא לך הקלה מסויימת.

זה יפתח צהר שאפשר אחרת.

זה יחזיר לך קצת ביטחון ותקווה.

בעיניי לגמרי התחלת את החיפוש הזה.

פנית לרב כדי להתיר את הנדרים האלה.

את בסוג של טיפול.

כתבת כאן. 

התחלת!!! 🙂

כמה דרך יש עוד לפנייך? אי אפשר לדעת...

אבל את כבר בדרך, וזה נפלא.

עכשיו צריך אמונה וסבלנות.

ותפילה (אם את מסוגלת) -

שה' יוביל אותך למקומות המדוייקים לך, 

מתוך בהירות, מתוך שמחת הלב, ומתוך טוב גלוי

תוך כדי שהוא שומר עלייך בגוף ובנפש, בגשמיות וברוחניות.

אני מאמינה אמונה שלמה שכל הבלבול הזה וכל המצוקה הזאת שאת חווה עכשיו - זה לא סתם.

זה חלק מהמסלול שלך בעולם הזה.

ה' רוצה שתעברי דרך כל ה'ג'יפה' הזאת, כי דווקא בנקודות הנמוכות האלה, הוא טמן לך יהלומים.

יהלומים שמיועדים רק לך. כדי שתוכלי אחר-כך להאיר סביבך. את משפחתך ואת העולם כולו.

זה מסלול מפתיע קצת, אבל הוא נבחר בצורה מדוייקת בשבילך, כי ככה תוכלי למלא את תפקידך בעולם בצורה הכי טובה.

ולכן, אין לי ספק שה' איתך פה לגמרי, כל הזמן.

הוא לא נבהל מ'הניסויים' שלך.

אני גם לא חושבת שהוא מאוכזב ממך או שהוא כועס חלילה.

הוא הרי רואה הכל!!! הוא רואה באיזה מצב נפשי קשה את נמצאת.

גם הוא 'קורא' את ההודעה הזאת שכתבת כאן.

הוא גם רואה את כל מה שהשתדלת כל השנים. 

הוא רואה את חוסר השמחה והחיות בלב שלך.

הוא רואה את הדילמות, את הקושי, את תחושת החנק...

הוא 'מבין' מה זה הניסיון הזה של לחיות באופן תמידי בתחושת חוסר בטיחון עצמי.

*הוא* הרי בחר שכל זה יהיה חלק מהמסלול שלך, מהסיבות העליונות והטובות שלו...

***

כתבתי למעלה שאני מבינה מקרוב חלק מהמקומות בנפש שכתבת עליהם. 

אני אשתף אותך לגבי הדברים שעוזרים לי לעבור את החיים האלה כמה שיותר בשמחה מהבחינה הזאת.

1. אני מודה לה' על הגיוון העצום שיש ביהדות. הנושא של ''70 פנים לתורה'' הוא כל-כך מבריק וגאוני שרק הקב''ה יכל להמציא משהו כזה. אני פשוט *מרגישה* איך זה נכון. איך חברות שונות שלי מחוברות לה' בצורה כל-כך שונה, וכאני רואה כמה הן צדיקות אין לי ספק כולן אהובות, כולן ברורות, כולן גיבורות, כולן קדושות. זאת שברסלבית, זאת שקווניקית, זאת שחרדית וזאת שדתית לאומית. אני רואה במקרו את החלקים השונים של עם ישראל, ואת הדרכים השונות שלהם לקיים את התורה ואת המצוות -- ואין לי ספק שכל ציבור כזה מגלה בחינה אחרת של השכינה, מביא נחת לבורא העולם ומקרב את הגאולה.

2. אני מאמינה שכמו שכל זרם שם דגש על דברים אחרים ביהדות (כולם תוך כדי הקפדה כללית על כלל המצוות), כך זה גם עם הנפשות הפרטיות שלנו. יש את מי שמעולה בנתינה ובחסד. יש את מי שמצטיינת בתפילה. יש את מי שמרגישה חיבור גדול לשמירה על השלון. וכו' וכו' וכו'. אני מאמינה שזה מתקשר איכשהו לעניין הזה של תיקונים. לא שאני מבינה גדולה בזה, אבל בגדול שלכל אדם יש את התיקון המיוחד לו בעולם הזה. נגיד אם לוקחים את ד''ר אלי שוסהיים שהלך לעולמו בשבוע שעבר - כנראה שהתיקון המיוחד שלו היה קשור להצלת עוברים בעם ישראל. ואם להבדיל לחיים ארוכים לוקחים רבנים גדולים כמו הרב קנייבסקי שליט''א, אז כנראה שהתיקון שלו קשור ללימוד תורה.

3. אני מאמינה שהנפש והלב שלנו יודעים. שהם מגיבים כשאנחנו מונחים במקומות הנכונים. כשאנחנו בתיקון שלנו. בשליחות שלנו. בעבודת ה' המיוחדת שלנו. שזה בא לידי ביטוי בשמחה, במרץ, בתחושת סיפוק, בהרגשה של הלימה, בתחושה של קרבה לה' ובתחושה של הודיה. ושזה איתות מלמעלה בשבילנו להמשיך בכיוון הזה. שזה אומר לנו שאנחנו בדרך הנכונה.

4. באופן אישי, אני שמה את הפוקוס על זה שהקב''ה הוא אבא שלי. אבא רחמן. אני משתדלת לחפש את הטוב, אצלי, אצל אחרים, בעולם... (זה כמובן ממש לא תמיד בא לי בקלות ובהצלחה, אבל בכללי אני משתדלת לגבי זה). וככה אני גם מסתכלת על הקב''ה. שהוא טוב, שהוא משפיע טוב, שהוא דן אותנו לכף זכות, שהוא שמח על ההתקדמויות שלי, שהוא מחכה לי בסבלנות ובאמון, ממש כמו הורה שמתבונן בילד שלו שגדל בקצב שלו, שהוא רואה את האתגרים שלי ואת החולשות שלי וגם את הרצון הגדול שלי להיות טובה ולנצל בצורה הכי טובה את החיים שהוא העניק לי, כדי להוסיף טוב לעולם ולהוסיף גילוי שכינתו בעולם.

5. אני משתדלת להישאר תמיד בתוך גבולות ההלכה, אבל איפה שקשה לי, אני כן מחפשת קולות והיתרים. יש תחומים שלמים שבאים לי בצורה די טבעית, ושם אין לי את הצורך הזה. אבל איפה שאני מרגישה מועקה בלב, עצבים, עצבות, כעס, קנאה וכו' - אני כן מנסה לבדוק איפה אפשר להקל. בשבילי זה *על מנת* שאוכל להמשיך לחיות חיים של תורה ומצוות.

באופן אישי זה מזכיר לי קצת את העניין של פיקוח נפש שדוח שבת, כשהגמרא מסבירה: ''חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה''. בהקשר אחר, יצא לי כמה פעמים להתייעץ עם רב לגבי נשים אחרות שהתקשו עם הלכות מסויימות. הגישה שפגשתי הייתה לנסות כמה שיותר ללכת לקראתן (מה שאפשר כמובן), ומתוך זה, כשיום אחד הן תהיו מוכנות לעשות יותר, הן כבר תתקדמו מעצמן בע''ה. העיקר עכשיו *להמשיך לאפשר* להן להיות בדרך הזאת של קיום מצוות ולא לחסום להן אותה חלילה.

*המטרה* היא תמיד-תמיד-תמיד לעשות טוב ולקדש את שם שמיים בעולם. השאלה היא שאלה של *דרך*. וכאן יש הקשבה לתחושות של שמחה או לחילופין תחושות של כיווץ שאני חשה --  כשזה תמיד נשאר בתוך גבולותיה של ההלכה. 

6. אני מבקשת מהקב''ה בהירות לגבי כל צומת שבו אני נמצאת. ממש מתפללת על זה... שאשכיל לבחור נכון...

***

לגבי נדרים, אני לא יודעת הרבה כי אבא שלי חינך אותנו לא לנדור נדרים. אבל מהמעט שאני יודעת (וזה משהו שאת בטח מכירה על עצמך), כשבאים להתיר נדר, שואלים אותנו האם, אם היינו יודעים שכך וכך היה צריך להיות לנו בחיים, עדיין היינו נודרים את הנדר הזה. אם התשובה היא שאם היינו יודעים שזה מה שיקרה, לא היינו נודרים, אז יש פתח להתיר את הנדר. אני חושבת שבמקרה שלך זה בדיוק עונה להגדרה הזאת. התחייבת במשהו. האמנת בלב שלם שתוכלי לעמוד בזה עד סוף החיים. אבל במחבן התוצאה, את רואה שזה משפיע עלייך לרעה. שזה מדרדר אותך לתוך עצבות. זה פרמטר שלא ידעת עליו. זה דבר שהתחדש לך תוך כדי תנועה. ובדיוק בשביל דברים כאלה התורה נותנת את האפשרות של התרת נדרים...

