יכול להיות שהחשש המוגזם שלי מיום מא"ה בזום סתם היה מיותר ואקבל תפקיד סביר למדי בלי לסבול יותר מדי
עכשיו אפשר ללכת לאכול ארוחת בוקר
יכול להיות שהחשש המוגזם שלי מיום מא"ה בזום סתם היה מיותר ואקבל תפקיד סביר למדי בלי לסבול יותר מדי
עכשיו אפשר ללכת לאכול ארוחת בוקר
מאוחר מאוד
היו כבר שניים שלא ידעתי עליהם, אז לא יהיה לי עוד אחד
סימן שאלה שכזה
אני צריכה מסגרת נוקשה יותר ממה שיש בשירות לאומי
מקום בו רק צריך לציית
לא לחשוב יותר מדי

(אני יודעת, הייתי אמורה להתגייס בכלל אחרי סוכות)
אמן
תודה 
ליידי מאדם מיס
ליידי מאדם מיסמתישהו בחודש הקרוב זה יקרה
אני בטוחה שיהיה להם תפקיד סביר אחר שאותו אמלא כפי שנדרש
וממש לא אכפת להגיש קפה
זה לא יפגע באינטיליגציה שבמילא אין לי
אין אין
היא הייתה אולי קיימת לזמן קצוב לפני כמה שנים ועכשיו נדה
לפחות אדם אחד אמר לי את זה
אין לי בעיה לטבוע
אני לא מגיעה לריב
רק שתהיה לי מסגרת בלי מחשבה יתרה
כל מה שיבוא יתקבל
גם אם לא בברכה בתחילה
נראה לי, שהיא מתכוונת לומר שמכיוון שתטבעי זה יכול לגרום לדברים לא טובים, כיוון שאת כפופה למפקדים ולאנשים בכירים ממך והם יכולים להתנהג אלייך איך שהם רוצים, וזה יכול להגיע לכך שהם ירצו "להתחיל" איתך (מצטער להגיד לך, אבל סביר מאוד שזה יקרה...) ויהיה קשה לך לסרב, כיוון שאת כפופה אליו ואם תלכי נגדו אז הוא יכול להעניש אותך, וזה בכללי יכול לגרום לכל מיני בעיות צניעות, שאני מאמין שאת לא רוצה לעבור עליהן, אך אם את תטבעי ולא תעמדי על שלך, הם יכתיבו לך מה לעשות ולא יהיה לך שום דבר לעשות נגד זה.
מקווה שהבנתי את דברייך ומקווה שעזרתי...
בכל אופן, צבא זה לא המקום לאשה שמגדירה את עצמה דתייה, אם את שואלת אותי (ובמקרה את דעת ההלכה...), אבל לא משנה, לא שאלת אותי אז ראי את ההערה הזאת כמחוקה...
יש דבר כזה שנקרא "שילוב ראוי"
הצבא אמור להתנהל על נטו שכל ומאה אחוז מקצועיות
זה אומר שהמפקד לא יכול להתחיל עם מישהו שכפופה לו
ואם, מישהו יעניש אותי בגלל שטות שכזו,
הוא מוזמן לבקר בבית המשפט ואולי גם נדבר על העניין בנינוחות נחמדת
וזה נקרא הטרדה כדרך אגב וכולי
משום מה,
בדרך לא דרך,
אני נשמעת התמימה שאני
אין לי בעיה עם זה
אבל לא צריך לדאוג, אני אמשיך לחיות עם עצמי גם אחר כך
ואני לא מגדירה את עצמי
אלא החברה הסובבת
כן, אז שני דברים:
א. זה שזה אסור לא מבטיח לך כלום שהמפקד לא יעשה את זה, למרות הסיכון הכרוך בכך וזה ממש לא שווה את הסיכון.
ב. עצם זה שאת טובעת כבר הופך אותך לחסרת דעה ואז נותן לכל מיני חיילים פרוצים לדבר אלייך איך שהם רוצים, ואת לא תשתיקי אותם, כי את חלק ממערכת. ואחרי זה זה גם יכול להדרדר למקומות יותר גרועים, ואת לא תעצרי אותם, כי את חלק ממערכת.
לפעמים הרצון שלנו והמחשבה שלנו שדברים בחיים יפתרו מאליהם ויפתרו את הבעיות שלנו בלי להתמודד איתן בעצמינו מערבבת אותנו ומשלה אותנו עד שאנחנו טועים לחשוב כך, אך באמת לא יעזור לך מסגרת של צבא כדי לפתור את הבעיות שלך, זה לא מה שירפא אותך ויתן לך מענה, לפי דעתי. והסכנות רבות, במיוחד מבחינה הלכתית ובעיות צניעות.
פשוט חבל שכך את מסכמת את כוחותייך. יש ענווה ויש ענווה פסולה. להגיד אני מעפנה, אני לא יודעת כלום, אין לי אינטליגנציה ולא יצא ממני כלום, כל מה שאני מסוגלת לעשות זה משהו שגם רובוט די פשוט יכולים לעשות וזה להגיש קפה למפקד, זה לפי דעתי לא מראה על כניעה וענווה אלא על רצון לברוח מהמציאות. המציאות היא שקשה לך עם עצמך ועם הדימוי העצמי שלך ואת חושבת שאם תטבעי במערכת מסויימת הבעיות יפתרו מאליהן. צר לי לאכזב אותך, אבל זה לא מה שיקרה, אלא דווקא בדיוק להיפך, זה רק יקבע אותך כאחת כזאת, מה שאת באמת צריכה זה שינוי לטובה ומקום שבאמת ימצה את הפונטיציאל שלו. אם זה שירות לאומי, שיש כ"כ הרבה מקומות שלא צריך להיות ד"ר, בלשון המעטה, בשביל להיות שם. (הרבה מקומות...הדוגמא הקלאסית זה חינוך מיוחד...).
