אין ראש ישיבה שאומר שהמדינה קודמת לקב"ה. א-י-ן-! לא היה, לא יהיה ואין.
כל ראש ישיבה שהוא, מסכים שהקב"ה קודם למדינה, ואני לפחות לא מכיר אף אחד שלא חושב שזו כפירה*.
אלא מאי: כל המחלוקת היא הלכתית, ועומדת על כמה וכמה שאלות, שלא בהכרח קשורות אחת לשניה. כמו למשל האם זו עבירה דאורייתא למסור שטחים במצבים מסויימים, או שישנם מצבים בהם יש לוותר. האם גם במצבים שאנחנו חושבים שזה אסור האם יש לסרב פקודה וכדו', מי מכריע בשאלות הללו, מה קורה כשזה מתנגש עם מצוות או ערכים אחרים וכו' וכו'.
סופו של דבר, המחלוקת היא הלכתית, ולכל צד יש מספיק יסודות הלכתיים להשען עליהם. זו הסיבה האחת והיחידה שאיגוד ישיבות ההסדר לא הוציא קול קורא בעד או נגד סירוב פקודה, אלא אך ורק על ההפגנות (שזה לא עניין הלכתי, אלא אידיאולוגי ופרקטי) - משום שאין שום תמימות דעים באיגוד ביחס לסירוב פקודה (במצבים של פינוי, כמובן. יהיו מצבים בהם כולם יהיו תמימי דעים שחובה לסרב).
זהו, על זו המחלוקת. וכל ניסיון להציג את המחלוקת כאילו ישנם ראשי ישיבה שעבורם המדינה קודמת לקב"ה, הוא שקר, הוצאת שם רע וחוסר יושר. לא כך מתנהל ויכוח הלכתי. (איני מאשים אותך בכך, אלא אחדים ממנהלי הדיון/פולמוס הזה, שהם אחראים לרוב הרעש ולהטעיית הציבור. לו כל אחד היה קורא את דברי שני הצדדים לעומק, היה רואה שאין כאן אלא מחלוקת הלכתית**). דיון הלכתי מתקיים מתוך בירור מעמיק של שני הצדדים, והכרעה. לא מתוך סיסמאות והאשמות שאינן נכונות. קל מאוד להמציא דעה פסולה, לומר שהיריב חושב כך ואז לתקוף אותו. אלא שבמקרים כמו זה, כל העולה מכך הוא רק חילול ה' וביזוי תלמידי חכמים.
הנקודות העומדות לדיון:
האם כשאין סמכות של מלך הסמכות עוברת לעם, האם דינא דמלכותא דינא, האם זו עבירה להרוס יישובים בכל מצב, האם העבירה היא על החייל, מה דרגת העבירה (דאורייתא, דרבנן), מה השיקולים שעומדים נגד וכו'.
*(יכולה להיות דעה כזאת מבחינה תיאורטית, אבל זה ויכוח הלכתי הזוי ומאוד ביינישי, שאני לא מכיר אף אחד שמצדד בדעה ההיא).
** שאמנם אחדים משורשיה נעוצים בהשקפות עולם המכונות 'ממלכתיות' ו'לא ממלכתיות', אבל על כל הפנים שתי הגישות מגובות ביסודות הלכתיים רבים.
