"תנו רבנן בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור תניא אידך בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי ואם עושה כן עליו הכתוב אומר והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון עד כאן מדת בינונים אבל במדת רשעים מה כתיב אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר מה כתיב בתריה הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק אלא יצער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמרוידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור וכו,"

כיוון שיש שני סוגי צומות...

יש צומות על חורבן שהם צומות של אבל וממילא צמים כי זה חלק מדיני האבילות שנוהגים בצום, מי יותר חמור ומי פחות חמור, תלוי ברמת החורבן שהייתה. ככל שהחורבן היה יותר גדול כך דיני האבלות גדולים יותר...(לדוגמא, תשעה באב שנחרבו בו שני בתי המקדש, בין יתר האירועים שקרו בתשעה באב, דיני האבלות בו חמורים מאוד, והוא נוהג לעומת רוב הצומות מערב עד ערב...).

זה הסוג הנפוץ יותר שכולם מכירים והוא מאפיין את כמעט כל הצומות...

אך יש צום אחד שהוא מהסוג השני, צום יום כיפור.

צום יום כיפור לא בא בגלל מנהגי אבילות, אנחנו לא רוצים להצטייר כאבלים ביום כיפור, ולכן, למרות ששאר הדינים בו חמורים כתשעה באב, אין בו דין של איסור על ישיבה על כיסא גבוה והסעודה לפני הצום של תשעה באב, סעודה מפסקת, היא סעודה של אבלים שכוללת ביצה עם עפר, לעומת הסעודה של ערב יום הכיפורים, שיש מצווה לאכול כל היום ומי שאוכל בתשיעי מעלה עליו כאילו צם תשיעי ועשירי וכו' וכו'...

בקיצור, המטרה של צום יום כיפור הוא להידמות למלאכים ובגלל זה אנחנו לא אוכלים ולא שותים וכו'...לא כי אנחנו רוצים להיות אבלים, אלא כי אנחנו רוצים להצטייר כמלאכים.

כתוב בזכריה פרק ח' פסוק י"ט: "כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

דהיינו, שכל הצומות יהפכו לחגים.

איך זה...?

היה צריך לכתוב אולי שיתבטלו, מדוע כתוב שיהפכו לחגים...?

מכיוון שבצומות האלו שאירעו בהם דברים עצובים, הזמן הזה בפוטנציאל היה יכול להיות זמן טוב. לדוגמא, בי"ז בתמוז אחד הדברים שקרו זה שנשתברו הלוחות. אם לא היו משתברים הלוחות, היינו מקבלים את הלוחות באותו היום...! זמן מתן תורה...! יום חג...! בסוף מכיוון שהיה חטא העגל אז זה היה אירוע עצוב, אבל לעתיד לבוא זה יהפך לחג, מכיוון שאם הבחירה ההיסתורית שלנו הייתה קצת שונה זה היה חג.

ועוד משהו, בתשעה באב ובי"ז בתמוז אירעו את אבותינו חמישה דברים, חמישה דברים בכל תאריך, מה שמוכיח שהכל בהשגחה א-לוקית מופלאה, וגם כל הרע שהקב"ה נותן לנו זה בסוף מסתובב לטובה.

אך מה זה אומר בשבילנו...?

שאם מדובר בתאריך שהיה עלול לקרות בו כ"כ הרבה טוב והוא היה אמור להיות יום חג, אנחנו אמורים להבין את גודל הפספוס וההחמצה, שמכיוון שהייתה החמצה גם היה חורבן, ולכן זה עצוב מאוד ועלינו להתאבל על זה.

כאשר אבלים על משהו מראים שמחוברים אליו, מראים שאכפת לנו ממנו, מראים שבאמת כואב לנו הדבר הזה, וכך זה יוכל לקרב את הגאולה ואת בניין הבית...

