עבר עריכה על ידי אמאשוני בתאריך ו' בתמוז תשפ"א 09:21
גם אני מרגישה ככה
וזנ לא רק בגלל שאת שופכת פה את כל הרע
זה גם סגנון התגובות שבאמת מהצד נשמע שהכוחות לא תמיד מופנים למקומות הנכונים.
שזה בסדר וטבעי, את עדיין אמא צעירה ותצטרכי לדייק את עצמך כל פעם מחדש.
זו לא בושה להחליט אחרת ממה שחשבת.
ההיפך, זו גדלות.
ואת גם עקשנית במיוחד. ואת מודעת לזה.
כעקשנית לעקשנית
רוצה לומר לך הכי בכנות והכי בפתיחות שאני חושבת שהחיסרון הבולט של התכונה הזאת היא שהיא מתחפשת לתכונה חיובית.
עד שלא נתקלתי בזה אצל הילדים שלי (גם בעלי עקשן גדול והילדים שלי בכמה רמות מעלינו)
לא הבנתי ולא ראיתי את ההפסד הגדול של זה.
רק דרך הילדים ראיתי כמה זה גרוע וכמה צריך לשלב גמישות
לפעמים העקשנות היא ממש ברכה, איתה אפשר לשבור תקרות זכוכית ולהתקדם המון בחיים ולחיות חיים מסופקים.
אבל לפעמים היא מקבעת אותנו ודוחקת אותנו למקום לא בריא מפסיד המון!
במיוחד במיוחד בהורות כל כך חשובה הגמישות! החשיבה השונה, היכולת להקשיב ולנסות לראות מה האדם מהצד רואה.
זה באופן כללי יהיה לך חיים הרבה יותר מאושרים לגדל ככה ילדים.
עם העקשנות שלך תלכי בכל הכח למשימות ואתגרים נחוצים וטובים.
אבל אל תשכחי לעצור ולחשוב ולהקשיב וללמוד ולהרגיש את המציאות ולא לפחד להסתכל בעיניים אחרות.
תלמדי את עצמך גמישות.
בנוגע למסגרת לילד, זה מעולה שהרוב טוב ב"ה! באמת זה ממש מקסים ומעורר השראה.
אבל בסוף ההחלטה נמדדת במקרי הקיצון.
מניעת הבעיות היא הפתרון הכי טוב לבעיות
ולכן מסוכן מאוד ללכת עם כל הכח על משימה מסויימת. חייבים לשמור כוחות לכל האתגרים בחיים. לא רק לשגרה הרגילה והטובה.
תחשבי על זה.
ועוד משהו, גם אם את כותבת פה רק על מקרי הקצה יש משהו משותף שחוזר על עצמו שוב ושוב וכתבנו לך גם אז,
יש משהו לא מאוזן בתגובה הרגשית שהסיטואציות מעוררות אצלך בנפש.
סליחה על החריפות, אבל להיפגע אישית מתינוק שהרביץ לך ובתגובה המתעוררת היא "אני עושה הכל בשבילו"
היא לא מאוזנת, לא טבעית ולא בריאה.
שימי לב שאת זו שנפגעת! היה לך נעים להרגיש מה שאת מרגישה? היה לך נעים לריב עם בעלך יממה שלמה ולהפסיד סידורים? נעים לך המצפון ובהרגשה הכבדה שכשאת עם ילד אחד השני מפסיד?
אם התשובה היא לא, זה לא נעים והיית שמחה לא להרגיש את הרגשות האלו באופן הזה, אז את חייבת לעזור לעצמך. נכון שאם הילד שלך היה סובל ככה אתמול היית לוקחת אותו לטיפול שיעזור לו?
אז גם את חשובה. ואת האמא. את זאת שבאחריותה לעזור לעצמך.
מה בעלך חושב על טיפול זה לא רלוונטי כי את זאת שסובלת, את זאת שהגוף שלה יצא מאיזון הורמונלי והכי טבעי שגם יצא מאיזון רגשי.
לחזור להיות מי שהיית לפני הלידות את לא יכולה, לעזור לעצמך בשלב שאת נמצאת בחיים את יכולה.
בהצלחה!
