בס"ד
אני פריאל בת 30, גרושה ואמא לילד בכיתה א'. אני הולכת עם חצאיות ארוכות, ללא גרביים, ועם שלל מטפחות בגיזרות שונות, שעוטפות לי את השיער חלקית.
פעם, ממש מזמן, כשהייתי בחורה, גרתי ביישוב מרוחק מאד, והייתי נערה ביישנית. מעט מאד הכירו אותי, וחוויתי חוויות לא נעימות בתיכון לפעמים, שגרמו לי לרצות לברוח מהיישוב ההוא , רציתי להתחתן ולהקים את בית חלומותיי ולעולם לא לחזור לאותו היישוב.
אבל אז לא תם סבלי, כי אחרי תקופה של שנתיים וחצי של נישואין, גיליתי שבכל פעם שבעלי טס לענייני עבודה, זה היה בעצם לענייני אהבה, וכשהחלטתי לספר לו את זה, הוא החליט להיות אמיתי עד הסוף ולומר לי שאני לא מספיק יפה בשבילו. שהוא חולה יופי, שיש לו בעיה נפשית .
הילדה המוכה שבי, זאת שהילדות בכיתה לא רצו לאכול מהתפוז שנגעתי בו בגלל שאני מלוכלכת, התעוררה פתאום, בכיתי כל הלילה, עד שלא יכולתי להפסיק לבכות: הדבר היחיד היפה שבי- העיניים הכחולות שלי- גם הן כבר לא היו יפות באותו הבוקר הנורא.
מאז עברו כמה שנים. אני אמא בודדה ואני רוצה שלילד שלי יהיה חברים, אבל בינתיים הוא הופך להיות כמוני
הלוואי ווהיו לי שכנות , הלוואי ויהיו לילד שלי
חברים.