סיפור עתיק ללא מקור, יודע לספר על מפגשו של נפוליאון עם העם היהודי דווקא בט' באב. על פי אותו סיפור, הגיע נפוליאון לבית-כנסת מט לנפול באחת העיירות, ופגש שם יהודים יושבים על גבי הרצפה וממררים בבכי. "מדוע אתם בוכים?" שאל המצביא הגדול. "אנו בוכים על בית המקדש שחרב", השיבו המקוננים. "לפני כמה זמן חרב אותו בית מקדש?", הוסיף המצביא להקשות. התשובה הכתה אותו בתדהמה: "לפני למעלה מ-2,000 שנים". נפוליאון הגיב במלים אלו: "רק עם שיודע לבכות על עברו, לאחר זמן כה ממושך, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר".

עוד משהו בעניין ההחמצה של הגודל והשמחה.

לדוגמא, על תשעה באב.

נחרב הבית.

העצבות שלנו לא על העצים והאבנים. ההיפך. על זה אמורה להיות "שמחה" במובן מסויים.

שהרי מפורסם המדרש על מזמור לאסף:

'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך' (תהילים ע"ט)
לא הוה קרא צריך למימר (היה צריך לומר) אלא 'בכי לאסף' 'נהי לאסף' 'קינה לאסף',
ומה אומר מזמור לאסף?
אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיירה וציירה 
ויצא בנו לתרבות רעה.
מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים, 
ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר.
אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר?!
אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו.
כך אמרו לאסף: הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?!
אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים
                ולא שפך חמתו על ישראל.
הדא הוא דכתיב "ויצת אש בציון ותאכל יסֹדֹתיה" (איכה ד', יא). 
                                                      (איכה רבה ד' ט"ו)

המציאות שלנו ללא בית המקדש היא מציאות חסרה, מציאות שאנחנו אפילו לא מבינים מה זה להיות בלי בית מקדש כי נולדנו למציאות כזו.

זה כמו להסביר לעיוור צבעים מה זה צבעים. הוא לא יודע מה זה, זו לא השפה שלו והוא גם לא יודע מה בדיוק חסר לו, הוא רק יודע שיש דבר כזה ושהוא יכול לעזור לו גם בחיים.

המציאות הזאת של דיבור ישיר עם הא-לוה זה דבר מופלא, של התקרבות ומציאות השכינה בבית המקדש, זה משהו בלתי יתואר.

אבל לא רק על מה שהיה בבית המקדש, לא רק על ההשגות הרוחניות שהיו בבית המקדש, אלא על כל המציאות שירדה בעקבות חסרונו של בית המקדש.

רק כדי להמחיש, אתן דוגמא. האנשים שכן ראו את בית המקדש אחרי שהוא נחרב רצו להפסיק לשתות יין. מה היה הטעם שלהם...? שמכיוון שאין יותר ניסוך היין בבית המקדש אז מה הטעם לשתות יין...? זאת אומרת, אנשים שהיו כשהיה בית מקדש הוא זה שחייה אותם, ובלעדיו הם לא מצאו טעם לחיים, ופשוט בקושי הצליחו להמשיך הלאה מכזה חורבן, מכזו מציאות עגומה.

עוד משהו, שהוא קצת יותר כללי, שאנו עצובים עליו כשאין בית מקדש זה צער השכינה.

כתוב כך:

" במסתרים תבכה נפשי מפני גוה אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו מאי מפני גוה אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים ר' שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקב"ה שנאמר (דברי הימים א טז, כז) הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי ובבתי בראי לא והא כתיב (ישעיהו כב, יב) ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו שנאמר (ישעיהו לג, ז) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון:" (גמרא חגיגה דף ה' עמוד ב')

(ירמיהו יג, יז) ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' אמר ר' אלעזר שלש דמעות הללו למה אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה בשלמא למאן דאמר על ישראל שגלו היינו דכתיב כי נשבה עדר ה' אלא למאן דאמר על ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה' כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה"

דהיינו, על חורבן וצער השכינה, שכשאין בית המקדש השכינה כביכול מצומצמת, התורה מצומצמת, יש חילול השם ברחובות ואין שכינה ישירה, התגלות שתסיר את כל הבלבולים והספיקות ותחזק את המחוזקים ותיתן להם כוח להילחם בחלשים...

את כל הצער הזה אנחנו צריכים להרגיש ואסור לנו לשכוח, כי זו המציאות כיום שחסרה בעקבות חסרונו של בית המקדש, זו המציאות היום שכל כך רחוקה מהשלימות, כ"כ לא מקודשת ולא שלימה, ויש לה כ"כ הרבה כמה להיות יותר טובה וקשורה בקשר ישיר לא-לוקות ולקודשא בריך הוא.

כשאנחנו נבין את זה, זה "יבער" לנו (תרתי משמע...), אז יהיה אפשר גם לבנות, הבית יבנה. כל הסיבה שהקב"ה החריב את ביתו, היא כדי לעורר אותנו, לעורר את ליבנו, שנבין שזו לא הדרך ושנבין שצריך שינוי, וכשהשינוי הזה יקרה בעז"ה גם הבית יבנה במהרה בימינו אמן....!!

מקווה שעזרתי ועוררתי ולו לב אחד לאבינו שבשמיים, אשריכם ישראל...!

אם יש לך גם מקורות נשמח מאוד, @נשמה כללית

רק אם לא מפריע וקשה.. 

לשני הדברים...

אז ככה:

א. אנו בוכים על גודל ההחמצה וההפסד. הן מבחינה טכנית שבאותו תאריך היה יכול להיות אירוע טוב ומשמח, והן מבחינה רוחנית (יוסבר בהמשך בהרחבה בתור סעיף נפרד...).

ב. לדעת את העבר, לדעת מה קרה לנו בתור עם ולא לשכוח כדי שחלילה לא יהיה לשווא וכדי שהעתיד יהיה טוב יותר ויעזור לנו להיות קשורים יותר לבית המקדש ובכך לקרב את הגאולה.

ג. החיסרון העצום שיש במציאות. בכל השנה אנחנו ממשיכים לחיות כרגיל, בסה"כ, ולא באמת שמים לב ויושבים ואבלים על זה. בימים מסויימים בשנה שבהם קרה הגילוי של אותם אירועים עצובים זו הזדמנות בשבילנו לכאוב את המציאות העגומה והחסרה, שנובעת מזה שאין בית מקדש, מזה שאין גילוי שכינה ולכן אנחנו פחות רוחניים, פחות יכולים לתקשר עם ריבונו של עולם באופן ישיר כמו בבית המקדש, פחות חזקים ובטוחים, ובמילה אחת- פחות קרובים לאבא. ובמבט יותר כללי על החיסרון שכואב לנו עעל השכינה החסרה לא מצד ההפסד הפרטי שלנו שנובע מכך, אלא מצער השכינה ממש, כואב לנו עליה, כואב לנו שהיא מחוללת בגויים, על כבוד ה' המחולל, על חילול ה'...!

ג' זה בעצם א', סתם הפרדתי אותם...

שכוייח שכוייח על השאלה, יפה שזה אכפת לך ושמחתי מאוד לעזור וגם לעשות לעצמי סדר בראש בעניין הזה יותר בזכותך...!

ושוב, זה לגבי כל הצומות מלבד יום כיפור, שכל הצומות קשורים לאירועים של בית המקדש- אם זה פריצת החומות, אם זה תחילת המצור, אירועים שמקרבים בסדר הכרונולוגי לחורבן הבית, אך הכל סובב סביב אבילות על בית המקדש ולכן כל הטעמים ברמת העיקרון קשורים לבית המקדש. (כמובן, לכל צום יש את העניין שלו, למה דווקא בשלב הזה קבעו צום וכו'...אבל זה כבר לשרשור אחר...)

אך יום כיפור כבר כתבתי, שהוא בכלל לא קשור.

לסיכום, חשיבות צום יום כיפור הוא כדי להידמות למלאך ביום שבו נחתם דינו של האדם ושמחה עצומה על כך שהקב"ה מרחם עלינו וחונן אותנו, בנוסף ליראה שצריך גם ביום הזה, ולכן אנחנו צריכים להיות כך. זהו היום שבו קיבלנו לוחות שניים כסמל לכפרה לחטא העגל ולחזרה בתשובה, שאפשר לחזור בתשובה ולשוב אל ה'.

בשמחה...

תגיד לי אלפי ספרים תורניים ב"ה שעזרו לי שנים

באיזה הקשר זה פורום? 

ותגלי מקום מעניין מאוד. זה לא 'אוצר החכמה' עצמו - ספריית הספרים הענקית, אם כי יש ביניהם קשר כמובן.

זה פורום תורני, רובו חרדי אך לא כולו. חלק מהכותבים מוכרים (הרב איתם הנקין ז"ל, יבל"א הרב יוסף בדיחי, הרב יואל קטן, ועוד מן הסתם), אם כי כולם משתמשים בשמות אנונימיים כמו כאן.

מי ששם בפורומים אלה מי שנחלשו רוחנית והתדרדרו לפורומים. אצלנו, החזקים לא משוטטים בדברים כאלה באינטרנט וממילא לא תראה מקבילה.

זו פרשנות בלבד.

כלומר, מן הסתם יש שם רבים כאלה, אבל ודאי לא כולם. יש שם אנשים גדולים, ידענים ומעניינים, יראי שמיים בהחלט.

חלקם גם רבנים מוכרים, כפי שכתבתי להפי.

בסוף השימוש בכלים כאלה מועיל לפיתוח של שיח תורני, לפתרון שאלות, ועוד.

אה, ואני מכיר חברה חזקים מאוד אצלנו שמכירים את הפורומים האלה. כל מי שמחפש באינטרנט מדי פעם תשובות לשאלות תורניות עיוניות (לא הלכתיות פשוטות), כמעט בטוח נפגש בזה. דווקא חברה ברמה גבוהה לדעתי. אז אמנם הצדיקים הנ"ל אינם משוטטים יומם ולילה באינטרנט, אבל יוצא לפעמים להיכנס.

לעצם העניין. כנראה בעולם הדתי לאומי יש לא מעט פעילות כאן (פחות משהייתי רוצה) ולא מעט גדולי תורה צעירים כותבים דווקא בפייסבוק.

משם אפשר להתחיל. אחר כך להתקדם...

לדעתי, לאדם הממוצע טלפון ב-1,000 ש"ח (מהדור האחרון של שיאומי למשל) יכול לספק את כל הצרכים +++. 

אבל אם למשל חשוב לך מצלמה מעולה, כזאת שתאפשר לך לפתח את התמונות שצילמת בלי שיראו שזה צולם בטלפון (כלומר בלי פיקסולים, מריחות וטשטושים), אז המחיר כבר קופץ פי כמה...

נתונים נוספים שאם הם חשובים לך, יכולים להשפיע על המחיר: עמידות למים ואבק, בהירות מסך (לנוחות צפייה באור שמש), עמידות לנפילות, זיכרון RAM (ככל שגבוה יותר - הטלפון יוכל לשרוד יותר משימות גם בלי להאט ולהיתקע), קליטה של דור 5 (מאז שיש לי דור 5 - אני כבר לא מחפש WIFI באף מקום, כי האינטרנט שלי במכשיר יותר מהיר מרוב הרשתות הביתיות), אפשרות לסים וירטואלי (בשביל להתחבר לחברות סלולר בלחיצת כפתור בלי צורך בסים פיזי, כולל למשל אם רוצים חבילת גלישה בחו"ל כמעט בחינם), טעינה מהירה, סוללה חזקה...

מכשיר שמצטיין בכל מה שכתבתי עכשיו, כנראה יעלה לפחות 3,000 ש"ח. אבל מי שלא חייב את כל התכונות האלה, בהחלט יכול לקנות מכשיר פשוט יותר.

נקודה למחשבה: מכשיר פשוט של היום שעולה רק 1,000 ש"ח, הרבה יותר משוכלל ומתקדם ממכשיר דגל שעלה לפני 5 שנים 3,000 ש"ח.

הכל תלוי מה תרצי לעשות עם זה

לאחרונה קולגה רכשה את הדגם האחרון של אייפון הכי טוב.

עלה 7000+

שאלתי אותה מה הצורך, היא הסבירה שהיא מצלמת הרבה סרטונים לפרסום העסק שלה והיא חייבת שזה יהיה הכי טוב שיש

לעומת זאת.

אצלי התכונה הכי חשובה במכשיר סלולרי זה אינפרא אדום. לצורך שליטה במזגנים במקום עבודתי. לכן חיפשתי דווקא את התכונה הזאת. 

כי זה יכול להיות כלי זניח שאת לא נוגעת בו כמעט וזה יכול להיות מרכז היום שלך ללימודים / עבודה וכאלה.

אם למשל את מצלמת ועורכת סרטונים זה גם שיקול ובגלל זה כדאי לחשוב עם עצמך מה הפונקציות שחשובות לך ומה התקציב.

זה תלוי למה את משתמשת...

וגם לכל חברה ודגם יש יתרונות וחסרונות

אני מציע לך אם את באמת פחות מבינה ומכירה את העולם הזה של מפרטים של פלאפונים וההבדלים ביניהם

אז פשוט תכתבי מה השימושים שאת עושה בפלאפון וכמה מהם במקביל

אם בא לך אז יכולה גם לומר איזה מכשיר יש לך עכשיו ומה את מרוצה ולא מרוצה ממנו ככה יהיה מקום להשוואה וידעו לתת לך יותר מדויק

אם יש לך גם חברה של פלאפונים שאת רוצה רק מהם אז תכתבי

מכשירי ביניים (1500+) מספיקים לדעתי לרוב השימושים. אני עצמי מסתפק במכשיר ביניים שקניתי בפסח של 2021 ועבר מאז קצת שדרוגי תוכנה קצת יותר מורכבם (כן, בניתי לו רום !). הוא אחלה ומשרת אותי יפה לבינתיים.

נמחקה לי כל היסטורית הצטאים בווצאפ במכשיר *הישן* .. ואחרי דו שיח ארוך עם הצאט GPT/גמיני נראה שאין לי שום גיבוי... מצד שני אם להיות רציונלית מה כבר איבדתי? הודעה ממשהי מהעבודה שמארה לי כמה אני מיוחדת.. נראלי נחיה.. 

שלך באופן שוטף 

זה מונע מהמצב להדרדר למקומות לא נעימים.

יש צד טוב שאפשר להתבטא ככה, כשאתה ממש לא מול השני.

השיקול שלך מאוד רציני, וזה יכול למנוע הרבה דברים לא נעימים.

קשה להכריע.

ברור לי, צריך להיזהר מאוד במה שכותבים, אבל אולי לא יותר מדי.

אתה שואל כמה היינו מוכנים לשלם בכדי שיצנזרו לנו סרטים? אם גוי היה עושה את זה.. הייתי משלם הרבה.

בטח לא 2 שקל..

במקום לצנזר ולשפר את בעיות הצניעות בעיתונות החילונית, יש עיתונות המותאמת לציבור הדתי.  

נראה לי מוזר לצרוך תוכן ומדיה עם בעיות צניעות גם אם יש מי שיחתוך וידביק וינקה את מה שמפריע. 

ולא רק מצנזר בקטע של להסתיר, אז אולי יש בעיה אחרת של עצם הסרט והתוכן שלו. זה כבר דבר אחר..

יש גם בעיה של אלו שצופים כדי לסנן, אבל אולי אתה מתכוון אם איזה אלגוריתם.

מדובר כמובן על סרטים או סדרות שבגדול הן 'נקיות', אבל לפעמים יש פתאום כמה שניות של בעיה.

הסינון מתבצע ע"י AI ולא ע"י שום אדם יהודי וכד'.
השאלה הייתה האם מבחינתכם הייתם משקיעים סך מסוים שעבור כל סרט או פרק שאתם צופים - תוכלו לשים אותו בתוכנה שתעבור על כולו ותחתוך את המקומות הבעיתיים.

גם מבחינה רעיונית אז כן

אבל הרבה פעמים סרטים אפילו בלי קשר לחוסר צניעות לא תואמים את הלך הרוח של יהודי.

נ.ב

המטרה של סרטים היא לא לשרוף את הזמן או להוות ריגוש אלא ללמד דרך חוויה

כי זה גם ככה מחנך מהדלת האחורית... אז צריך לראות שזה עונה גם על זה 

וזה מסובך, לכן הפיתרון הוא כמו שכתב @פ.א. 

סרט זו חוויה חזקה ולכן זה כלי שאפשר לרתום אותו לקדושה את לא חושבת?

לשעתיים מטרדות היום יום, מלחצים ודאגות.

הולכים לקולנוע או צופים בבית בסרט, יוצאים להצגה,  כדי להכנס לזמן קצר לעולם אחר.  ההפוגה הזו מעניקה למוח "מנוחה" מרעשי הרקע של המציאות.

לפעמים אנחנו נהנים אפילו מסרטים שגורמים לנו לפחד או לבכות. זה קורה כי המוח שלנו יודע שזה "רק סרט" 🙃

מי מחפש לקבל שעת חינוך בצפייה בסרט?

לשם כך יש שיעורים ולימודים.

סרט הרבה מחצין דברים ומציג אותם בדו מימד ולפעמים תלת מימד חזותי

יש נושאים יפים וחשובים שמעבירים אותם בסרט,

עדיין הדיבור ןהעומק שבשיח או לימוד אמיתי מתוך ספר, נותן מימד אחר שא"א להעביר בצורה שטחית וצבעונית

נראלי שמסר או תוכן אמיתי או רעיון זה דבר שצריך עיבוד או שיח עמוק, לא דרך רדודה

שתעביר אותו

או תתיימר לחנך איתו  

בסרט יש יתרון שאין בלימוד מספר וכן להיפך.

זה כמו סיפור רק בצורה משודרגת וחיה יותר. בעיניי אין רע בלשלב... כל עוד הסרט חיובי.

ולאו דווקא בתור שעת לימוד, גם בשביל העשרה.

בין אם תרצה ובין אם לא הסרט מעביר מסרים, ובצורה הכי חזקה שיש... שאגב המטרה שאתה מתאר לענ"ד לא אידאלית בכלל. זה לברוח מהמציאות. אבל אם כבר, אז לפחות שיהיה משהו יחסית מועיל ולא מזיק. (מסייגת שאין בעיה בעיניי שיציאה לסרט תהיה שעת בילוי מדי פעם, אבל שוב שזה יהיה סרט חיובי)

בניגוד למדיום ויזואלי שבו הכל מוגש לנו "מוכן", הקריאה דורשת מאיתנו להיות שותפים ליצירה. כששוקעים בספר טוב ומעניין, אנחנו בונים בדמיון שלנו את הדמויות, את תיאור המקומות, המוח שלנו הוא זה שמפיק את הסרט מהמילים הכתובות. וממש נכנסים למציאות המתרחשת בספר, ומתנתקים זמנית מהמציאות סביבי בזמן שאני שקוע בספר.  

וכשעוצרים באמצע קריאת ספר וחוזרים אליו כעבור יום/יומיים, שוב צריך להכנס למציאות המדומיינת של העלילה. 

סרט יכול למלא בהשראה, להעשיר וללמד כמו ספר, אבל אם המטרה היא להסיח את הדעת מהמציאות אז משהו במציאות לא תקין. אלו שתי מטרות שונות. לא קוראים או צופים רק בשביל להפעיל את הרגש ולכבות את השכל... מסכים?

וככה גם מספר טוב.

נראה לי מרחיק לכת להגדיר יציאה לסרט שנהנים ממנו, ובעקבות כך התנתקות לשעה/שעתיים, כבריחה מן המציאות. 

כי המטרה מוגדרת, כמו שמכניסים מנוחה בלו"ז אבל זה לא מה שהיה נשמע שאמרת. חוץ מזה גם בילויים צריכים להיות כשרים, ותאמין לי שאין בזה אמצע בד"כ... או שזה חיובי וממלא, או שזה מוריד.

אכן אפשר היה להבין ממני משהו אחר ממה שהתכוונתי

אז אני בא להדגיש שאני מדבר על יציאה לבילוי מידי פעם כדי להינות מהפנאי ולא כדי לברוח ממציאות חיים, מצרות ובעיות. 

אין לי "מקום" בעולם... אני כאן כל רגע שה' מחליט שאהיה כאן, כל רגע מחדש. 

שליחה, כל מה שיש לי זה מה', ממה שהוא נותן לי משתדלת לתת.

אחרים רואים את מה שאני באמת מכוונת. כשאני מצליחה באמת לכוון ולהיות בתודעה של מה שכתבתי לפני- אנשים רואים את זה, זה ממש כאילו "שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". יראת כבוד כזו.

אבל לא תמיד אני ככה, וכשאני פועלת ממניעים אגואיסטים זה ניכר.

אין לנו תפקיד אחד בעולם חוץ מלעשות את רצון ה' ולהתקרב אליו.

וזה כן בא ביחד עם מודעות עצמית, לראות מה הכלים שה' שם לך.

אם זה יכולת לשמח אנשים, אם זה לימוד שאתה צריך להפיץ... מבינים את זה לפי מה שקורה איתך, אתה יודע במה אתה טוב, ועדיין כל פעם ה' שם אותך בסיטואציה אחרת, כל רגע בפני עצמו. 

יכול להיות שאתה אדם תוסס ואתה יודע איך להשתמש בזה לטוב אבל עכשיו ה' רוצה אותך בפקק ולראות איך אתה מגיב ואם תתעצבן. זה מלא דברים. המגמה היא אחת.

היא הדרך, לא המטרה. 

מי שמתקבע על התכונה שבעיניו היא התפקיד שלו עלול לחטוא לעיקר.

כי תמיד חשבתי שכישרון ויעוד קשורים זה לזה.

תוכלי לבאר את כוונתך?

ברור לי מאד

לעשות טוב לעצמי ולאחרים

ללמוד ולהשתפר מיום ליום

אני לא מוטרדת ממה אנשים אחרים חושבים על התפקיד שלי

את התפקיד שלי רק אני קובעת ושאחרים יתעסקו בתפקידים שלהם

יעוד של כל מי שרוצה בזה

לא רואה צורך לתחום את תפקידי לתחום מסוים 

בסוף, זה תלוי במינון של כמה אתה צורך. כי אם תגזים אתה בסוף תמצא את עצמך בחמש לפנות בוקר מתעורר ליד פח זבל עם גרביים שהם לא שלך.

ככה זה בחיים. צריך לקבל אותם כמו שהם. כל ניסיון להתכחש להם נועד לכישלון. כי מה הם החיים אם לא צבר אירועים שמפריעים לנו לישון?

אבל בסוף מה יקרה איתי בפועל זה רק ה' יודע ומוביל

לשנות הרגלים רעים

ליצור הרגלים טובים

כשהבנתי את הקונספט של ההרגל זה הפך קל

ממליצה על ספר כוחו של הרגל

הוא מסביר את הרעיון של

טריגר- פעולה- תגמול

איך להיפטר/ ליצור הרגל

או ליצור הרגל זה תהליך מתמשך

הרבה אנשים אוהבים תוצאות של כאן ועכשיו

לא אוהבים תהליכים

וזה גורם לקושי בהשגת דברים

אני כן אוהבת תהליכים

מסוגלת לראות את התוצאה העתידית ולחכות בסבלנות

לרוב גם נהנת מהדרך

לכן בעיניי זה לא קשה

אחרים בטח יקראו לזה קשה עד בלתי ישים

ממליצה לקרא קצת טורים של הרב יצחק פנגר

ללכת בצעדים קטנים 

ולחלק את החזון הגדול למטרות קטנות ברות ביצוע

לפני כמה שבועות בעלון הידברות הרב פנגר רשם טורים בנושא שינוי התנהגות

ופירט איך לעשות את זה צעד צעד

זה עלונים לפני חודש- חודש וחצי ככה.

לגבי הצעדים הקטנים-

נגיד שאתה רוצה לרוץ מרתון שזאת המטרה הגדולה, אז

קודם אפשר כצעד ראשון להגביר מוטיבציה ובמקביל להוריד את המושג המופשט (רוצה לרוץ מרתון)

לפס מעשי (שינויים קטנים - לשים את הנעליים ליד הדלת, אפילו בלי לנעול, בשלב מאוחר יותר לקבוע זמן לריצה)

כשהייתה לי מטרה גדולה

השיטה של צעדים קטנים עזרו לי להגיע אליה....

היום אני מתמודדת עם דברים שאותה טכניקה בהחלט תשמש אותי

רק צריך לרצות

ולעשות משהו קטן בכיוון. 

ומוסיפים כמה שיכולים