רק אתמול היינו אני ובעלי עם התאומים והייתי עם הלשון בחוץ כי הוא עובד מהבית ובכ"ז זה קשה וכבר בניתי על המטפלת להיום.
קמתי בבוקר ולפתע המטפלת כתבה שלא תגיע, היא חולה.
יאבל'ה...
מלא זמן לא הייתי איתם לבד ובטח לא יום שלם לגמרי לבדי.
רק הלחץ וההפתעה גרמו לי לחולשה וסחרחורת. כי להעביר איתם שעה שעתיים מילא, בגינה כשהם אכלו ורגועים אבל לבלות איתם יום שלם ולהאכיל וטעימות זה אחרת.
והיה יום חם למות. והם בוכים, לאחד היה חום. נתתי לו נורופן ויצאתי לגינה כי הייתה איזו הפעלה וחברה שלי הייתה שם עם התינוק שלה. ושוב כואב שכל אחת עם התינוק בוטיק שלה (הכוונה לתינוק שבקושי שומעים או מרגישים, מזג ואופי נוחים) ואני צריכה לפרפר בין שניהם שבוכים, לרצות ולשמח אותם כל שניה שיהיו רגועים. ואחד כבדבד ורק להרים אותו זה קשה והוא בכייני וגם אחיו לא פראייר.
תאומים זה מסובך, אני בדר"כ בחיים לא מגיעה להפעלות. רק שומעת את חברותיי שהולכות ומקנאה. מגיעה להפעלה וצריכה לג'נגל כי אני לבד. כל הנשים מאורגנות עם ילד אחד ששמות אותו במרכז השטיח.
וכולם עם מבטים מרחמים ואני עם מבטים מתנצלים. חלק מההפעלה רק ישבתי לנוח מההליכה ומהחום, חשבתי אני עוד שניה מתעלפת. ואז שמתי אחד על השטיח עם כולם והשני שלא הרגיש טוב נח בעגלה אבל זה קשה, ואני מתאמצת ומזיעה וזה לא רק מהחום. זו עבודה כפולה ואין רגע דל ואין שניה מנוחה.
בקושי הכנסתי משהו לפה, וגם כשקניתי משהו לאכול וכמעט טרפתי אחד מהם שהיה ער שוב בכה.
אכלתי טוויסט ושתיתי קפה כל היום עד שב- 4 אבא שלהם חזר מהעבודה. וגם אז היה צריך לשטוף בקבוקים כדי שיוכל לצאת איתם ולתת לאמא טיפת מנוחה.
בקיצור, ה' נתן לי 36 שנה להיות מפונקת ועדינה ועכשיו קבלתי וואחד מתנה.
שיהיו בריאים הם הדבר הכי מתוק שיש, מושקעים, מטופחים ומפונקים-אבל זה כל כך קשהההההההההההההההה.
ועכשיו הרוגה ומרגיש כאילו צריכה לנוח שנה.
