"תנו רבנן בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור תניא אידך בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי ואם עושה כן עליו הכתוב אומר והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון עד כאן מדת בינונים אבל במדת רשעים מה כתיב אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר מה כתיב בתריה הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק אלא יצער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמרוידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור וכו,"

כיוון שיש שני סוגי צומות...

יש צומות על חורבן שהם צומות של אבל וממילא צמים כי זה חלק מדיני האבילות שנוהגים בצום, מי יותר חמור ומי פחות חמור, תלוי ברמת החורבן שהייתה. ככל שהחורבן היה יותר גדול כך דיני האבלות גדולים יותר...(לדוגמא, תשעה באב שנחרבו בו שני בתי המקדש, בין יתר האירועים שקרו בתשעה באב, דיני האבלות בו חמורים מאוד, והוא נוהג לעומת רוב הצומות מערב עד ערב...).

זה הסוג הנפוץ יותר שכולם מכירים והוא מאפיין את כמעט כל הצומות...

אך יש צום אחד שהוא מהסוג השני, צום יום כיפור.

צום יום כיפור לא בא בגלל מנהגי אבילות, אנחנו לא רוצים להצטייר כאבלים ביום כיפור, ולכן, למרות ששאר הדינים בו חמורים כתשעה באב, אין בו דין של איסור על ישיבה על כיסא גבוה והסעודה לפני הצום של תשעה באב, סעודה מפסקת, היא סעודה של אבלים שכוללת ביצה עם עפר, לעומת הסעודה של ערב יום הכיפורים, שיש מצווה לאכול כל היום ומי שאוכל בתשיעי מעלה עליו כאילו צם תשיעי ועשירי וכו' וכו'...

בקיצור, המטרה של צום יום כיפור הוא להידמות למלאכים ובגלל זה אנחנו לא אוכלים ולא שותים וכו'...לא כי אנחנו רוצים להיות אבלים, אלא כי אנחנו רוצים להצטייר כמלאכים.

כתוב בזכריה פרק ח' פסוק י"ט: "כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

דהיינו, שכל הצומות יהפכו לחגים.

איך זה...?

היה צריך לכתוב אולי שיתבטלו, מדוע כתוב שיהפכו לחגים...?

מכיוון שבצומות האלו שאירעו בהם דברים עצובים, הזמן הזה בפוטנציאל היה יכול להיות זמן טוב. לדוגמא, בי"ז בתמוז אחד הדברים שקרו זה שנשתברו הלוחות. אם לא היו משתברים הלוחות, היינו מקבלים את הלוחות באותו היום...! זמן מתן תורה...! יום חג...! בסוף מכיוון שהיה חטא העגל אז זה היה אירוע עצוב, אבל לעתיד לבוא זה יהפך לחג, מכיוון שאם הבחירה ההיסתורית שלנו הייתה קצת שונה זה היה חג.

ועוד משהו, בתשעה באב ובי"ז בתמוז אירעו את אבותינו חמישה דברים, חמישה דברים בכל תאריך, מה שמוכיח שהכל בהשגחה א-לוקית מופלאה, וגם כל הרע שהקב"ה נותן לנו זה בסוף מסתובב לטובה.

אך מה זה אומר בשבילנו...?

שאם מדובר בתאריך שהיה עלול לקרות בו כ"כ הרבה טוב והוא היה אמור להיות יום חג, אנחנו אמורים להבין את גודל הפספוס וההחמצה, שמכיוון שהייתה החמצה גם היה חורבן, ולכן זה עצוב מאוד ועלינו להתאבל על זה.

כאשר אבלים על משהו מראים שמחוברים אליו, מראים שאכפת לנו ממנו, מראים שבאמת כואב לנו הדבר הזה, וכך זה יוכל לקרב את הגאולה ואת בניין הבית...

