כבר זמן מה אני מסתובבת עם תחושה של מחנק בבית.
קשה. לא כיף, מתיש. זה רק חלק מהתחושות.
אוקי, ארבעה חודשים אחרי לידה זה עדיין מצב רגיש וחדש לכולם.
ועדיין משהו מרגיש לי לא נכון ושאפשר אחרת.
אם כל יום אני רק מחכה לסוף היום אז משהו קצת משובש.
אנסה לפרק את סדר היום והמועקות
והלוואי ותעזרו לי למצוא פתרונות איך להפוך את הגלגל.
אני ממש רוצה שהתקופה הזאת תיזכר כתקופה יפה. למצות ממנה את המיטב.
אמא בבית לא עובדת פינוקים כיף וקרבה. מה יותר חלומי מזה?
אז נתחיל בבעיות:
1. כושר פיזי לקוי. קשה לי בעיקר להרים דברים, אין לי סבלנות בחום. מתעייפת מהר, לא שורדת בלי בקבוק מים בחוץ.
2. מסורבלות בהתארגנות לבחוץ עם מגמת שיפור
3. תינוק צורח בנסיעות. אז גם אם יצאנו להתאוורר הנסיעות חונקות אותי ואני נכנסת הביתה עם כאבי ראש ונטולת כוחות
4. ילדה בת 3.5 מלאכית רוב שעות היום. אם היא בבית מהבוקר אז יש לה משבר סביב השעה 11-12 ובכל מקרה בכל מצב יש לה משבר רציני ביותר בין 16:00-17:30 היא פשוט (סליחה על הביטוי) בלתי נסבלת. כבר לא מצליחה לעזור לה או לכאוב את כאבה מרוב שהיא מתסכלת אותי. היא צורחת (וזה עושה לי כאבי ראש פיצוצים) שום דבר לא מרגיע אותה. היא מבקשת בקשות בצרורות. כל דבר כואב לה.
מרוב קביעות איך שזה מתחיל אני בעצמי כבר בהיסטריה מהעומד לבוא.
בהתחלה חשבתי בגלל שהיא עייפה מהגן. התחלתי להוציא אותה מוקדם לתת לה תשומת לב לבד שעתיים לפני שאחים שלה הגדולים מגיעים וזה לא עוזר.
גם בימי שישי שבת גם אתמול היא הייתה איתי יום שלם. גם כשמצליחים להרדים אותה צהריים. שום דבר לא עוזר. סרט רע. נגמלה ממוצץ לפני שלושה חודשים בערך.
עוברת שעת התסכול- כמו פלא כאילו לחצו על כפתור חוזרת להיות ילדה מלאך. יודעת להתמודד, לבקש, להיות מסופקת ממשהו. לחייך. ממש ילדה אחרת.
5. בעלי חוזר מהעבודה סביב 18:00. לפעמים מצליח להקדים ל17:30 אז זה לא באמת עוזר כי הוא בא כבר ממש לקראת סוף הגל או אחרי סיומו כשסוףסוף מושג שקט ורוגע. וזה עוד יותר מעצבן אותי כי אז גם אין לי את הכיף להירגע ו"לאסוף" את התחושות של כל המשפחה. הוא מגיע ומיד מתחיל לעשות שינויים שלא תמיד לרוחי. זה מרגיז ואני מספיק עצבנית כדי לא להצליח להעביר לו את המסר בצורה חיובית.
(למשל מציע לקחת את התינוק קצת החוצה שיהיה לי יותר קל וזה לא לרוחי כי סוף סוף אני יכולה לכרבל ולהניק אותו בנחת תוך כדי סיפור לילדה וצחוקים עם הבכור נגיד ולרפא את מה שחווינו קודם)
6. שני ילדים בני 7, 10 לדעתי אני מצפה מהם ליותר ממה שהם מסוגלים בעקבות המצב בבית עם אחותם.
למשל אתמול שיחקו מלחמת כריות בסלון וממש התעצבנתי עליהם כי לא יכולתי לשאת עוד צעקה אחת בסלון (צעקת התלהבות אבל בכל זאת)
והם לא אשמים וגם הם סה"כ רגישים אחרי לידה. אז נגיד אני שולחת אותם כל אחד לחדר שלו ולא מרשה לצאת לזמן מה עד שמושגת שליטה כלשהי במצב. הם מוצאים תעסוקה וסה"כ בסדר עם זה אבל אני מרגישה ממש לא נכון שהם כאילו ב"עונש" בגלל שאני לא משתלטת על הבית אז מנטרלת את רעשי הרקע שזה הם.