(ואולי שווה לבקש חיזוק מהרב שפנית אליו לגבי זה, שהוא ירגיע אותך שעכשיו שהנדר הותר, את באמת יכולה לנהוג אחרת?)

מקווה שזה עוזר קצת...

תרגישי טוב אהובה!

בהצלחה מכל הלב!

שה' ישלח בהירות גדולה, שמחת לב וברכה והצלחה בכל מעשי ידייך בע''ה 💕💕💕

אך אגיב לפרוטרוט בע"ה בערב
תודה לכל אחת שמקדישה אפילו מילה בשבילי. 
באמת . 
אוהבת אתכן , וכל כך רוצה לשבת עם כל אחת מכן במציאות. הייתן מאוד מפרות אותי
ובינתיים- אם יש למישהי המלצה למטפלת *דתיה* באזור הדרום. 

תודה רבה שוב שוב שוב

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

לפעמים זה עושה ת.ל של סחרחורות ועייפות  אצלי למשל זה עושה קצת סחרחורות אבל לא בטוחה שזה מפריע לתפקוד.

מה ש קראתי ובדקתי אין סיבה לא לקחת, להפך, בעיני זה תרופה שמצילה חיים ומעודדת ילודה🤣

הרופא ייתן לך בקלות, את לא צריכה להוכיח כמה את סובלת..

לי למשל באחד ההריונות לא הקאתי אבל הבחילות גמרו עלי.. עד שלקחתי כדור ביום וחיי השתנו..

בהריונות אחר כך לקחתי 2 כדורים ובאחרון אפילו המשכתי להקיא, ועדיין,  אין מה להשוות לבלי כדור.

(להיפראזיס, זה בד"כ קצת פחות עוזר..)

בשעה טובה!

מספיק ל-25 יום

לפני כמה חודשים היה עולה 104..

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

אצלנו הילדים נזכרו לפני כמה ימים שמלאה שנה לכך שהם יודעים על האבחנה של אחותם (הרצף האוטיסטי).

לקחנו אותם באחד הימים של ערב פסח לאכול פיצה בגינה, ואז סיפרנו להם.

בכל אופן, זו אולי בשורה לא נחמדה כל כך, אבל בכל זאת אנחנו מלאי הודיה שהוא אובחנה בגיל צעיר כל כך, וכך לא נסחבנו שנים עם תהיות ותסכולים ובחוסר הבנה של ההתנהגויות שלה.

אז זו הגאולה שלנו😊

(וחוץ מזה - בתקופה זו הרווחנו מאוד מהיותה בגן מיוחד, כי החינוך המיוחד חזר לפעול בחלק מימי המלחמה, וכך היה לנו קצת פנאי לנקות כמו שצריך וגם היא זכתה ללמוד על פסח כמו שצריך

להסתכל על איבחון כזה הגאולה זו ממש ראיה מיוחדת ויפה של המציאות

(וכן, אני מכירה מקרוב לצערי מה המשמעויות של אוטיזם לא מאובחן בזמן, ועדיין להסתכל על איבחון כזה כגאולה זה וואו בעיני)

בזמן (הבן הגדול שלי)

לכן אני יודעת להוקיר את האבחון המוקדם של הבת שלי...

השם הטוב נתן לנו 2 אוצרות בבת אחת

מתנה עצומה ומעצימה

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו

אין עוד מלבדו🌸

לידה של ילד מתוק ופלאי, מתנה ממש, גדילה והתבגרות של שני האחים הגדולים שלו, כל אחד בכיוון שלו, גם מתוקים ופלאיים.

התבגרות וצמיחה שלנו כהורים וכמשפחה.

כבר הספדתי את כל פסח, ונהיה אסורים וזה..

ופתאום הוא הגיע

בקרוב אצלי...

אני ב"ה שמחה שלא הייתי לחוצה בחרדות (יש לי OCD כידוע)

וכמו שכתבתי בשרשור לפני כמה ימים

אפילו הצלחתי להכין עם הילדים עוגה ליומולדת בקייטנה ביום שני!!!

והספרון סוף-סוף יצא לאור השנה

וזו ממש גאולה.

תודה על השרשור הזה!

היה נראה כמו איזה משו תכנותי..

פשוט מלא מלא מלא מלא שרשורים של טסטים

איזה 3 עמודים ראשונים של הפורום...