סיפור עתיק ללא מקור, יודע לספר על מפגשו של נפוליאון עם העם היהודי דווקא בט' באב. על פי אותו סיפור, הגיע נפוליאון לבית-כנסת מט לנפול באחת העיירות, ופגש שם יהודים יושבים על גבי הרצפה וממררים בבכי. "מדוע אתם בוכים?" שאל המצביא הגדול. "אנו בוכים על בית המקדש שחרב", השיבו המקוננים. "לפני כמה זמן חרב אותו בית מקדש?", הוסיף המצביא להקשות. התשובה הכתה אותו בתדהמה: "לפני למעלה מ-2,000 שנים". נפוליאון הגיב במלים אלו: "רק עם שיודע לבכות על עברו, לאחר זמן כה ממושך, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר".

עוד משהו בעניין ההחמצה של הגודל והשמחה.

לדוגמא, על תשעה באב.

נחרב הבית.

העצבות שלנו לא על העצים והאבנים. ההיפך. על זה אמורה להיות "שמחה" במובן מסויים.

שהרי מפורסם המדרש על מזמור לאסף:

'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך' (תהילים ע"ט)
לא הוה קרא צריך למימר (היה צריך לומר) אלא 'בכי לאסף' 'נהי לאסף' 'קינה לאסף',
ומה אומר מזמור לאסף?
אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיירה וציירה 
ויצא בנו לתרבות רעה.
מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים, 
ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר.
אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר?!
אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו.
כך אמרו לאסף: הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?!
אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים
                ולא שפך חמתו על ישראל.
הדא הוא דכתיב "ויצת אש בציון ותאכל יסֹדֹתיה" (איכה ד', יא). 
                                                      (איכה רבה ד' ט"ו)

המציאות שלנו ללא בית המקדש היא מציאות חסרה, מציאות שאנחנו אפילו לא מבינים מה זה להיות בלי בית מקדש כי נולדנו למציאות כזו.

זה כמו להסביר לעיוור צבעים מה זה צבעים. הוא לא יודע מה זה, זו לא השפה שלו והוא גם לא יודע מה בדיוק חסר לו, הוא רק יודע שיש דבר כזה ושהוא יכול לעזור לו גם בחיים.

המציאות הזאת של דיבור ישיר עם הא-לוה זה דבר מופלא, של התקרבות ומציאות השכינה בבית המקדש, זה משהו בלתי יתואר.

אבל לא רק על מה שהיה בבית המקדש, לא רק על ההשגות הרוחניות שהיו בבית המקדש, אלא על כל המציאות שירדה בעקבות חסרונו של בית המקדש.

רק כדי להמחיש, אתן דוגמא. האנשים שכן ראו את בית המקדש אחרי שהוא נחרב רצו להפסיק לשתות יין. מה היה הטעם שלהם...? שמכיוון שאין יותר ניסוך היין בבית המקדש אז מה הטעם לשתות יין...? זאת אומרת, אנשים שהיו כשהיה בית מקדש הוא זה שחייה אותם, ובלעדיו הם לא מצאו טעם לחיים, ופשוט בקושי הצליחו להמשיך הלאה מכזה חורבן, מכזו מציאות עגומה.

עוד משהו, שהוא קצת יותר כללי, שאנו עצובים עליו כשאין בית מקדש זה צער השכינה.

כתוב כך:

" במסתרים תבכה נפשי מפני גוה אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו מאי מפני גוה אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים ר' שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקב"ה שנאמר (דברי הימים א טז, כז) הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי ובבתי בראי לא והא כתיב (ישעיהו כב, יב) ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו שנאמר (ישעיהו לג, ז) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון:" (גמרא חגיגה דף ה' עמוד ב')

(ירמיהו יג, יז) ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' אמר ר' אלעזר שלש דמעות הללו למה אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה בשלמא למאן דאמר על ישראל שגלו היינו דכתיב כי נשבה עדר ה' אלא למאן דאמר על ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה' כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה"

דהיינו, על חורבן וצער השכינה, שכשאין בית המקדש השכינה כביכול מצומצמת, התורה מצומצמת, יש חילול השם ברחובות ואין שכינה ישירה, התגלות שתסיר את כל הבלבולים והספיקות ותחזק את המחוזקים ותיתן להם כוח להילחם בחלשים...