לדוגמה, בתוך כל הבליל בכי של אחותם, הצלחתי למצוא שתי דקות של שקט יחסי להניק את התינוק ובאותם שתי דקות הם נכנסים לשירותים וטורקים את הדלתות. התינוק מפסיק לינוק ואז האשמה המופנית אליהם הרבה יותר גדולה מאשר מצב של טריקת דלת כשיש רוגע כללי בבית.
(התקנו מנגנון מונע טריקת דלת אבל עדיין צריך גם סגירה עדינה של הדלת)
הם ממש מקסימים ומהממים ועוזרים מלא! ומבינים וסופגים את המצב, אבל אני לא רוצה שזה יהיה ככה.
זה לא אמור להיות ככה. בא לי שיהיה להם כיף הביחד המשפחתי.
7. לילה- חושך- אבד איפשהו. היום ארוך מדי יחסית ליממה. סוחט את כל הכוחות. הבנות הולכות לישון ב20-20:30 רק כשמחשיך יש מה לדבר על שינה (לפעמים עד 21:00 אנחנו עדיין בשיירי הרדמות) והבוקר מתחיל ב5:30. אני קמה סופית ב6:00 אחרי שעברו את שעת הבוקר הרגועה ואחרי שהצלחתי להתעלם מהג'ונגל והצחוקים והכל.
אני עייפה ומותשת. אבל פחות עייפות פיזית כמו עייפות נפשית. כל יום זה אתגר נינג'ה בשבילי. ואפילו אין סיפוק. כי זה לא שהיה כיף ומתיש. היה מתיש ולא כיף.
ויש לי חלום לשגרה אחרת. לימים אחרים. לחופש פצצה. לימים שעוד נתרפק עליהם בתענוג. איך מגיעים לשם??
(חופשת לידה קודמת הייתה ככה עם שני ילדים בני 5 ,3 ותינוקת. רק שאז הייתי כמעט שנה בבית. היה מושלם)
קשה. לא כיף, מתיש. זה רק חלק מהתחושות.
אוקי, ארבעה חודשים אחרי לידה זה עדיין מצב רגיש וחדש לכולם.
ועדיין משהו מרגיש לי לא נכון ושאפשר אחרת.
אם כל יום אני רק מחכה לסוף היום אז משהו קצת משובש.
אנסה לפרק את סדר היום והמועקות
והלוואי ותעזרו לי למצוא פתרונות איך להפוך את הגלגל.
אני ממש רוצה שהתקופה הזאת תיזכר כתקופה יפה. למצות ממנה את המיטב.
אמא בבית לא עובדת פינוקים כיף וקרבה. מה יותר חלומי מזה?
אז נתחיל בבעיות:
1. כושר פיזי לקוי. קשה לי בעיקר להרים דברים, אין לי סבלנות בחום. מתעייפת מהר, לא שורדת בלי בקבוק מים בחוץ.
2. מסורבלות בהתארגנות לבחוץ עם מגמת שיפור
3. תינוק צורח בנסיעות. אז גם אם יצאנו להתאוורר הנסיעות חונקות אותי ואני נכנסת הביתה עם כאבי ראש ונטולת כוחות
4. ילדה בת 3.5 מלאכית רוב שעות היום. אם היא בבית מהבוקר אז יש לה משבר סביב השעה 11-12 ובכל מקרה בכל מצב יש לה משבר רציני ביותר בין 16:00-17:30 היא פשוט (סליחה על הביטוי) בלתי נסבלת. כבר לא מצליחה לעזור לה או לכאוב את כאבה מרוב שהיא מתסכלת אותי. היא צורחת (וזה עושה לי כאבי ראש פיצוצים) שום דבר לא מרגיע אותה. היא מבקשת בקשות בצרורות. כל דבר כואב לה.
מרוב קביעות איך שזה מתחיל אני בעצמי כבר בהיסטריה מהעומד לבוא.
בהתחלה חשבתי בגלל שהיא עייפה מהגן. התחלתי להוציא אותה מוקדם לתת לה תשומת לב לבד שעתיים לפני שאחים שלה הגדולים מגיעים וזה לא עוזר.
גם בימי שישי שבת גם אתמול היא הייתה איתי יום שלם. גם כשמצליחים להרדים אותה צהריים. שום דבר לא עוזר. סרט רע. נגמלה ממוצץ לפני שלושה חודשים בערך.
עוברת שעת התסכול- כמו פלא כאילו לחצו על כפתור חוזרת להיות ילדה מלאך. יודעת להתמודד, לבקש, להיות מסופקת ממשהו. לחייך. ממש ילדה אחרת.
5. בעלי חוזר מהעבודה סביב 18:00. לפעמים מצליח להקדים ל17:30 אז זה לא באמת עוזר כי הוא בא כבר ממש לקראת סוף הגל או אחרי סיומו כשסוףסוף מושג שקט ורוגע. וזה עוד יותר מעצבן אותי כי אז גם אין לי את הכיף להירגע ו"לאסוף" את התחושות של כל המשפחה. הוא מגיע ומיד מתחיל לעשות שינויים שלא תמיד לרוחי. זה מרגיז ואני מספיק עצבנית כדי לא להצליח להעביר לו את המסר בצורה חיובית.
(למשל מציע לקחת את התינוק קצת החוצה שיהיה לי יותר קל וזה לא לרוחי כי סוף סוף אני יכולה לכרבל ולהניק אותו בנחת תוך כדי סיפור לילדה וצחוקים עם הבכור נגיד ולרפא את מה שחווינו קודם)
6. שני ילדים בני 7, 10 לדעתי אני מצפה מהם ליותר ממה שהם מסוגלים בעקבות המצב בבית עם אחותם.
למשל אתמול שיחקו מלחמת כריות בסלון וממש התעצבנתי עליהם כי לא יכולתי לשאת עוד צעקה אחת בסלון (צעקת התלהבות אבל בכל זאת)
והם לא אשמים וגם הם סה"כ רגישים אחרי לידה. אז נגיד אני שולחת אותם כל אחד לחדר שלו ולא מרשה לצאת לזמן מה עד שמושגת שליטה כלשהי במצב. הם מוצאים תעסוקה וסה"כ בסדר עם זה אבל אני מרגישה ממש לא נכון שהם כאילו ב"עונש" בגלל שאני לא משתלטת על הבית אז מנטרלת את רעשי הרקע שזה הם.
לדוגמה, בתוך כל הבליל בכי של אחותם, הצלחתי למצוא שתי דקות של שקט יחסי להניק את התינוק ובאותם שתי דקות הם נכנסים לשירותים וטורקים את הדלתות. התינוק מפסיק לינוק ואז האשמה המופנית אליהם הרבה יותר גדולה מאשר מצב של טריקת דלת כשיש רוגע כללי בבית.
(התקנו מנגנון מונע טריקת דלת אבל עדיין צריך גם סגירה עדינה של הדלת)
הם ממש מקסימים ומהממים ועוזרים מלא! ומבינים וסופגים את המצב, אבל אני לא רוצה שזה יהיה ככה.
זה לא אמור להיות ככה. בא לי שיהיה להם כיף הביחד המשפחתי.
7. לילה- חושך- אבד איפשהו. היום ארוך מדי יחסית ליממה. סוחט את כל הכוחות. הבנות הולכות לישון ב20-20:30 רק כשמחשיך יש מה לדבר על שינה (לפעמים עד 21:00 אנחנו עדיין בשיירי הרדמות) והבוקר מתחיל ב5:30. אני קמה סופית ב6:00 אחרי שעברו את שעת הבוקר הרגועה ואחרי שהצלחתי להתעלם מהג'ונגל והצחוקים והכל.
אני עייפה ומותשת. אבל פחות עייפות פיזית כמו עייפות נפשית. כל יום זה אתגר נינג'ה בשבילי. ואפילו אין סיפוק. כי זה לא שהיה כיף ומתיש. היה מתיש ולא כיף.
ויש לי חלום לשגרה אחרת. לימים אחרים. לחופש פצצה. לימים שעוד נתרפק עליהם בתענוג. איך מגיעים לשם??
(חופשת לידה קודמת הייתה ככה עם שני ילדים בני 5 ,3 ותינוקת. רק שאז הייתי כמעט שנה בבית. היה מושלם)