בקיצור, נראה לי את יכולה יותר מזה וחבל שבגלל זה תאבדי את עצמך ותמכרי את עצמך. בצה"ל דואגים להשריש שכל החיילים *וגם החיילות* הם רכוש של הצבא, על כל המשתמע מכך. הזוי שככה זה עובד, כאילו אנחנו עבדים, אבל זה המצב. אז אמנם לבנים זה לא כזה נורא, אך לבנות זה ממש נורא המשפט הזה, שבנות הן רכוש של הצבא. אה, אופס, הצבא מנוהל ע"י גברים חילונים שכל היום מה שמעניין אותם זה נשים, לא עלינו. (לא מכליל, לא כולם, אבל חלקם...). בקיצור, ממש לא ממליץ להיות שם בתור בת, בנוסף לבעיה ההלכתית שבדבר.
והמשפט האחרון מזעזע, ממש לא מסכים. את מיוחדת וכך ה' ברא אותך- עם הכשרונות האלו והאלו, עם היכולות האלו והאלו, עם נקודת הפתיחה הזאת והזאת, עם כוחות הנפש האלו והאלו, עם כוחחות פיזיים כאלו וכאלו וכו' וכו'...ואין קשר לחברה...מה שכן, חברה מאוד משפיעה ויכולה לשנות בן אדם. דהיינו, או ללחוץ עליו לחץ חברתי לא טוב ואז, בגלל הלחץ בצירוף יצר הרע הוא ידרדר, או לטוב, שהחברה תדחוף את הבן אדם לעשייה טובה ובריאה ולטוב, אך החברה לא קובעת מי את תהיי, את זאת שמעצבת את מסלול חייך ואיך תיראי וכו'...חבל שכך את חושבת.
הכל יהיה בסדר בתחום הזה
אנשים לא מתקרבים אליי אם הם לא מכירים אותי.
וגם אם איכשהו זה בכל זאת יקרה, אייגו, העניין יטופל.
לא לדאוג
YOU KNOE,
בגלל זה אני לא אוהבת להסביר לכל מי ששואל את הכיביכול סיבות שלי ללכת לשם ולא לשירות או ישר ללימודים
כבר כמה אנשים דיברו איתי על הזה והבנתי שאנשים חושבים שאני בורחת
בסדר,
אז אני בורחת
בורחת לשנתיים וזהו
שנתיים האלה ייתנו לי מסגרת בסיסית שאותה אצטרך לשמר איכשהו כדי לא להפוך להיות כישלון או משהו
הסכנות האלה לא מרתיעות אותי, כי חוץ מהתמימות האין סופית שלי, אני לא באמת האדם השברירי שכולם רואים.
אני לא מסכמת את הכוחות כי זה קצת בלתי אפשרי
אף אחד לא יכול באמת לסכם את עצמו.
זה קצת ה"סגנון דיבור" שלי.
גם אם לא הייתי יודעת מה אני, עדיין יש לי המון אנשים שמיידעים אותי לגבי זה.
אני לא מגיעה במטרה לטבוע, פשוט לא אכפת לי אם זה יקרה
לא קריטי העניין
החיילים בהחלט נחשבים לרכוש של הצבא, בגלל זה אין להם כמובן דעה פוליטית וכלמיני
אני מבינה שאין לך דעה טובה כל כך על אנשים שלא חובשים כיפה, אבל NEVER MIND
לגבי זה, ברור לי שכל אדם ואדם הוא עולם ומלואו
למעשה, אין דבר ברור מזה.
כשכתבתי שאני לא מגדירה עצמי,
התכוונתי שאני לא תוחמת את עצמי בהגדרה "דתייה"
החברה עושה את זה בשבילי.
כלומר אני לא מכנה את עצמי ב"כינויים" שבגללם אנשים מחליטים מה אני עושה ומה אני יודעת
לא אכפת לי מה אנשים חושבים ואיך הם מתייגים אותי -מצחיק מאוד העניין
שיתנו לחיות בשקט בלי לתחום אנשים בהגדרות שהם המציאו
שייכות לא ממש מדאיגה אותי
אומנם אני די אדם צעיר וחסר ניסיון,
אבל בכל מקום בן אדם יכול להרגיש ולא שייך,
זה תלוי בעיקר בו
חולק עליך...
לכן כתבתי שאם לא אז תראי הערה זו כמחוקה....
לא
היו לי כבר שניים ואיזה כיף כמובן שלא ידעתי עליהם
הם לא מאפשרים שלישי, אז יהיה מה שיהיה ואני לא אצטרך לסבול בזום
הם לא
בטח קל להם יותר להשאיר את המלש"ביות הקטנות בבית ולא לסחוב אותן לכל מיני מקומות מסוכנים
כנראה נוח יותר לעשות אותם מרחוק
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול