בתאריך כ' בתמוז תשפ"א 03:19זה ספור על ילדה קטנה בלי בית,
שמאז גיל קטן מאוד זרקו אותה מהבית לרחוב.
לאף אחד לא היה אכפת, לאף אחד זה לא הזיז,
היא חיה מהיד לפה. כל יום מחדש, מנסה לשרוד עד הלילה,
ובלילה, כשהיא הולכת לישן, לפעמים על ספסל בגינה לפעמים על דשא
ולפעמים על המדרכה או על הכביש, היא מקווה לקום בבקר ולגלות שהיא חולמת, אבל בשום בוקר זה לא קרה. אותה ילדה קטנה גדלה והפכה לנערה קטנה, קשוחה, קשה, נערה קטנה לוחמת על החיים, נערה קטנה שאכפת לה רק מעצמה שלא מזיז לה מה שלום אחרים, נערה קטנה שרוצה לנקם. בכולם. בכל העולם.
בוקר אחד היא החליטה לחפש את ההורים שלה, מחפשת פה שואלת שם ומוצאת אותם, יש לה כתובת. היא מצטיידת באקדח ובכמה שטרות גנובים, עולה על מונית, מגיעה לרחוב, נכנסת לבניין, עולה לדירה, מחכה שלוש שניות ופותחת את הדלת בלי לדפק, והם יושבים שם, ההורים שלה, מתעלמים ממנה, היא מוציאה את האקדח ובלי להסס מכוונת, ויורה, שני כדורים, לראשה של אימה ושני כדורים לראשו של אביה, הם מתים במקום, והיא יוצאת בלי להשאיר עקבות, לא מתחרטת לשנייה על מה שהיא עשתה, היא נקמה בהם, ועכשיו רווח לה.
חלפו שנים, הילדה הקטנה כבר גדלה והפכה לבחורה קטנה, לא התחתנה, איימה על אנשים, סחטה מהם כסף, ובסוף רצחה אותם, מהכסף הגנוב קנתה בית ליד הים, וגרה בו, לבדה, עם ארבע קירות לבנים ככה, היא לבדה, כמו שהייתה כל החיים שלה. המשטרה לא מצליחה לתפוס אותה. היא מתוחכמת. היא שנאה את כלם אפילו את עצמה. בימים היא הייתה מנסה לשרוד, ובלילות הייתה תופרת לעצמה תוכנית. עד שהתוכנית הייתה שלמה.
לילה אחד היא קמה, מתקלחת, מתלבשת בשמלה לבנה ארוכה, קולעת לעצמה צמה ארוכה. הולכת לכיוון הים, עולה על המזח, מחפשת את הסלע השלישי מהעמוד החמישי, מזיזה אותו, חופרת בור בעמק ששה סנטימטרים, מוציאה משם חפץ שחר, עוקפת את הגדר שמקיפה את המזח, עומדת מול הים, מכוונת את החפץ השחר אל לבה, לוחצת על ההדק ומשחררת.
השמלה הלבנה הופכת אדמה, היא נופלת אל תוך הים, המים הצלולים הופכים אדומים, והיא אט אט טובעת, אף אחד לא שמע, אף אחד לא ידע, לאף אחד זה לא היה אכפת, כל החיים היא הייתה ילדה. קטנה. ובודדה.
והילדה הקטנה היא אני