לכל אחת חסר משהו.
אחת רווקה,
אחת משתוקקת להביא ילד לעולם.
אחת נשואה עם ילדים, אבל אין לה שלום בית.
לאחת בעיות ביחסים עם אמא,
לאחת עם אחותה, לאחת עם חמותה.
לאחת הבריאות קצת מקרטעת,
לאחת קצת בעיות בפרנסה,
ולאחת הילדה המתבגרת עושה בעיות.
לאחת יש בעל וילדים מושלמים ופרנסה בשפע,
אבל אין לה שקט נפשי להנות מכל זה.
באנו לעולם הזה חסרות.
לא סתם.
חסר לנו. כדי שנשאל ״למה?״ ונחפש, נחפש, עד שהנפש שלנו לא תשקוט.
ואני חושבת שהחיסרון הכי גדול של הדור שלנו זה חסרון השמחה. אנשים מחפשים ריגושים, צוברים הון, נוסעים לטיולים מסביב לעולם בשביל להרגיש טיפה שמחה. מתחתנים, מביאים ילדים. אבל עדיין, תמיד משהו חסר. כמו שאמר חכם באדם: ״כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא״.
ודווקא בחסרון הזה יש ביטוי של אהבה גדולה של אלוקים כלפינו.
הוא הרי מכיר אותנו ויודע שבשביל רפואת הגוף נילך לאלפי מומחים, ובשביל להשיג פרנסה נמציא אלף דרכים, ובשביל להביא ילדים לעולם נמציא אלף טיפולים.
אבל חסרון בשמחה אף אחד לא יכול למלא,
טיפול תרופתי יכול רק להשתיק תסמינים של נפש עייפה.
אבל הטיפול שורש זה רק הוא. רק אצלו.
והוא מתעקש עם כל אחד מאיתנו שנמצא אותו.
שנרים טלפון לאבא ונגיד:
״שבענו בבוקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו״.

)