את כל הצער הזה אנחנו צריכים להרגיש ואסור לנו לשכוח, כי זו המציאות כיום שחסרה בעקבות חסרונו של בית המקדש, זו המציאות היום שכל כך רחוקה מהשלימות, כ"כ לא מקודשת ולא שלימה, ויש לה כ"כ הרבה כמה להיות יותר טובה וקשורה בקשר ישיר לא-לוקות ולקודשא בריך הוא.

כשאנחנו נבין את זה, זה "יבער" לנו (תרתי משמע...), אז יהיה אפשר גם לבנות, הבית יבנה. כל הסיבה שהקב"ה החריב את ביתו, היא כדי לעורר אותנו, לעורר את ליבנו, שנבין שזו לא הדרך ושנבין שצריך שינוי, וכשהשינוי הזה יקרה בעז"ה גם הבית יבנה במהרה בימינו אמן....!!

מקווה שעזרתי ועוררתי ולו לב אחד לאבינו שבשמיים, אשריכם ישראל...!

אם יש לך גם מקורות נשמח מאוד, @נשמה כללית

רק אם לא מפריע וקשה.. 

לשני הדברים...

אז ככה:

א. אנו בוכים על גודל ההחמצה וההפסד. הן מבחינה טכנית שבאותו תאריך היה יכול להיות אירוע טוב ומשמח, והן מבחינה רוחנית (יוסבר בהמשך בהרחבה בתור סעיף נפרד...).

ב. לדעת את העבר, לדעת מה קרה לנו בתור עם ולא לשכוח כדי שחלילה לא יהיה לשווא וכדי שהעתיד יהיה טוב יותר ויעזור לנו להיות קשורים יותר לבית המקדש ובכך לקרב את הגאולה.

ג. החיסרון העצום שיש במציאות. בכל השנה אנחנו ממשיכים לחיות כרגיל, בסה"כ, ולא באמת שמים לב ויושבים ואבלים על זה. בימים מסויימים בשנה שבהם קרה הגילוי של אותם אירועים עצובים זו הזדמנות בשבילנו לכאוב את המציאות העגומה והחסרה, שנובעת מזה שאין בית מקדש, מזה שאין גילוי שכינה ולכן אנחנו פחות רוחניים, פחות יכולים לתקשר עם ריבונו של עולם באופן ישיר כמו בבית המקדש, פחות חזקים ובטוחים, ובמילה אחת- פחות קרובים לאבא. ובמבט יותר כללי על החיסרון שכואב לנו עעל השכינה החסרה לא מצד ההפסד הפרטי שלנו שנובע מכך, אלא מצער השכינה ממש, כואב לנו עליה, כואב לנו שהיא מחוללת בגויים, על כבוד ה' המחולל, על חילול ה'...!

ג' זה בעצם א', סתם הפרדתי אותם...

שכוייח שכוייח על השאלה, יפה שזה אכפת לך ושמחתי מאוד לעזור וגם לעשות לעצמי סדר בראש בעניין הזה יותר בזכותך...!

ושוב, זה לגבי כל הצומות מלבד יום כיפור, שכל הצומות קשורים לאירועים של בית המקדש- אם זה פריצת החומות, אם זה תחילת המצור, אירועים שמקרבים בסדר הכרונולוגי לחורבן הבית, אך הכל סובב סביב אבילות על בית המקדש ולכן כל הטעמים ברמת העיקרון קשורים לבית המקדש. (כמובן, לכל צום יש את העניין שלו, למה דווקא בשלב הזה קבעו צום וכו'...אבל זה כבר לשרשור אחר...)

אך יום כיפור כבר כתבתי, שהוא בכלל לא קשור.

לסיכום, חשיבות צום יום כיפור הוא כדי להידמות למלאך ביום שבו נחתם דינו של האדם ושמחה עצומה על כך שהקב"ה מרחם עלינו וחונן אותנו, בנוסף ליראה שצריך גם ביום הזה, ולכן אנחנו צריכים להיות כך. זהו היום שבו קיבלנו לוחות שניים כסמל לכפרה לחטא העגל ולחזרה בתשובה, שאפשר לחזור בתשובה ולשוב אל ה'.

בשמחה...

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל