תינוק בן שנה היפראקטיבי, זקוקה לחיזוקיםאמא לשניים2
עבר עריכה על ידי אמא לשניים2 בתאריך י"ז בתמוז תשפ"א 00:04
בן שנה וחודש, חייכן, מצחיק ופשוט כובש לבבות
פיזית- מאוד מפותח, הולך מעולה עוד לפני גיל שנה. שפתית- רק בימים האחרונים התחיל לומר צלילים(עדיין אין מילים).
ההתנהגות שלו יכולה להיות מאוד אגרסיבית וחזקה- משיכת שיער, צביטות, מכות וכדו'... בנוסף, הוא כמעט ולא מעסיק את עצמו במשחק, אלא קופץ ממשחק למשחק כל הזמן. כאב של בדיקת דם/חיסון הוא לא בוכה מזה בכלל, רק מכאב של נפילה או מכה חזקה ח"ו..
אני יודעת שלא מאבחנים בגיל כזה, אך ריפוי בעיסוק/פיזיו'/ פסיכולוג התפתחותי כן ניתן לקבל מגיל כזה. פניתי להתפתחות הילד, שלחתי טפסים, יודעת שתהליך ארוך לפניי...כל כך אין לי כוח לבירוקרטיה, המתנה ארוכה לאבחונים וטיפולים ובנתיים לא יודעת מה עלשות עם החמודי כדי לקדם אותו.
אם מושך שיער, צובט, לקחת בעדינות את היד או להזיז הצידה עם "די" חייכני ולתת במקום זה תעסוקה אחרת. או לא להגיב כשזה לא ממש מפריע.
התהליך לא צריך להיות כ"כ ארוך.
בינתיים, שיקפוץ ממשחק למשחק, מה איכפת לך. תשימי הרבה משחקים.. תנסו לשים לב איזה משחקים יותר "תופסים" אותו (אולי למשל מכונית ששומעים אותה כשנוסעת וכד').
לא נראה לי שאת צריכה כ"כ לחשוב כעת איך "לקדם" אותו.. מתקדם יפה לבד. העיקר לשמור על אוירה שלוה ושמחה.
מאוד קשה כשאת שמה לב שאולי יש משהו לא תקיןאמא לשניים2
בינתיים - מלבד שכמובן צריך לשים לב היטב לנושאי בטיחות ולאן הוא מסוגל להגיע - לא נראה שיש לך ספציפית משהו לעשות עם זה, וגם לא נראה שייגרם מכך נזק כלשהו.
אז כעת ככה הוא, תחייכו. תספקו תעסוקה מתאימה לכחותיו.
יבדקו, יתנו אבחנה, יציעו מן הסתם גם פעילות פיזית מתאימה.
לי נשמע שיש לילד ויסות חושי נמוך. אנחנו חיים על ידי החושים. ויסות חושי גבוהה זה כאשר יש רגישות לכל מיני רעשים, בדים, תאורה וכו (תלוי על איזה חוש מדברים) ואז מנסים להוריד את העצומה כדי לא להגיע להצפה. ויסות חושי נמוך הוא הפוך. כאשר יש חוסר רגישות ואז הילד נגרר להרגלים על מנת להרגיש חי וקיים. זה מתחיל בגיל שנה כאשר הילד יוצר ישות משלו ומתחזק עד שמגבש ישות עצמית ומתייצב. יש מלא דרכים לטיפול ועזרה במינון.
האופציה הקלה היא פרטי. אבל זה יקר. אם את מאיזור השומרון אז יש לי המון המלצות. בעיקרון דרך הקופה ברגע שאת מבססת את הצורך מול עצמך אז נדבר היחיד שאת צריכה זה הפניה של רופא ילדים (אל תסכימי ללכת להתפתחות הילד! הם אלופים בביצוע 1000 אבחונים ו-0 מענה ואז את כבר לא יכולה לקבל מענה מהקופה).
אני ממליצה קודם לחקור את הנושא עוד מעט (לא בפראנואידיות.. קל להישאב לשם) יותר כידע ומיקוד. יש המון ספרים בנושא. תתחילי לקרוא ולנסות להגיע לבד לסוג של דרך מה נכון בעיניך ואז כבר כל ההמשך יותר קל
המטרה שלכם היא לעזור לו למנן את הנושא. זה יעזור לו מול עצמו ולכם בהתנהלות מולו אבל תזכרו שבאופן חלקי זה תמיד יהיה. חלק מהעבודה היא מול עצמנו. לשחרר ציפיות ולקבל אותו כמו שהוא.
זה חשוב כי זה לא משהו פגום. אין לנו יכולת לתקן אותו רק לעזור לווסת. בלי התובנה הזאת זה מעגל מאוד מתסכל
הוא בן שנה, כל מה שתארת זה יותר מנורמלי לגילו. למה צריך טיפול בכלל? במה יש לך לקדם אותו? או שלא הבנתי את הסיטואציה. ממש לא מאבחנים היפראקטיביות בגיל כזה. ממש נורמחי מה שתארת על ההתנהגות שלו. ואני הכי בעד לטפל כשיש באמת בעיה. אבל בגיל שנה , לא רואה משהו בעיתי בתאור שלך
אולי, אם את רוצה להחות בטוחה תתיעצי עם מרפאה בעיסוק, לגבי הנושא של תחושה. אני לא מומחית בעניין הזה. ולא יודעת אם זה חריג או לא. אבל שאר הדברים שהיא כתבה לא נראים לי חריגים לגיל שנה, ולגבי זה, פשוט לא יודעת. אבל הוא רק בן שנה, ולומר שהוא היפראקטיבי, זה מרחיק לכת. אני יודעת בוודאות שלא מאבחנים בגיל כזה. והנושא של בכי בחיסון, שוה בדיקה, אבל בלי לחץ.
אלא פשוט לתאר אותו. 🙂 היפראקטיבי זה תיאור לילד ששובב מעבר לנורמה😅 גם שלי אנרגטי ושובב מעבר למה שאני רואה בסביבה. ואמיץ בצורה חריגה לגילו (קופץ נגיד מגובה של 2 מדרגות בלי למצמץ. והילד בן שנה ו8 בסה"כ). לא חשבתי שזו בעיה. ואפילו צחקנו על הבדיקות דם. (חשבתי בהתחלה שזה חד פעמי שהוא לא בוכה. אבל עשינו לו עוד בדיקה לאחרונה ושוב הוא לא בכה) וכשזה מצטרף זה ועוד זה זה גורם לסימן שאלה.
אני אישית לא חשבתי שאולי יש לילד שלי משהו. כן העירו לי בסביבה שכנראה יש לו בעיה של ויסות חושי. וכשהיא הציפה את זה בשאלה זה גרם לי להרהר🤔
כנראה שזה מה שאת משדרת לה. מבחינתי בדיקת דם זה משהו ממש לא נורא. לא יותר גרוע מלגזור ציפורניים, להסתרק... ואם זה מה שמשדרים להם אז ככה הם מתנהגים. כמובן שיכולות להיות סיבות נוספות-אחות לא עדינה מספיק או לא נעימה, אבל הדקירה עצמה לא נוראית ברמות שצריך לצרוח. אני מדברת על קטנטנים (נניח בגיל שנה) שלא מבינים את עצם הרעיון. בגיל יותר גדול הם מפחדים מהפרוצדורה, אז כן יותר בוכים ולחוצים.
לא בכה בכלל בבדיקות דם מגיל חודשיים. ( עד היום הוא די מחבב בדיקות דם) היה שובב אבל עד כמה שזכור לי לא קיצוני כמו שכתבת.. היום אין לא שום בעיית תחושה והוא ילד סופר רגוע ( אנרגטי כשזה רלוונטי)
עבר עריכה על ידי יעלת חן () בתאריך כ"ב בתמוז תשפ"א 02:04
שגורם לקצת כהות בתחושת הכאב. שכנראה שתידרש לו עבודה עם מרפאה בעיסוק על הויסות התחושתי, חזק חלש וכו. שמעתי על זה מחברה שלי שחוותה דבר דומה עם הבן שלה. יקרה ! תלכי תעזרי ותעשי כל מה שירגיע אותך קודם כל. אבל בסוף בעיניי הכי הכי חשוב זה לא לעשות עניין מזה. לדעת שזה האופי שלו ואיתו הוא יתפתח להיות מי שהוא ! מי אנחנו שנקבע ליציר כפיו של הקדוש ברוך הוא איך הוא צריך להיות ולהתנהג ? כמובן שאם יש איזשהו קושי נקודתי צריך לפתור אותו ולעזור, כגון הכאות או חוסר שקט מתמשך, אבל זה האופי שלו ואיתו הוא יעבוד את השם הכי טוב ויוציא מן הכח אל הפועל את מי שהוא נולד להיות ! אז קודם כל הכי בנחת בעולם. והייתי מציעה לך כשאת נכנסת לכל המערכת הזו של האבחונים והבדיקות והמדדים - לזכור שאת מכירה את הבן שלך יותר טוב מכל הרופאים והמומחים. ותאמיני בו. תראי לו כמה את רואה בו את הכוחות הטובים, כמה שאת אוהבת אותו ומעריכה אותו. ובעזרת השם תנתבי את הכוחות שבו ליצירה ולבנייה. אל תתני למומחים לחרוץ גורלות. השדר שלך לילד שלך הוא בעל השפעה פי כמה כמה יותר עוצמתית. אז תאזיני בקשב, תתייעצי ותשמעי המלצות, אבל תסמכי על עצמך ועל ריבונו של עולם יותר מהכל. כבר מאוחר, הייתי רוצה לכתוב לך יותר גם מנסיוני האישי. אם מעניין אותך לשמוע עוד כתבי לי בפרטי. בהצלחה יקרה לילה טוב!
הבן שלי גם היה כזה, ממש מה שאת מתארת! היום הוא כמעט בן שנתיים, עדיין מאד פעיל אבל הרבה יותר רגוע, מצליח קצת להתרכז יותר במשחקים ואפילו התחיל להעסיק קצת את עצמו לבד! (שזה משהו שעד עכשיו בכלל לא היה!) ככה שזה מצויין לבדוק ולנסות טיפול אבל מציעה לא להבהל אלא לחכות ולראות מה קורה כשהוא גדל.. בסוף הוא עוד בגיל מאד מאד צעיר והמון דברים יכולים להשתנות לבד! ובינתיים- אנחנו פשוט היינו איתו כל היום בחוץ.. (ועדיין מבלים איתו הרבה בחוץ)- גני שעשועים וכאלה.. מאד מרגיע ועושה טוב, להיות איתו הרבה בבית גורם לבכי ותסכול מיותרים וחבל..
האם הוא אוכל הרבה סוכר? כמו כן כדאי לבדוק רגישות לגלוטןהרפיה
אז אשתף אותך שבני היקר גם היה ככה בגלל חוסר וויסות של התחושה. אנחנו עכשיו בטיפול של ריפוי בעיסוק. את מתארת ילד שקופץ ממשחק למשחק. כך הבן שלי היה ועדיין.. אני עשיתי איתו הרבה טעות ומבכה על זה כי יש השלכות. אני יודעת שזה מתיש ומתסכל. עצה שלי מנסיוני, מסגרת עושה לילדים כאלה ממש ממש טוב. כי כל הזמן יש משהו שמתחלף בלו"ז. תפילה, זמן משחק, סיפור,חצר,יצירה,אוכל . ילדים כאלה רגועים במסגרת כי יודעים מה הולך להיות. דבר שני כמה שנשמע מצחיק במון המון אהבה ותשומת לב. ים עושה לילדים כאלה מאוד טוב. שבי איתו על החוף. קחי את הידיים שלו שיחוש את החול עם המים. ילד כזה צריך הרבה פעילות כמו פארק, ליסוע על הבימבה מהר, לקפוץ בטרמפולינה, שימי לו מוזיקה לקפיצה חופשית וריצה בבית. בגיל שנתיים וחצי הבן שלי נרגע קצת. במקרה אצלי הוא גם מאוד מאוד רגיש עם חוסר תאבון משווע. אני עדיין בהתמודדות יומיומית ללמוד על הרגישות והחוסר תאבון שלו. מקוה שמה שכן אני יודעת יצליח לעזור לך. בהצלחה.
למשל קריית יובל, איך זה לזוג צעיר עם ילד, יש שם קהילה דתית לאומית וצעירים? יש שם גרעין תורני?
הבנתי שיש איזה קשר להר המור, אז זה יפריע למישהו שבא מישיבות אחרות..?
כמה ציטוטים מעוצבים שמעוררים מחשבה על דרכי החינוךhameiri13
חינוך אינו מתרחש רק בין כתלי הכיתה. הוא נבנה בבית, במטבח, בחצר ובזמן המשותף עם הדמויות המשמעותיות בחיי הילד. דרך משחק, עשייה ותנועה, ילדים קולטים ערכים, אווירה ואמונה. הפוסט שלפניכם מזכיר שחינוך עמוק מתרחש מתוך חוויה, קשר ושמחה — ומעודד הורים וסבים להיות שותפים פעילים בבניית עולמם הפנימי של הילדים.
כמה ציטוטים מעוצבים שמעוררים מחשבה על דרכי החינוך שלנו
לא כל למידה חייבת להתרחש במסגרת פורמלית. ילדים גדלים דרך התנסות, שמחה וקרבה. במיוחד כאשר המבוגרים סביבם חיים את הערכים שהם מבקשים להעביר. חינוך אמיתי הוא אווירה — לא רק מילים.
תמונה 1
הטקסט המקורי: How Do I involve Kids in Cooking?
Assign Simple Tasks. Make it educational. Prioritize safety. Encourage creativity. Celebrate their efforts.
תרגום לעברית: איך משלבים ילדים בבישול?
תנו להם משימות פשוטות. הפכו את העשייה ללמידה. שמרו על בטיחות. עודדו יצירתיות. העריכו את המאמץ שלהם.
פסקה מסבירה: המטבח הוא מקום של חינוך שקט. כאשר ילד שוטף ירקות, מערבב או מודד — הוא לומד אחריות, דיוק ושיתוף פעולה. בחברה החרדית, שבה הבית הוא מרכז החיים, זו הזדמנות להעביר ערכים של מסירות, נתינה ושמחה בעשייה. הלמידה אינה רק טכנית — היא חינוכית ונשמתית.
תמונה 2
הטקסט המקורי:
Playing is the highest form of research.
תרגום לעברית: משחק הוא הדרך הגבוהה ביותר שבה ילד חוקר את עולמו.
פסקה מסבירה: דרך משחק ילדים בודקים גבולות, לומדים להתנסות ומתמודדים עם אתגרים קטנים. במקום לראות במשחק בזבוז זמן, אפשר להבין שהוא כלי חינוכי עמוק. כך הילד מפתח ביטחון עצמי, יצירתיות וחוסן — תכונות שיסייעו לו גם בלימוד התורה ובהתמודדות עם החיים.
תמונה 3
הטקסט המקורי: Why Cook With Kids? Cooking with kids is a fantastic way to combine fun, learning, and family bonding.
תרגום לעברית: למה לבשל עם ילדים? כי זו דרך נפלאה לשלב הנאה, למידה וחיבור משפחתי.
פסקה מסבירה: כאשר נכד עומד ליד סבתא ולומד מתכון משפחתי, הוא לא רק לומד לבשל — הוא סופג מסורת. דרך רגעים פשוטים כאלו עוברים סיפורים, זיכרונות וערכים. זהו חינוך שאינו נאמר במילים גדולות, אלא מועבר באווירה של חום וקשר.
תמונה 4
הטקסט המקורי: How does PLAY support learning?
Focus Problem-Solving Confidence Collaboration Creativity Resilience Flexibility Imagination Communication
תרגום לעברית: כיצד משחק תומך בלמידה?
ריכוז פתרון בעיות ביטחון עצמי שיתוף פעולה יצירתיות חוסן גמישות דמיון תקשורת
פסקה מסבירה: משחק בונה כלים לחיים. ילד שלומד לשתף פעולה במשחק, יידע לשתף פעולה גם בלימוד. ילד שמתמודד עם קושי במשחק, מפתח עמידות. חינוך נכון רואה במשחק לא רק שעשוע — אלא הזדמנות לעצב אישיות יציבה, אחראית ובעלת יראת שמיים פנימית.
תמונה 5
הטקסט המקורי: Play is the way children learn what no one can teach them. Lawrence Cohen
תרגום לעברית: דרך המשחק ילדים לומדים דברים שאי אפשר ללמד במילים. – לורנס כהן
פסקה מסבירה: יש ערכים שלא מועברים בהרצאה אלא בחוויה. סבלנות, נתינה, התמודדות עם אכזבה — כל אלו מתפתחים באופן טבעי דרך משחק והתנסות. כאשר המבוגר משתתף, מחייך ומעודד, הילד לומד שמותר לו לנסות, לטעות ולצמוח.
תמונה 6
הטקסט: המטבח המשפחתי אינו רק מקום להכנת אוכל — אלא מקום של חינוך.
המקום שבו ילדים לומדים סבלנות, כבוד הדדי, ונתינה.
פסקה מסבירה: הבית הוא בית הספר הראשון והמשמעותי ביותר. דרך עשייה יומיומית פשוטה מועברים ערכים עמוקים. סבים, סבתות והורים שמקדישים זמן רגוע ומשמח, בונים יסודות יציבים לדור הבא. חינוך מתוך שמחה וחיבור משפחתי יוצר ילדים בטוחים, מחוברים ושורשיים.
הי אני אמא ל4 ילדים מקסימים ורוב היום משתדלת לשמור על בית נקי , כמה שאפשר ...
הבעיה היא כזו- כשההורים שלי באים אלינו לשבת עם אחים שלי הקטנים , הם בני 5 ו6 ...אבל הם עושים הרבה בלאגן בבית ומלכלכים לי בטירוף כמו למשל אם יש ממתקים אז הם אוכלים בבלאגן , מורחים על הספה ואז פתאום נשפך להם משהו ודורכים על זה, או ששותים שוקו וזה נשפך לי על הספת בד שלי ...וכל הבית נראה פשוט כמו אחרי מלחמה כשהם פה ....
העיניין הוא שאמא ואבא שלי לא אומרים להם כלום !
וזה מאוד קשה לי ....אני לא רוצה להיות כמו איזה שוטרת בבית עליהם ולהגיד להם לא לאכול בצורה כזו ולחנך אותם כי זה גם יכול לפגוע בהורים שלי (ככה אני מרגישה ) . אבל מצד שיני אני לא רוצה בית שבור ומלוכלך אחרי שהם באים זה לא נעים בכלל.
אני אפילו מרגישה סוג של כעס כלםי ההורים שלי באיזה שהו מקום ...למה הם לא יודעים להעמיד את אחים שלי במקום ולתת גבולות ... שחכתי לציין שאחים שלי גם צורחים בבית בלי סוף , בשבילהם זה משחק אבל אני פשוט מתעצבנת מכל המצב הזה שבסוף נופל עלי ועל בעלי ...
בדרך כלל המצב הפוך - אנשים מגיעים להורים שלהם לשבת (ואז לפעמים להורים קשה עם הבלגן של הנכדים...) ככה שאצלכם המצב לא רגיל.
אולי אם הם יבואו לזמנים קצרים באמצע שבוע יהיה קל יותר "למגן" את הבית מפניהם... (כמו למשל כיסויים על הספות)
עוד אפשרות - בכל פעם שהם עושים משהו שלא מקובל עלייך לומר בקול ובנעימות: "בבית שלנו לא אוכלים על הספה, נכון, ילדים?" (לפנות לילדים שלך ל"אישור") אולי בסוף זה יחלחל לאחים שלך...
בכל אופן, כל הכבוד לך שאת מצליחה בשגרה לתחזק בית נקי עם ארבעה ילדים קטנים!
בתי הגדולה בת 8, ילדה מהממת מכל הבחינות- נעימה לחברות ולמשפחה, נדיבה, חכמה, באמת מותק. מצד שני, היא דוחה כל דבר לרגע האחרון. נגרר מזה שהיא מאד מבולגנת. מה רציתי לומר על זה:
1. אני מאד מבינה את היתרון של התכונה הזו- היא רוב הזמן עושה מה שהיא אוהבת ולא משימות ש*צריך* לעשות, וזה כיף גדול!
2. מצד שני, באחד מבני המשפחה הבוגרים (היותר מורחבת) יש את התכונות הללו. והן גורמות לו נזק מתמשך! אותה דמות לא מנצלת את הפוטנציאל שלה בשום תחום, מאבדת דברים על ימין ועל שמאל, מפוטרת מעבודות תוך תקופה קצרה. בקיצור- זו לא ההתנהלות המועילה בעולם הזה!
3. בבקרים עוד הצלחנו למצוא פיתרון- אני אומרת לה "את יודעת מה השעה ומה המשימות שלך, תעשי את זה בקצב שלך ואני לא מאשרת איחורים". ואז היא מתעדפת את המשימות שלה- לפעמים לא אוכלת א. בוקר אזלוקחת שקית לבי"ס, אבל סה"כ מגיעה די בזמן.
4. אבל עד שהיא הולכת לישון היא מורחת את הזמן ואז גם אני כבר משתגעת וגם היא עייפה בבקרים והולכת לישון לא תמיד בתחושה נעימה.
5. אני לא רוצה להתעצבן עליה, מצד שני אני ממש מפחדת שהתכונות האלו יהרסו לה את החיים הבוגרים.
לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב
אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.
ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...
וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה
א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.
זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.
יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.
הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.
אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.
ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.
לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.
נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.
ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.
בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.
מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה
היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.
אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)
ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).
פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.
אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.
ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.
אתחיל מקיצור הדברים, שהכל עומד על השאלה האם הקשיים הם אלה שמנהלים לנו את החיים או שאנחנו מנהלים את החיים איך שאנחנו רוצים למרות הקשיים או שאנחנו לוקחים את הקשיים ומשתמשים בהם כדי למנף לנו את החיים..
אתחיל מגילוי נאות שלי יש את זה, וזה עובר בתורשה.
לאשתי יש את זה (וגם לחלק ממשפחתה), לאמא שלי יש את זה, לסבא שלי יש את זה, לחלק מהאחים שלי יש את זה וללא מעט בני דודים שלי יש את זה.
אני יכול להגיד על עצמי, אמי וסבי שהצלחנו להגיע להישגים נאים הרבה מעל הממוצע עם הקושי הזה (שלושתינו מכניסים משכורת של מעל 25000).
זה אמנם לא היה קל, אבל עם גישה נכונה והתמדה ניתן להצליח ואף להצטיין.
(אני ואשתי למדנו לתואר יותר שנים מהצפוי והרצוי, אך בסוף הצלחנו, והבוסים שלנו מאד מרוצים מאיתנו.)
כשהתחתנו, בהתחלה הבית היה מבולגן ונראה לא טוב, ושנינו היינו מתוסכלים מכך.
התלבטנו האם נכון ללכת לטיפול או לחשוב על דרך יצירתית להתגבר על כך.
בסוף החלטנו על שורה של צעדים שעזרה לנו מאד.
1. קנינו רובוט שוטף שואב
2. החלטנו לקחת עוזרת
3. בנינו בית שהתפעול שלו קל ונוח
4. כל כמה זמן אנחנו כן מחליטים שאנחנו מאפסים חלק מהבית
את הזמן שהעוזרת והרובוט חוסכים לנו, אנחנו משקיעים בהתפתחות אישית ומקצועית, מה שעוזר לנו עם הזמן להכניס יותר כסף מהעלות של העוזרת.
ועל הדרך חוסכים את התסכולים..
אז לענ"ד, כל עוד היא לא סובלת מזה וגם היא לא מגיעה למצב שהיא בלתי נסבלת לסביבה, אז לא הייתי רץ לקבל אבחונים ולטפל בזה.
אם המצב הוא כזה שהיא מבינה בעצמה שהיא סובלת או שהיא ממש בלתי נסבלת לסביבה, אז כן הייתי מתחיל אבחון וטיפול.
אני גם חושב שכדאי להוריד ממנה את רף הציפיות שלך ואת החששות שלך מהעתיד הלא ידוע שלה שיהיה בין כך לטובה או לרעה (בתקווה שלטובה).
באופן כללי, דעתי היא שעדיף להתמקד בחיובי ולתת כלים שיעזרו בחיים מאשר להיות מובלים ע"י החששות שלנו או של ההורים שלנו (אם נסתכל עלייך מהכיוון של הבת שלך).
רק כאשר הרופא בהסדר עם חברת הביטוח - כל ההתעסקות של האישורים והניירת מתבצעת ישירות בין הרופא והביטוח. אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח. זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.
עבר עריכה על ידי אבא פגום בתאריך י"ח בחשוון תשפ"ו 16:30
אני סובל בשבתות, פשוט סובל, כל סעודה היא סיוט. יש לנו ב"ה 6 ילדים מגיל 3 עד 17 וכל סעודה היא בעיקר הקנטות בין הגדול לכולם. אני מכין דברי תורה, חידונים, סיפורים (כן, ניסיתי גם את "עושים עניין" של הרב יוני לביא) ופשוט לא מצליח להחזיק יותר מ 20 שניות. אני רק פותח את הפה הגדולים על הספה במקרה הטוב קוראים עלונים, או בחדר, נחים מחוסר עזרה בשישי.. אני מרגיש מועקה גדולה, תחושת כישלון, אפילו הקטנים לא מקשיבים לסיפורים.
החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.
אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''
בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב.
יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת.
1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון.
2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !
3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'
4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.
5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.
6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.
8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.
9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]
10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.
11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.
12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]
1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.
אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.
תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...
2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..
סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.
3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.
כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.
בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.
ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.
4. כמובן תפילות!!
אני ממליצה אחרי האוכל, להגיש פיצוחים, שתיה, נשנושיאביגיל ##
טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה
אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.
עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה
מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש
גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'
אגב לא חייבים את כל אורך השיר..
בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב
אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע
למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם
אפשר גם להכין אותם מראש: מי שיביא לשולחן שבת שני מעשים טובים שהוא ראה או שמע - מקבל ממתק פרס...
ואחרי המעשים - אם זה יצליח - תספר משהו, "תשמעו משהו שזה הזכיר לי"... (תכין מראש, אבל שיראה ספונטני..), המשהו יכול להזכר גם רעיון קצר מפרשת שבוע, או סתם מידה טובה, או שזה סיפור מאיזה צדיק, מאיש טוב..
