אשמח לקבל *מקורות* לאיסור *הלכתי* (ולא חינוכי) של גיוס נשים לצה"ל.
את האמירה מיבמות שאין דרכה של אישה לכבוש אני מכירה, אבל בתמימות אני שואלת- האם הדבר אכן נפסק להלכה? או שזה יותר עקרון כללי?
כמו כן, מה עם תפקידים חינוכיים או עורפיים(כדוגמת תצפיתניות וכו')?
אשמח לקבל מקורות הלכתיים לכך (וכן, כבר פתחתי פניני הלכה).
כמו כן, אם יש מקורות עם דעות מורכבות יותר אשמח כמובן לשמוע(:
רוב תודות!
הרבה אומרים/כותבים שזה איסור הלכתי. אז אני רק מנסה להבין מה המקור.
"ועשית עפ"י הדבר אשר יגידו לך... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז),
ומבאר בעל החינוך "ובכלל המצוה גם כן לשמע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר, החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו... והעובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה ככל אשר יורו מבטל עשה זה וענשו גדול מאד, שזהו העמוד החזק, שהתורה נשענת בו, ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת" (מצוה תצה).
אז גם אם 'הגדולים שבדור בחכמת התורה' אוסרים גיוס נשים לצה"ל מטעמי 'רוח ההלכה' וכדו', נראה שלפי החינוך מוטל עלינו חיוב *הלכתי* שלא להמרות את פיהם.
האם ניתן היום לאתר מי הם?
לא מזלזלת חלילה ברבנות הראשית, אבל האם הם גדולי התורה שכל העם הולך אחריהם? לא בטוח.. לא בטוח בכלל.
ו-ב. מסקירה קצרה שעשיתי היום על דעות של רבנים מוכרים נראה שלהרבה מהם יש דעות מורכבות. היחיד המוכר שראיתי שיש לו דעה נחרצת וחד משמעית זה הרב אבינר.
זה מפליא. בקרב העם יש נטייה להגיד אמירה חותכת וחד משמעית בעניין, אבל כשנכנסים לעומק הסוגיה ולדעות מבינים שזה פחות שחור ולבן כמו שמציגים את זה.
"לדברי הרב יואל בן נון, הרב צבי יהודה אמר: "אינני יודע מדוע רבנים גדולים וחשובים קבעו שיש כאן 'ייהרג ואל יעבור'. אבל אינני רוצה לריב עמהם". אז הכה באגרוף על השולחן, וקרא בתוקף: "שירות לאומי"!"
אשכרה.
זוהי הדרכה טובה שמחנכים נותנים היא לא לעשות צבא.
לכן כל הדיונים בדבר ה'איסור' יהיו סברות ולא מקורות כגון פסוקים בתורה/ראשונים/אחרונים. זאת הדרכה חינוכית. זה לא שייך לכללי פסיקה. אי אפשר למצוא איסור בלי מקור איסור.
הציר שסובב סביב הסברות המרכזיות הן בגלל האווירה הלא צנועה שיש בצבא ובבנות היא פוגעת יותר ובבנים גם אם היא פוגעת העניין הקרבי הוא משהו שצריך מישהו שיעשה אותו. העניין של צניעות הוא עניין מאוד משמעותי שממש לא תואם את האווירה כיום בצבא
בעיקר הדיונים נסובים סביב היתרונות הערכיים שיכולים להיות במסגרת השירות לאומי מאשר במסגרת הצבאית. שמעתי מאחד מגדולי הרבנים שהסיבה העיקרית היא שאם תהיה בעיה בשמירת מצוות במסגרת השירות לאומי הבחורה יכולה לעזוב ובמסגרת הצבאית לא (אפשרי, אבל זה הרבה יותר קשה). שמעתי עוד ת"ח גדול שאומר שמבחינה עקרונית אין כל בעיה בצבא לנשים חוץ מהירי בנשק בטירונות וכל הגבלת החופש הבסיסית שקיימת בצבא (גם אצל בנים אבל שם יש יותר הכרחי לפעמים).
אגב עובדה מעניינת -
כשהרב גורן היה רבצ"ר הבת שלו התגייסה לצהל. לימים הוא אמר שבתור קצין בדרגה בכירה הוא רצה להראות דוגמא אישית (זה לא במילים מדוייקת, המקור באוטוביוגרפיה שלו) הבת השנייה שלו שהיתה בגיל גיוס אחרי שהוא כבר השתרר עשתה שירות לאומי.
באמת נראה שזו באמת יותר הדרכה חינוכית מאשר הלכתית.
וזה ממש ממש מאכזב בהתחשב בכל האמירות החד משמעיות של כל כך הרבה מחנכים ואנשים שמדברים על זה שעצם הגיוס הוא נוגד את ההלכה.
(לא אומרת שאין כאן בכלל בעיות הלכתיות, אלא שנראה שבעצם הגיוס אין בעיה הלכתית. זה שזה יכול *לגרור* בעיות הלכתיות זה נשמע כבר כמו סוגיה חינוכית..)
ואגב, בדיוק קראתי היום את הדברים של הרב גורן בנוגע לביתו. הוא עצמו היה נגד גיוס נשים, אבל בגלל שבזמנו עוד לא היה פטור אז הדוגמא האישית היתה חשובה לו בגלל התפקיד שלו (אם הבנתי נכון).
סתם למען החידוד..
אפשר ללמד עליהם זכות ובכל זאת זה סגנון של אופי.
יש ת"ח שאוהבים לדבר בצורה נחרצת, יש כאלה שאוהבים להסתייג כל משפט שני ויש הרבה בין לבין.
יש גם ציבורים שדורשים לשמוע דברים נחרצים. אולי זה גם עניין כזה.
ואפשר להבין את הלשון אסור בתור משהו שיכול להוביל (או שיש פעמים שהוא מוביל בהכרח) לאיסורים.
ויש הרבה פחד של מחנכים שהוא בעצמו לא חינוכי.
