צריכה עידוד

עלה בי צורך מוזר לדפדף כאן כמה אלפי עמודים אחורה, ולראות איך העולם פה הגיב על הרצח של שכנה שלי (בזמן שאני ישבתי בבית חשוך ונעול לצלילי האזעקה הזוועתית), ועל הרצח של שכן שלי (כמה חודשים אח"כ).

בוא נגיד שזה לא ממש נתן לנפש שלי רוגע ושלווה..

ברור לי שזה הדבר הכי לגיטימי שיש, וגם אני הייתי נוהגת ככה במקרה של רצח ח"ו של מישהו שאני לא מכירה, אבל.. בכל זאת משהו צרם לי בקלילות שבה עוברים מ- "אוייי טאטע כמה צרות יש בעולם אני לא יכולה יותררר עוד פיגועע" ל- "מישהו שמע את השיר החדש של כך וכך? שיאאוו הוא מהמם"..

אוף זה באמת הכי לגיטימי, אבל זה תסכל אותי..

באמת, יש עכשיו משפחה שלמה בזעזוע, יישוב שלם מפוחד-מבולבל-המום, עשרות משפחות עם ילדים שיושבות בחושך ובוכות מפחד וחוסר ידיעה, ולאחר מכן גם מכאב הזוי. איך אתם יכולים בכלל לדבר על שירים? על סרטים? אפילו סתם על דשא סגול שצמח באינדונזיה?? איפה החיבור לעם ישראל?? איפה החיבור למציאות ההזויה שאנחנו נמצאים בה?? מה פתאום לדבר על משהו אחר, כשכל כך הרבה אחים שלכם נמצאים במצב הזוי?? מה פתאום לשמוע שירים, כשאח או אחות שלכם נרצח הרגע באכזריות??

כן, אני יודעת שהדברים שכתבתי לא הגיוניים. אל תצאו עליי. אני יודעת שככה אנשים נורמליים צריכים להתנהג.

פשוט הייתי צריכה לפרוק את כל מה שבעבע בי כרגע.

פוף..

אני רוצה שיהיה יותר חיבור בעם (לא לא, ממש לא בקשר לממשלת ה"אחדות" ההזויה שהוקמה כרגע).

אני רוצה שכשיהודי שומע על פיגוע או אסון ח"ו, הוא יעצור הכל, ויתפלל. יעצור הכל, ויחשוב מה הוא יכול לעשות. או אפילו לא לעשות כלום, אבל לפחות שיעצור רגע! שלא יהיה מנותק כלכך מזה שאחים שלו בצרה! 

אני רוצה שכל יהודי ממוצע יחשוב על כלל האומה! לא רק על המעגלים הקרובים אליו! 

יש אסון? תעצור רגע ותבכה עם עם-ישראל.

יש בשורה משמחת? תעצור רגע ותשמח עם עם-ישראל.

יש איזה משהו שהצלחנו בו? תעצור שניה ותתגאה בעם ישראל!

לפחות שיהיה קשר מינימלי עם העם!

זהו, פרקתי את אשר על ליבי.

תודה שעצרתם לכמה רגעים והשתתפתם איתי בכאבי..

אני מבקשת שבאמת תקחו את זה לליבכם, אל תעברו הלאה..

בשורות טובות.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול