ולפעמים כשאני רואה את הפס האחד הזה בא לי לצרוח. על כולם! להסתכל על הפס הזה, על חוסר ההבעה שלו. על זה שלא אכפת לו מהרגשות שלי.
כל פעם מחדש זה ככה, הלופ הזה.
וסת. כאב בטן משתק. נאחס
שום דבר לא עוזר באמת
ואחרי יומיים הכאבים עוברים
אני נושמת קצת
אבל הדימום נשאר
והצורך במגע, ובחיבוק, ובלא להרגיש כל כך דחויה ולבד מתעצם.
אני מתגעגעת.
ואז עוברים הימים ואנחנו באמת סופרים כל יום,
שעה שעה.
ומגיע ליל הטבילה
התרגשות אמיתית. חתונה.
ואז המירוץ מתחיל, אנחנו מנסים.
והנה, באפליקצייה הזאת כתוב שהביוץ מחר אז זה מעולה לנו.
אה הנה, באתר הזה עם התאריכים והטבלאות יש מועד אחר לביוץ, מושלם. זה בטח מדוייק.
ותמיד השאלה הקבועה בינינו-
"נו, הפעם יש לנו ילד?" בחיוך ענק. כי אנחנו מאמינים באמת שזה יגיע.
ואז המחזור מאחר.
והנה פתאום צצים אצלי כל מיני דברים קטנים שהם גם מזוהים עם הריון אבל גם מאוד יכולים להיות פסיכולוגיים.
כבר קראתי על נשים שמרוב שרצו להיות בהריון הן הכריחו את הגוף שלהן להרגיש ככה,
ואני לא רוצה. גם לסבול וגם בלי שום תועלת.
ואז פתאום יש קצת בחילה, קצת רגישות בחזה, אפילו יצא הפס ההוא על הבטן.
אני מתחילה לנשנש שטויות. מותר לי לא?
אני בהריון. יש חשקים. הכל יתקזז עם הבטן שתצא לי עוד מעט.
זהו, הפעם בטוח זה זה. הפעם זה אחרת.
אז אני קמה בבוקר בהתרגשות עצומה. כאילו יש איזה סוד עצום ביני לבין העולם שרק אני יודעת ממנו.
אבל אני מחליטה שהפעם אני באה בלי ציפיות. לא תצפי - לא תתאכזבי.
אבל בלב יש תחושה שזהו, סוף סוף אני אראה את שני הפסים הוורודים והיפים האלו.
כבר מדמיינת איך אני מודיעה לבעלי שאני בהריון.
את החיוך הענק, השמחה, החיבוק!
אבל כבר כשהחומר הוורוד מתפשט אני מרגישה שהחומה הפנימית שלי עולה.
רואה שיש בתוך החומר רק פס אחד שמתכהה לו לאט לאט.
הכל טוב, זה לא מעניין, אם זה לא יקרה עכשיו זה שטויות כי בפעם הבאה זה יהיה.
ואולי הפס השני עוד שנייה גם יצוץ.
צריך לחכות 5 דקות.. לכי תעשי סיבוב קצת בבית.
יאללה.
5 דקות עברו.
ואז פס אחד.
ואני הופכת את הבדיקה מכל הכיוונים, מתעמקת מול האור.
הרי על האריזה כתוב שאפילו אם הקו השני חלש זה הריון.
אבל כלום, גם אם אני אאיר לתוך העיניים שלו בפנס של חדר חקירות הפס הזה לא ייצא.
רק פס אחד.
אני מחכה עוד כמה דקות, עכשיו הוא כבר אדום וחזק על רקע לבן. לבן מדי.
פס אחד שאפילו לא חושב להשתתף בצערי.
שאין בו אפילו סימן אחד קטן שיש מי ששם לב למאמץ שלנו, שיש מי שיגיד לנו - לא נורא, הפעם זה שלילי אבל זה לא אומר כלום לגבי הפעם הבאה.
פס אחד שגורם לך להרגיש כל כך רע עם הגוף שלך, שמה כל כך מסובך בשבילו להקלט?
למה לזאתי-החברה-מהשירות-שהתחתנה-מוקדם כבר יש ילדה קטנה ומתוקה?
והפס הזה מסתכל עליי בלי רגש, בלי כלום.
פס אחד
אין הריון.
זורקת מהר את הבדיקה לפח של השירותים
שלא יראו
מתביישת ששוב אני לא בהריון
שוב הגוף הזה לא מבין אותי.
שוב התלהבתי מהר מדי
עד הפעם הבאה
כל פעם מחדש זה ככה, הלופ הזה.
וסת. כאב בטן משתק. נאחס
שום דבר לא עוזר באמת
ואחרי יומיים הכאבים עוברים
אני נושמת קצת
אבל הדימום נשאר
והצורך במגע, ובחיבוק, ובלא להרגיש כל כך דחויה ולבד מתעצם.
אני מתגעגעת.
ואז עוברים הימים ואנחנו באמת סופרים כל יום,
שעה שעה.
ומגיע ליל הטבילה
התרגשות אמיתית. חתונה.
ואז המירוץ מתחיל, אנחנו מנסים.
והנה, באפליקצייה הזאת כתוב שהביוץ מחר אז זה מעולה לנו.
אה הנה, באתר הזה עם התאריכים והטבלאות יש מועד אחר לביוץ, מושלם. זה בטח מדוייק.
ותמיד השאלה הקבועה בינינו-
"נו, הפעם יש לנו ילד?" בחיוך ענק. כי אנחנו מאמינים באמת שזה יגיע.
ואז המחזור מאחר.
והנה פתאום צצים אצלי כל מיני דברים קטנים שהם גם מזוהים עם הריון אבל גם מאוד יכולים להיות פסיכולוגיים.
כבר קראתי על נשים שמרוב שרצו להיות בהריון הן הכריחו את הגוף שלהן להרגיש ככה,
ואני לא רוצה. גם לסבול וגם בלי שום תועלת.
ואז פתאום יש קצת בחילה, קצת רגישות בחזה, אפילו יצא הפס ההוא על הבטן.
אני מתחילה לנשנש שטויות. מותר לי לא?
אני בהריון. יש חשקים. הכל יתקזז עם הבטן שתצא לי עוד מעט.
זהו, הפעם בטוח זה זה. הפעם זה אחרת.
אז אני קמה בבוקר בהתרגשות עצומה. כאילו יש איזה סוד עצום ביני לבין העולם שרק אני יודעת ממנו.
אבל אני מחליטה שהפעם אני באה בלי ציפיות. לא תצפי - לא תתאכזבי.
אבל בלב יש תחושה שזהו, סוף סוף אני אראה את שני הפסים הוורודים והיפים האלו.
כבר מדמיינת איך אני מודיעה לבעלי שאני בהריון.
את החיוך הענק, השמחה, החיבוק!
אבל כבר כשהחומר הוורוד מתפשט אני מרגישה שהחומה הפנימית שלי עולה.
רואה שיש בתוך החומר רק פס אחד שמתכהה לו לאט לאט.
הכל טוב, זה לא מעניין, אם זה לא יקרה עכשיו זה שטויות כי בפעם הבאה זה יהיה.
ואולי הפס השני עוד שנייה גם יצוץ.
צריך לחכות 5 דקות.. לכי תעשי סיבוב קצת בבית.
יאללה.
5 דקות עברו.
ואז פס אחד.
ואני הופכת את הבדיקה מכל הכיוונים, מתעמקת מול האור.
הרי על האריזה כתוב שאפילו אם הקו השני חלש זה הריון.
אבל כלום, גם אם אני אאיר לתוך העיניים שלו בפנס של חדר חקירות הפס הזה לא ייצא.
רק פס אחד.
אני מחכה עוד כמה דקות, עכשיו הוא כבר אדום וחזק על רקע לבן. לבן מדי.
פס אחד שאפילו לא חושב להשתתף בצערי.
שאין בו אפילו סימן אחד קטן שיש מי ששם לב למאמץ שלנו, שיש מי שיגיד לנו - לא נורא, הפעם זה שלילי אבל זה לא אומר כלום לגבי הפעם הבאה.
פס אחד שגורם לך להרגיש כל כך רע עם הגוף שלך, שמה כל כך מסובך בשבילו להקלט?
למה לזאתי-החברה-מהשירות-שהתחתנה-מוקדם כבר יש ילדה קטנה ומתוקה?
והפס הזה מסתכל עליי בלי רגש, בלי כלום.
פס אחד
אין הריון.
זורקת מהר את הבדיקה לפח של השירותים
שלא יראו
מתביישת ששוב אני לא בהריון
שוב הגוף הזה לא מבין אותי.
שוב התלהבתי מהר מדי
עד הפעם הבאה
🤞