החינוך הדתי הרבה פעמים לוקה בחוסר ביקורת עצמית (איך אפשר להגיד שהרב טעה??) וזה משהו שגורם לו להתקע לרוב.
מותר להתאכזב, זה נראה לי ממש חשוב.
יש מחנכים שמדברים בצורה יותר ברורה. אני באמת מעדיף לשמוע אותם. מרגיש לי יותר אמין.
תודה על החידוד. לא זכרתי את זה באמת.
מכיר ראש ישיבה ורב קהילה שהבנות שלהם שרתו בצהל (לא מתוך חולשה).
זה קיים גם.
הרב יעקב אריאל שדעתו מובאת בספר שלו (של השיחות עם הרב אראלה הראל) באמת הרבה יותר מתון ביחס לצבא (והוא נשיא ארגון 'חותם' שנלחם נגד גיוס נשים דתיות). הוא התנגד לאמירה "הן יוצאות לא יהודיות" וגם תמך בכך שבסוף שמינית יכינו את הבנות לצבא (מי שהחליטה ללכת אחרי שכבר אי אפשר להשיג פטור)..
וכבר אמר הרב קוק-
פחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי. מקור כל חולשה וכל רפיון חמרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו ;
הפחד היותר מזיק הוא הפחד המחשבי, שמטיל הדמיון הכוזב על החלק היותר עדין ויותר מפואר מן המין האנושי, שהם עומדים לנס, להיות לאורות מזהירים את דרכי החיים אל הכלל כלו.
אני לא מבין איך אפשר להגיד על משהו שלא כתוב שהוא אסור בשום מקום שהוא אסור?! אם אני חושב שלא טוב לאכול סוכר האם אני יכול להגיד שזה טרף?!
לרוב התירוץ הוא שיש איסור שאישה תהיה תחת סמכות פיקודית של גבר במיוחד כזו שאי אפשר להתפטר. אבל גם לזהאין מקור ברור. להפך למלך היו כידוע "רקחות וטבחות" אותם יכול לגייס בכפיה לשירותו (ראו בשמואל א ח)
אם את המאמץ שהושקע בפטור מגיוס היו משקיעים בבנית מסגרת תומכת ויעודית לנשים דתיות למשל כמו מחלקת הסדר אבל במודיעין. ההיינו היום במקום אחר גם בהיבט הזה.
להאשים את כלל גדולי ישראל. כולל גדולינו אמוני תורת מרן הרב, שהפחד ההוא שעליו הרב מדבר סימא את עיניהם מלפעול כשורה.
יומרני, גאוותני, מגוחך ומחוצף. לקבוע שכל גדולי ישראל בשבעים השנה האחרונות (רשימה חלקית: החזו"א, הגרי"ז מבריסק, הגרא"ז מלצר, הגרצ"פ פרנק, הרצי"ה, הגרי"מ חרל"פ, הגרי"ש אלישיב, הגרש"ז אויירבך, הגר"ע יוסף, הגר"א שפירא, הגר"ש ישראלי, הגר"מ אליהו, וכו') היו פשוט "פחדנים שננטל מהם זיו החיים, מגדילי רעות ומאפילי זוהר הטובות, בעלי כל חולשה ורפיון חומרי מוסרי ושכלי"". בעוד אתה שליט"א, הדרת גאון כבוד תורתך, אתה הוא זה שעלית על הפתרון האמיתי והישר.
אם זה נראה לך נורמלי - לבריאות.
א. על צבא לגברים לא אמרו
ב. מה שכן אמרו - על ש"ל - זו אכן דעתם, הלגיטימית. אני לא אומר שהם אמרו זאת כי הם "פחדנים"
ג. גם הנ"ל - כשיש מחלוקת ניתן לתפוס צד. אבל שיקום צוציק ויחלק ציונים לכל גדולי ישראל ללא יוצא מן הכלל - זה כבר שיגעון גדלות באובר, סלח לי.
יש כאן שרשור שלם על האיסור ולא אמרתי לאף אחד בו את מה שאמרתי לך.
הבעיה היא לא בדעתך על האיסור, אלא בטמטום שמביא אדם כלשהוא לחשוב שהוא הוא זה שעלה על הדרך הנכונה בתורה, בעוד כל גדולי ישראל הינם "פחדנים שננטל מהם זיו החיים, מגדילי רעות ומאפילי זוהר הטובות, בעלי כל חולשה ורפיון חומרי מוסרי ושכלי".
נראה לי שזה מספיק ברור ואין טעם שאחזור על עצמי. אם אתה רואה את המצב הזה כמצב בריא נפשית - שיערב לך.
אין לי זמן כרגע להביא מקורות וכו', אבל באופן מאוד מאוד כללי, אני לא חושב שיש איסור.
אלא זו הנהגה עדיפה (בהתחשב במציאות) וכל מקרה לגופו.
"הרב שלמה מן ההר זצ"ל (תחומין ד, עמ' 69) הוכיח מדברי ספר החינוך (פרשת שופטים – מצוה תקכה) שהנשים אינם יוצאות גם לא למלחמת מצוה וחובה: "שנמנענו שלא לערוץ ולא לפחוד מן האויבים ולא נברח מפניהם, אבל החובה עלינו להתגבר כנגדם ולהתחזק ולעמוד בפניהם… ונוהגת מצוה זו בזכרים, כי להם להלחם בזמן שישראל על אדמתם".
כך כתב עוד החינוך במצות מחיית עמלק (מצוה תרג-תרד): "ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, ולא לנשים". כך גם נכתב במצוה תקסב – "שלא לדרוש שלומם (של עמון ומואב) במלחמה", כתב החינוך, שהמצוה "נוהגת רק בזכרים שהם בני מלחמה". כך גם כותב החינוך במצוה תקסו."
וראיתי שהרצי"ה הולך לכיוון של הרמב"ם, ואומר אחרת מהנ"ל. שכשמדובר במלחמת מצווה, בפיקוח נפש, אז נשים אפילו מחויבות במצוות יישוב והגנה על הארץ.
מה אומרים?
(ובואו נניח בצד לרגע את כל העניינים האחרים על צניעות, נשיאת נשק וכו'. אני מדברת כרגע על האיסור העצמי לגיוס נשים. פחות על המסביב-זה דיון בפני עצמו.)
מביאה לכאן עוד כמה-
@נשמה כללית (למרות שאני חוששת קצת מהדיון שיכול להתפתח אם תבוא חח)
ואיך אתה מבין שהכוונה היא לפטור נשים מהמצווה ולא באיסור?
אבל נראה שנגיד הרב הזה-
גיוס בנות? לפי ההלכה אסור לנשים להשתתף בקרבות נגד האויב - סרוגים
מסיק מכך אחרת 😅
איך יודעים אם זה באמת המסקנה הרווחת או שהוא סתם קיצוני?🙈
להבנתי הרב שלמה מן ההר לא הסיק מתוך החינוך שאסור. נכון שהוא אוסר, מכל מיני סיבות... (תקראי ותגידי מה את חושבת עליהן?)
בהמשך הוא מסתמך על הרב הרצוג. מציע לראות את התשובה שלו בספר פסקים וכתבים, אני חושב שתאהבי אותה (: יכול לשלוח בפרטי...
בהחלט לא חשבתי לעיין במקור😅
אבדוק את העניין, תודה!
ואשמח אם תוכל לשלוח לי
אבל נראה שהרצ"י חולק על בעל ספר החינוך, לא?
את לא חושבת שלא ראיתי את השרשור הזה עד עכשיו, כן?
מכל מקום, תייגת אותי על התגובה הספציפית הזו. אז מה שיש לי לומר לגביה ספציפית היא שדעת הרצי"ה מפתיעה אותי. כי "יודע כל לומד תלמודנו" (לשון הזהב של הרמב"ן בהקדמה למלחמות 
) שהחינוך צעד בעקבות הרמב"ם, קצת קשה להעמיד מחלוקת ביניהם, בד"כ אפשר ללמוד מהחינוך מה הוא הבין ברמב"ם.
וכשנוסף על כך גם משמעות הש"ס היא כזו, אז זה בכלל תימה.
אבל זה הרצי"ה, מה אני יכול לומר...
עריכה: עכשיו רואה ש@טיפות של אור ציין שכבר משמעות המנ"ח היא שהחינוך חולק על הרמב"ם. מעניין.
אין לי סבלנות עכשיו לבדוק בפנים, אז אסתפק בזה.
אין הלכה פסוקה לגבי חיוב האיש בפרו ורבו ופטירת האישה לכך?
יתכן שפספסתי משהו וזה נאמר מתוך בורות, אבל נראה שכאן זאת לא הלכה פסוקה, זאת נשמעת לי כמו אמירה חינוכית נטו. יש הבדל בהשלכות בין הדברים. לומר שלא טוב שאישה תתגייס כי זה מנוגד לטבע שלה זה משהו אחד, ולומר שהיא גם עוברת בכך על ההלכה זה משהו אחר.
ב. את זה שמדובר על מלחמת מצווה הבנתי (שאגב, כאן נכנס הדיון האם המצב כיום נכלל תחת ההגדרה הזו או לא), רק לא הבנתי אם בעל ספר החינוך רק פוטר את האישה מהמצווה או שהוא ממש אוסר. אומרים כאן בשרשור שהוא פשוט פוטר, מה אתה אומר על זה?
"ולא נתתי ממנו למת" - היה מנהג אלילי להביא אוכל לקברים כדי שהמתים יאכלו ממנו.
אז אולי היה מנהג אלילי להביא מעשר למתים, או הווה אמינא שמעשר שני מחלקים לכל המשפחה כולל למתים מהמשפחה. אז המתוודה מתוודה שלא עשה זאת.
במקום אוכל למת. אנו נותנים לו פרקי התהילים לעילוי נשמתו
את כל השאלות כבר תירצתי. חבל
רק מהכבשים?
ב. איך מסדרים את החלוקה בין מצה לפסח בספר מדבר שור (בין סגולה לשימוש) , לבין החלוקה בין פסח למצה בעולת ראיה ובמאמרי הראיה (בין נשמתי לחברתי)?
רב. והוא אמר לי : הנשמה הכלל ישראלית יוצרת תועלת שימושית לתיקון האומות.
אבל לא משכנע. אם כבר זה אמור להיות הפוך
מועדים לשמחה!
ההלכות הנוהגות למנהגי ספירת העומר עלו לאתר ומצורפים גם כאן לשימושכם. 20260406122524.pdf
מקור הדין - שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם. (יבמות סב ב) לכן קיבלו ישראל על עצמם לנהוג מעט מנהגי אבלות בימים אלו שעיקרם נישואין ותספורת (שו"ע תצג א) והוסיפו עליהם ריקודים ומחולות של רשות (מג"א שם א) ושמיעת כלי נגינה (אחרונים).
תקופת המנהג - למנהג הספרדים מנהגי הספירה חלים מפסח עד בוקר ל"ד לעומר (שו"ע תצג ב) ומהאשכנזים יש נוהגים מפסח עד בוקר ל"ג בעומר (רמ"א שם) ומנהג האשכנזים בירושלים מפסח ועד ר"ח סיון למעט ל"ג בעומר (אשרי האיש סה א). ויש מנהגים נוספים (רמ"א תצג ג. משנ"ב יד-טו).
תכלית המנהגים – המנהגים נועדו להרחיק מנפשנו בימים אלה מדת השנאה והקנאה והתאוה והגאוה והכבוד ולקנות מדת האהבה והענוה והשלום (כה"ח תצג ה בשם האר"י)
שאר מנהגי אבלות – ימים אלו של ימי הספירה אינם ימי פורענות כשלשת השבועות, אלא ימים קדושים וחשובים לקראת חג השבועות ומתן תורה ואף יש בהן בחינה של חול המועד (רמב"ן ויקרא כג לו). ולא נוהגים בהם שאר מנהגי האבלות.
ולכן מותר בימים אלו לקנות כלים חדשים ואפילו גדולים וכן מותר לברך ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיעהו לזמן הזה' על בגדים ועל פירות חדשים (משנ"ב תצג ב. כה"ח תצ"ג ד. אול"צ ג יז ב. אשרי האיש סה יב. ויש שכתבו שממידת חסידות ימתין לשבת). וכן מותר לכבס בהם ומותר להתרחץ ולרחוץ בים ובבריכה כשאין בהם סכנה מיוחדת (אשרי האיש שם טו). וכן מותר להיכנס לדירה חדשה בימי הספירה, ואף מותר לצייר ולסייד הדירה, או לעשות טפטים לנוי (יחוו"ד ג ל. הלכות חג בחג עמ' נח בשם הגריש"א) וכן מותר לטייל לחזק נפשו וכל שכן בארץ ישראל שיש בזה מצווה (ע"פ מנחת אלעזר ד מד). ויש שנהגו חומרות במקצת מהדברים המותרים.
נישואין - נוהגים שלא לישא אשה בתקופה זו, והמנהג לאסור גם למי שלא קיים פריה ורביה (משנ"ב א. וראה שעה"צ א שיש מקלים) אמנם להחזיר גרושתו מותר שאינו שמחה כל כך (משנ"ב שם).
נישואין בשעת הדחק - למנהג האשכנזים יש מתירין להתחתן כבר בליל ל"ג בעומר כאשר הוא יוצא בערב שבת (המועדים כהלכתם עמ' תרנא בשם הרב אלישיב) ויש מתירין בכל שנה כשאין אולמות פנויים במוצאי ל"ג בעומר (שם) ולמנהג הספרדים מותר בשעת הדחק להתחתן בליל ל"ד בעומר (חזו"ע יו"ט רנד).
אירוסין – מותר לעשות מפגש אירוסין ('וורט') שבו מסכמים סופית על שידוך וכן מותר לעשות בו סעודה. אך ללא כלי נגינה (שו"ע שם. מג"א א).
הזמנה לנישואין – אדם שהוזמן לשמחת נישואין, אע"פ שלפי מנהג אבותיו לא נושאים אשה בימים אלו מותר לו להשתתף בשמחת הנישואין כמנהג המזמין בריקודים ובכלי שיר (אג"מ א קנט. הליכ"ש יא יט. אשרי האיש סה ל). וכן מותר להסתפר לשם כך אם ללא התספורת ימנע מלהגיע לשמחת הנישואין, כיון שחל עליו חיוב לשמח חתן וכלה (אג"מ ב צה) ואם המזמין עבר ונשא בזמן שגם לפי מנהגו אין נוהגים להנשא, יש נוטים להתיר כיון שכלפי המוזמן אין איסור אלא חיוב לשמח חתן וכלה (אג"מ שם) ויש נמנעים מלהשתתף (הליכ"ש שם 70).
תספורת וגילוח - נוהגים שלא להסתפר בתקופה זו וכן לא לגלח הזקן, והנוהגים על פי הסוד לא מסתפרים עד ערב שבועות וכן לא מקלים בימי שמחה.
שערות הגוף – איסור הגילוח בימי הספירה כולל בגברים את כל שערות הגוף (אול"צ ג, יז ד ע"פ שו"ע תקנא יב).
ציפורניים – מותר לקצוץ ציפורניים בימים אלה (כה"ח תצג טז).
שפם - שפם שמעכב את האכילה, מותר לגלחו בעומר (שו"ע תקנא יז).
ראש חודש אייר וערב שבת – כאשר ראש חודש אייר חל בשבת יש מתירים בגילוח (משנ"ב תצג, ה) ויש אוסרים (בית דוד רפ"א) ובמקום צער יש מי שהתיר בגילוח הזקן בראש חודש גם לספרדים וכן במקום צורך גדול לגלח הזקן גם בערב שבת שאפשר שדין הזקן קל יותר (חזו"ע יו"ט עמ' רסב).
לג בעומר – מנהג הספרדים להסתפר רק ביום ל"ד בעומר ומנהג האשכנזים ביום ל"ג. ואם חל ל"ג בערב שבת יסתפרו בו גם בני ספרד (שו"ע שם). ואם חל ל"ג ביום ראשון מנהג האשכנזים להסתפר כבר בערב שבת לכבוד השבת (רמ"א תצג ב) והספרדים מסתפרים ביום שני ל"ד בעומר כמנהגם (כה"ח תצג לב).
שבועות – לנוהגים שלא להסתפר עד חג השבועות, אם חל החג בשבת מסתפרים בערב שבת (מורה באצבע רכ"א).
נשים וילדים - למנהג הספרדים נשים וילדים אינם בכלל האיסור תספורת (אול"צ ג יז, ג) ואפשר שלנוהגים ע"פ הסוד יש להחמיר גם להם (רב פעלים ד ס"י טו). ולמנהג האשכנזים ילדים אסורים בתספורת אלא אם מצטערים. וכן נשים אסורות (רמ"א יו"ד שצ ה) למעט לצורך טהרה או צניעות וכן מה שנוהגת לעשות שלא תתגנה על בעלה.
בעלי ברית - אבי הבן הסנדק והמוהל רשאים להתספר לקראת הברית (רמ"א תצג, ב) ואם אין שהות ביום הברית יסתפרו ביום שקודם הברית (דרכ"מ תצ"ג ג) אולם לשאר מוזמנים אין היתר להסתפר לקראת הברית.
חתן – חתן מותר להסתפר בכל שבעת ימי המשתה כיון שהם ימים טובים אצלו (אשרי האיש סה ד)
בר מצווה – נער בר מצווה ביום שמלאו לו י"ג שנים מותר להסתפר (חזו"ע יו"ט רסד, הליכות שלמה שס"ב יז. ובפת"ש שצא ה כתב אפילו ביום שרק דורש בו) ולגבי אביו ואמו נחלקו הפוסקים (חג בחג עמ' עג. שבחוות יאיר תצג ב התיר. והחת"ס קנ"ח אסר). ויש אוסרים גם לנער עצמו (אשרי האיש שם ה).
יום העצמאות – המכירים בניסי ה' וחסדיו בהקמת מדינת ישראל ראוי שיתגלחו לכבוד יום העצמאות (יין הטוב חלק ב סימן יד), ויעשו זאת ביום שקודם כניסת החג כדין בעל ברית. ומי שנמנע מלהתגלח בגלל פסיקת רבותיו יקפיד לפחות ללבוש בגדי חג שלא יראה ח"ו ככופר בטובת ה' על עמו ישראל.
פרנסה – אדם שלצורך פרנסתו נדרש להופיע בפני אנשים חשובים ולא יכול להגיע אליהם כשאינו מגולח מפני כבודם או שיהיה לו מכך הפסד מרובה של ממון יעשה שאלת חכם (ראה חת"ס קנח 'וכיון שכן'. אג"מ ד קב. כה"ח תצג יט) ואם יקלו לו יצטרך התרת נדרים בפני שלשה (כה"ח שם) ויש אומרים שבימינו לא שייכים היתרים אלו כי יש בעולם אנשים רבים שלא מתגלחים ואינו נראה משונה (אשרי האיש שם ו').
ריקודים ושמיעת כלי נגינה בעומר
בימים אלו נוהגים שלא לשמוע כלי נגינה וכן להמנע מריקודים ומחולות.
אירועי מצווה – מותר להשמיע כלי נגינה באירועי מצווה כגון ברית מילה, הכנסת ספר תורה (חזו"ע יו"ט רנ"ט) נישואין שהותרו (אג"מ צה, ב) סעודת שבע ברכות (משנה הלכות ו, קט) וכן בסיום מסכת, ואפילו לא היה רגיל בכך כיון ששמחת התורה אין לה גבול (אשרי האיש סה כב). וכן בר מצווה ששלמו לו י"ג ביום האירוע (חזו"ע יו"ט רנח. אול"צ ג יז א ולא הזכיר שהוא ביומו. ובפת"ש שצא ה כתב אפילו ביום שרק דורש בו) ויש שאסרו כלי נגינה בבר מצווה (הלח"ג כ מו). ויש מי שאסר בכל סעודת מצווה (מבית לוי עמ' עז).
חול המועד – מותר לרקוד ולשמוע כלי זמר בחול המועד כשמכוונים לשם מצווה של שמחת המועד (הלכות חג בחג עמ' צט בשם הגריש"א).
קלטות ילדים - קלטות סיפורים לילדים מותר להשמיע להם בימי העומר אף על פי שמשולבים בהם שירים (הליכות שלמה שם הערה 53).
ילדי גן - גננת שמנגנת לילדי הגן מותרת לנגן לילדים קודם גיל חינוך (חוט שני שם. אשרי האיש תלד).
חולשת נפש - אדם חולני וכן אדם הזקוק לחיזוק הנפש ומועיל לו שמיעת כלי נגינה מותר לשמוע בהם בימי העומר (הליכ"ש שם הערה 54) ויעשה זאת בצנעה.
מורה לנגינה – אדם שמלמד נגינה, מותר להמשיך בעבודתתו אם עושה לפרנסתו ולא להנאתו מהניגון (אג"מ ג, פז).
תלמיד נגינה – תלמיד הלומד לנגן והוא בשלב הלימוד שאינו נהנה מן הנגינה, מותר להמשיך וללמוד בימי העומר אותם ניגונים שטרם התמקצע בהם (ספ"כ ב, יב טז בשם הגריש"א).
שירים שקטים – שירים שאינם מתאימים לרקודים ומחולות כמוסיקה קלאסית יש שהתירו במקום צורך (הליכות שלמה יא הערה כב, 54. הרב יעקב אריאל באתר ישיבה)
שירה בפה – מותר לשיר בפה כשהשירה היא דרך הודאה לה' או תפילה ואפילו בשירי שמחה (יחווד ו לד אפילו לענין בין המצרים) ויש מתירים דווקא בשירי נשמה שקטים המרוממים את האדם ואינם מעוררים לריקוד (הליכות שלמה שסא) או בשירי מוסר שאינו דרך שמחה (חוט שני שבת ד שע"ט).
איסרו חג פסח – יש שכתבו שבאיסרו חג של פסח מותר לשמוע כלי נגינה ויש אסרו (ראה באריכות בספר בירורי חיים ג סימן כט)
הרבנות הראשית הוציאה הוראת שעה - אפשר לקיים חתונות בספירת העומר - עד ר"ח אייר
פ.א.אחרונהמתפרסת גם ביום שאפשר להשתמש בו בחשמל ולסוע ברכב
ברגע שיש חול המועד. האווירה -קדושה וחגיגית ושמחה בנפש
אין עבודה וזה
ואווירה כללית כזאת חג אבל לא ממש חגיגיות
כאילו אני מרגיש שאני בפסח בלי כל ה"shabang" של יום טוב
אתמול למדתי את שיר השירים . אחד הנקודות שלמדתי שאין יכולת להגיע לאהבת השם אם לא טעמת מה זה אהבת
נשים יש על זה כמה שאלות:
1. מה בנוגע לאהבת אשה את השם? האם גם היא צריכה לטעום קודם אהבת גבר לפני שתגיע לאהבת השם?
2. האם הכוונה לאהבה פיזית?
3. באהבה "רוחנית" בלבד אין שלמות .
4. כיום לבחורי ישבה עניין השידוך זה דבר מורכב בלשון המעטה ואם בחור ישיבה יקח את הלימוד הזה ברצינות הוא יכול לדעתי ליפול ליאוש.
5. תוסיף לזה את המנהג האשכנזי שבחור ישיבה לא נשוי לא יכול להתעטף בציצית בתפילה ולא עלינו התסכול יגבר.
לא לאהבת היהודי הפרטי את ה' או אהבתו אותו. כי אהבת יהודי פרטי את ה' זה כמו אהבת בן את אביו (או בת את אביה במקרה של יהודיה), אהבה שיש איתה יראה. ואהבת ה' אותו זה כמו אב שאוהב את בנו. בעוד האהבה בשיר השירים זה אהבה שאין איתה יראה, אהבה של רעיה לדוד, אהבה של *כלל* האומה היהודית לה', ואהבת ה' את כלל האומה היהודית.
אז אשה שטעמה אהבת איש, יודעת איך כלל האומה היהודית אוהבת את ה'. ואיש שטעם אהבת אשה, יודע איך ה' אוהב את כלל האומה היהודית. אבל באופן כללי גם הפוך, איש שטעם אהבת אשה יודע מה זה אהבה זוגית ויכול לדעת איך כל האומה היהודית אוהבת את ה'. והוא האינדבדואל חלק ממנה. וחוץ מזה לכל האהבות יש אותו שורש. את גם מי שטעם אהבה זוגית טוטלית, יודע מה זה אהבת בן את אביו (או בת את אביה) טוטלית. ב. מן הסתם. הרי אהבה זוגית ללא מימד פיסי חסרה. והתיאורים בשיר השירים הם פיסיים בין השאר. מה גם שאהבת ה' צריכה לעורר אותנו לעשות מצוות גשמיות פיסיות.
ג. נכון. לכן ב. ד. גם כתוב "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה בלא טובה בלא שמחה". כל דבר ניתן לקחת לייאוש והסכנות בכל מימרא של חז"ל נמצאות. השאלה איך ניגשים באופן כללי לעבודת ה', ומה המצב הנפשי של האדם באופן כללי. אחרת על כל הלכה וכל קוץ בץורה הוא ייקח את זה לסם מות, בגישה לא נכונה ובמצב נפשי לא מאוזן.
ה. התסכול מרווקות הוא מעצם הרווקות. לא נראה לי עניין של טלית ומימרות חז"ל יוסיף או ייגרע לזה. אבל רווק אשכנזי שזה עושה לו טוב בנפש ללבוש טלית - שישאל רב
… של יהודים יקרים בני 40 ומעלה שקראו להם לתורה עם קידומת " הבחור" , בגלל לחץ חברתי לא התעטפו בטלית וליבי ליבי אליהם.
אני אישית התחתנתי בגיל 40 אבל בעוונותי התחזקתי רק בגיל יותר מאוחר וגם אני לא אשכנזי ולכן לא נגע לי העניין הזה אבל רבנים צריכים אולי להבין שמנהג ולימוד כזה יכולים לגרום עגמת נפש לאנשים נורמליים.
מה זתומרת לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין???
הקב"ה נתן לנו מוח ודברים בסיסיים שאנחנו יודעים, אם לא נתייחס למוח שלנו על דברים בסיסיים כאלו-מהר מאוד ניפול במלכודות של שרלטנים למיניהם... ה' יודע שיש כאלו אנשים, איך הוא נותן שיאמרו לזרוק את השכל כשמגיעים לרב???
מכירה את הפירוש שדווקא ימין ושמאל זה דברים שמשתנים ממקומות שונים שהאדם עומד בהם(כי ימין שלי זה שמאל של מי שעומד מולי וכזה) ועדיין, במגזר החרדי נניח ממש עומדים על זה שחייבים לעשות כל מה שהרב אומר בלי קשר למציאות, הרב לא בנאדם? לא יכול לטעות? ואיך זה מסתדר לכם עם אין אפוטרופוס לעריות? זה לא חלק מהתורה שלכם??
מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.
כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.
הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.
אחלה מסכת.
אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן
(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)
~~
אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא
לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'
התורה: אמרו לכם X, אל תעשו X-1 או X+1
הפרשנות המאוחרת: אפשר לעקור ולעקר את הכתובים, אפשר לעשות טריקים ושטיקים, ולכול זה נקרא בשם 'דעת תורה'.
על־פני בני האור או וואטאבר כת כזאת או אחרת.
תאמת חונכתי לחשוב שמוזיאונים זה דבר משעמם אני עדיין לא יודעת מה דעתי האובייקטיבית על מקומות כאלה (כפי שאתה אוהב להגיד חחח)
ידע זה כוח.
כשיוצאים לטיול ויש לך אפשרות: מסלול בטבע, לונה פארק או מוזיאון- הוא יהיה אפשרות אחרונה🤷♀️ ככה אצלנו
אם אסור לך לסור ממה שהשופטים יגידו לך אזי המשמעות היא שעליך לשמוע להם גם אם נראה לך שזה צריך להיות הפוך. יש כאן למעשה את הניסוח (הראשון כנראה) של רעיון שלטון החוק. וכמו שהרב מיכי אברהם אומר שמדובר בסמכות פורמלית ולאו דווקא מהותית.
האם אני מאמין באופן קשירת הציצית? כן. האם אני מאמין ש"עם לבן גרתי" = "תרי"ג מ צוות שמרתי"? לא, מדובר בפרשנות אנאכרוניסטית.
הידע המדעי שלהם היה זהה לזה של הסביבה (ולכן בגמרא יש המון טענות שהמדע המודרני הפריך), הם האמינו ברוחות ושדים בהשפעת הסביבה (גלות בבל), והעיקר, במישור הרעיוני הם לעיתים קרובות ירו חץ ואז ציירו מסביבו מטרה.
בעיניי, ה"כוונות" של הרב דב קוק במהלך שתיית קפה משתוות לדרשות חז"ל. המתודולוגיה היא אותה מתודולוגיה: טוענים טענה ומנסים להלביש אותה בכוח על פסוקים/שברי פסוקים. נרצה להוכיח שיעקב אבינו קיים תרי"ג מצוות? הופה, יש את גימטריה. נרצה להפוך את דוד המלך ממצביא לגדול הדור שעוסק בענייני טהרת נשים? נמציא אגדה כלשהי. יהושע בן נון לא סתם ישן, אלא "לן בעומקה של הלכה"? הכול הולך, אלא שאין זה קשור לאמת ההיסטורית.
לגבי האגדות, חזור לדברי הרמבם. ואל תשכח ששלילה של הכל גם היא דוגמטיות.
כמובן, כאלה שמוטים כלפי האמונה שלהם. קרי, מדובר בשיטה פרשנית רווחת שהייתה נחלתן של קבוצות רבות: יש ספר מקודש, מסביב לגיבורי הספר נוצרות סיפורים ואגדות, לאגדות ניתנים תימוכין בעזרת חיפוש "רמזים" באותה הספרים המקודשים. מי שמחפש, לעולם ימצא, בין אם מדובר ב"רמזים", "קודים", "אל תקרי", גימטריות וכד'.
כפי שאמרתי הרמבם כבר דן בנושא האגדות, עיינת פעם שם? הקדמה לפרק חלק אם אני זוכר נכון.
אני לא יודע איזו מין ראיה זו השומרונים כאשר הם ביודעין ובוודאות שינו את התורה הכתובה, בעוד שאצלנו לא רק שהמסורת הייתה נוקשה מאוד בשיטת ההעברה וגם המחקר אישר את הישמרות הטקסט.
למען האמת בעבר נטיתי לחשוב ככה עד ששיניתי בהדרגה את דעתי.
ראשית כידוע לצד התורה שבכתב ניתן גם הפירוש שלה אחרת לא היינו יודעים איך לעשות שום־דבר. הפירוש הזה כולל גם פן מעשי וגם פן רעיוני שאלה השקפות היהדות החל מהבסיסיות כלה ברעיונות עמוקים יותר.
התורה שבעל־פה, כשמה כן הייתה, בעל־פה. המון העם היה מגיע לשמוע בעיקר הלכות (כמו שכתוב במסכת שבת שעדיף ללמוד הלכות מאשר נביאים) ובעיקר בזה התעסקו החכמים דאז וגם מוסד הישיבה הידוע מאז. זה גם אומר שהרעיונות הותאמו לשומעים ולקונטקסט ונאמרו כמובן בנימה מסוימת וכן הלאה. היו דברים שהופצו ברבים והיו דברים שנשמרו בתוך בית המדרש או רק בין תלמידים מסוימים. למרבה הצער החלק הזה אבד לנו, או לפחות צריך להתייגע מאוד כדי להבין מה העניין.
לצורך העניין, מדרש רבה מורכב מטלאים של דרשות בז'אנרים שונים – יש דרשות שנאמרו לקהל מסוים (בני אושא בשיר השירים רבה), יש פתיחתות, שהרעיון שלהן הוא למצוא פסוק שמבטא את הרעיון המרכזי בפרשה ו"חורז" אותה לכדי מהלך אחיד ורציף, יש מדרשי פליאה שהמטרה שלהם היא לעורר את התלמידים או לעורר מחשבה וכן הלאה (כמו שהפיוטים הקדמונים היו מספרים את האגדתות בדרך המיוחדת שלהם, לאיזה צורך? אפשר להעלות שלל השערות).
יוצא אפוא שכקוראים, אנחנו ניגשים לטקסטים ערוכים במידת האפשר אבל בסופו־של־דבר מעורבבים, מדורות שונים, בלי התחלה וסוף ברורים (במיוחד בגמרא), בלי הקדמות או הסברים למתודולוגיה / שיטות שונות במדרש / קונטקסט תרבותי / כנגד מה הדברים נאמרו. אז ברור שזה ירגיש מאוד מוזר. וזה כעין מה שהרמב"ם כותב, שבכלל החכמות, צריך הרבה הקדמות כדי להבין שלב מסוים באותה חכמה. וגם, אם היינו רוצים לחקור ברצינות טקסט יווני או רומאי או סנסקריט מלפני מיליון שנה, זה היה מסובך מאוד לעשות את זה בלי קונטקסט והבנה של התרבות / צורת התבטאות / הלוגיקה שהייתה נפוצה וכן הלאה.
לכן לומר "אה המדרש של עם לבן גרתי תרי"ג מצוות שמרתי הוא אנכרוניסטי ולא אמיתי" בעיני זה קצת ילדותי כי יש פה אפס מאמץ לנסות להבין מה העניין. איזה אינטרס יש לחז"ל לומר דברים מטופשים? אז בסדר, כמו בסרטון שהבאת, תמיד יש מוזרים בשולי החברה. אבל נראה לי שבסוף ההיסטוריה והמיינסטרים "מנפים" את מה שקיטש ואת מה שלא.
לכן לצורך העניין המדרש הספציפי הזה בוודאי אין הכוונה ששמר תרי"ג מצוות הרי הוא לא היה כהן (ואם כן אז לא התחייב בפדיון הבן...), הוא לא קיים מצוות גירושין או ייבום... זה ברור שהכוונה היא שהוא שמר את הרעיון הכללי של התורה למרות הקשיים שבגלות. ודווקא בגלל שהוא "גר" (מגורים זמניים) ולא נטמע. לכן ניתן לשמור על הזהות היהודית בגלות, בתנאי שמבינים שאנחנו שם רק זמנית. אין לי מושג איזה דופי תיאולוגי אתה מוצא ברעיון הזה.
וכך גם שאר הרעיונות, גם הדרשות ה"רחוקות" יותר כמו "על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו נחשב חשבונו של עולם".
"גם פירוש זה ודרש זה נראה זר מאוד, מה שלא נמצא כך בכל דברי חכמים; הן מצד הענין, שאין שייך דבר זה במקום שהכתוב מדבר מה שכבש סיחון את חשבון. ומכל שכן דרש המלות, שהם רחוקים מאוד מאוד מפשוטו. ועתה דע, כי כאשר יש חכמה לחכמים בכתוב, אף על גב שלא נמשך אליו כל הפסוקים בפירוש פשוט, לא הקפידו בזה, כי בודאי נמשך כל הכתוב לאותו הענין שנגלה בכתוב. ואף אם הוא נמשך אחריו בדרך רחוק, אין להקפיד בזה." כלומר בדרשות מהסוג הזה העיקר הוא המסר. וגם לא ברור מה הטעם בהתעקשות שאין הפירוש מתאים לפשט הכתובים, כאילו דה. כל הרעיון שזה "מתחכם" קצת כדרך הדרשות.
///
לגבי כמה תגובות אחרות שלך, למה אתה חושב שהאבות היו כאלה שלוחים חסרי־דעת? האנושות באותה תקופה לא היו אנשי מערות הדברים ידועים. האם לא הייתה שירה ואומנות וספרות ופילוסופיה לפני 2400 שנה בימי אפלטון? אם כן מה היה ההבדל המהותי בין יוון של לפני 2400 שנה לבין אכד ש־1000 שנה לפני־כן? אף־אחד לא ידע קרוא וכתוב? אנשים לא ידעו מה זה שירה? מופרך לחשוב שבן־אדם אחד מיני אינספור כן התעניין במהות העולם ועל־ידי־כך ייסד קבוצה אתנית־לאומית?
ולגבי דוד שעסק בטהרות – נכון שאיך שחז"ל מטהרים את זה נשמע קצת על דרך הגוזמא. אבל האם דיני טומאה וטהרה אינם חלק מהתורה שבכתב? וההבדל בין דם מכה לדם הנובע מהמקור אינו הגיוני? וכי אין זה הגיוני שמלך שאהב את התורה, עסק גם "בין דין לדין" וגם "בין דם לדם ובין נגע לנגע"? האם זה יותר מופרך ממה שהוא כתב ספר שירי תפילה? מניין לך מה אנשים עושים בזמנם הפנוי? אמנם, גם אני איני אומר שדברי חז"ל חייבים להיות בדווקא על כל דבר. העיקר הוא להעביר מסר. ובסופו־של־דבר, אני לא יודע מה הבעיה במסרים של חז"ל. לדעת יותר טוב את חוקי ה'? להיות קרוב אליו? לתמוך בעניים? להיות אדם צנוע ישר וטוב? כל־כך מוזר הדבר?
///
בכל־מקרה, לא יודע אם קראת את באר הגולה אבל אם לא אז זה הזמן לשבת בנחת ולנסות להבין את הספר הזה, אחרת לא הייתי קורא לזה יושרה אינטלקטואלית ראויה לשמה.
המילה "לגור" משמעותה בצורה שהייה זמנית ולא קבע. יעקב אמר שהוא מעולם לא השתקע אצל לבן אלא זו הייתה תחנה, וכל השנים האלה הוא היה גר, כלומר הזהות שלו נשארה מובדלת. ומהי הזהות הזו? האמונה שאותה קיבל מיצחק ומאברהם, ואת "צדקה ומשפט" שהרב"ה ידע שאברהם אבינו יצווה את בניו.
שמספר על חיבוטי הנפש שלו. כשקוראים את התורה, רואים אנשים די פשוטים, לא מורכבים במיוחד, שהדת שלהם דאז הסתכמה במצווה או שתיים (ברית מילה, הקמת מזבחות אקראיים ואיסור להתחתן עם בנות כנען). אבל די ברור רש"י ראה בכל הדרשות הנ"ל אמת לאמיתה.
למילים בתנך יש משמעות והיא עולה יפה במחקר עם קונקורדנציה. וגם בהקבלה לשפות האחיות האזוריות של אותה התקופה.
"לגור" בתנך זה תמיד במשמעות של ארעיות. האם יעקב התכוון לומר ללבן את מה שהוא ידע לבד? שיעקב לא נשאר שם לנצח? האם הוא בא לגלות לעשיו איפה הוא התחבא כל הזמן הזה? ברור שלא, הרי כמה פרקים קודם נאמר במפורש שעשיו ידע לאן יעקב הלך (ולכן לקח את מחלת בת ישמעאל לאישה). ולפי הכעס של עשיו בדרכו אל יעקב ברור גם שהוא לא שכח את גניבת הברכה מיצחק. ממילא יש מוטיבציה והיגיון לקרוא את הפסוק בצורה שמכבדת את האינטלקט *שלנו* לכל הפחות.
החג וכל חול המועד?
המוציא וברכת המזון. פשטידה שלהם, שמופיעה בדברי הפוסקים בכל מקום - זה בצק שממולא בבשר/ירקות/גבינה. במילים אחרות, מה שאנחנו קוראים בורקס. זה לכאו' סותר לדבריו לפני כן לגבי מילוי, כאחת האפשרויות של פת הבאה בכיסנין.
יש מהאחרונים שבאמת תירצו שפשטידה זה דבר גדול, אבל אם כך צ"ע למה הביא דוגמא אחרת ולא פשוט ציין גודל.
לכן המג"א חילק (וזה בהחלט נכנס בלשון השו"ע) שכל מה שהוזכר מילוי (ובדומה טעם) זה כשממולא במילוי מתוק או מלוח, אבל מילוי בשר/ירקות וכד' שהוא 'אוכל' ולא ממתק, נשאר המוציא וברהמ"ז.
האחרונים (שו"ע הרב ועוד וכך הכריע במשנ"ב) הרחיבו את דבריו לכל מה שהוא 'דרך להגיש כמיני תענוג' גם אם הוא במילוי של אוכל.
לכן הרב מגנס תמיד לימד בישיבה, שעל בורקס קטן מברכים מזונות, אבל על בורקס שהוא מנת אוכל - המוציא. כך גם מחשבן בספר 'וזאת הברכה'. לגבי 'לחמניית מזונות', הרב אריאל בבאוהלה של תורה (נדמה לי כרך א') מוכיח שהיא תמיד המוציא.
(אני מודע לכך שבפוסקים הספרדים לכאו' מלמדים אחרת. צ"ע)
קצת קשה להתעכב על סיפורים ולהנות על בטן ריקה...
או להתפזר (פיזית או נפשית)
לחם שעונים עליו דברים הרבה – אנחנו רוצים שהמצה שאנחנו אוכלים תהיה ספוגה בסיפור יציאת מצרים
