ממשיכה.. 

אני מבקשת חוקן, כמו שהמדריכה בקרוס המליצה, אבל לא מסכימים לתת לי.  טוענים זה רק יעשה לי רע. אני נכנסת למקלחת. השעה 5.00 לפנות בוקר. בעלי מודיע לי שמותר לי לעשות הכל כי להקל על עצמי ואני חייבת להפסיק להרגיש אשמה ששבת היום. אני יולדת ומותר לחלל עלי שבת. המים עושים לי טוב. אני מתיישבת על כדור פיזיו ומכוונת את הזרם של המים ישירות על הנקודות הכואבות. זה לא מרגישה שום תחושת זמן, אבל לאט לאט היעילות של המקלחת הולכת ופוחתת. נהיה לי כואב מאד מאד. אני מרגישה בחילה, עייפות ותשישות. אין לי כח. מחליטה לסגור את המים ואז קולטת שאני יושבת במרכז שלולית ענקית. כל החדר מוצף מים. אני נזהרת לא להחליק ןפתאום קולטת ששמתי את הכדור על הפתח ניקוז. למים לא היתה נקודת יציאה והם הציפו את כל האזור. כל המסדרון גם הוצף והאחות מתרגזת על בעלי.. אני יוצאת ומביאים לי חלוק ורוד ענק ומוזר ללבוש. אני מסתבכת והאחות עוזרת לי ללבוש אותו. השעה 06.30 בבוקר. אני מבקשת אפידורל ומסכימים בלי בעיה. בודקים פתיחה- 3. אני מתאכזבת. צירים כ"כ כואבים וצפופים ורק זה מה שהתקדם? מחכים למרדימה. המיילדת מסבירה לי איך לשבת בזמן שמזריקים את האפידורל. אני לא אוהבת את הצורה שהיא מדברת אלי, לא מתחברת אליה בכלל. מזריקים לי זריקה בגב. הכאב ממש נסבל. בנתיים הגיעה השעה שבע בבוקר- החלפת משמרות. נכנסת מיילדת צעירה, אנרגטית ומהממת. אני מתחברת אליה ממבט ראשון. האפידורל גם מתחיל להשפיע ואני מרגישה איך כל הגוף של נרפה ומשתחרר. מבינה כמה כאבו לי הצירים. בנתיים אמא שלי מגיעה. בעלי התקשר אליה כשנכנסנו לחדר לידה. היא גרה מחוץ לעיר והצליחה להגיע עם מונית של נהג ערבי, במהירות שיא! אמא שלי היא אלופה אמיתית, ידעתי שאפשר לסמוך עליה. מחשיכים את החדר ואני מנסה לישון. מתקשה להאמין שלא כואב לי, זה כ"כ כיף. השעה 8.00 בבוקר. המיילדת נכנסת לבדוק אותי- פתיחה 4. היא שואלת אם היא יכולה לפקוע את הקרומים. אני מאשרת. לא הרגשתי כלום אבל פתאום שטף אותי זרם מים חמימים. אני מבינה שירדו המים. אמא שלי מנסה להצחיק אותי ולשיר לי שירים מטופשים. זה עושה לי מצב רוח טוב. בעלי שואל אם יכול לצאת לשחרית. אני מסכימה, לא נראה שמשהו עומד לזוז בשעות הקרובות. כזכור, קורונה. אין בתי כנסת פתוחים. הוא הולך לחפש מניין. אחרי חיפושים ארוכים הוא מוצא אבל שם לב שלא לקחת את הכובע והחליפה. הוא מחליט לחזור ומגיע בדיוק ברגע הנכון.. אני חוזרת קצת אחורה. קצת אחרי שהוא הלך אני מתחילה להרגיש כאב גב מטורף. לוחץ לי. אני צריכה לשירותים. אני מנסה להגביר את הקצב של האפידורל אבל זה לא משפיע. הכאב מתגבר ונהיה צפוץ והיסטרי. אני מתחילה לצעוק. אמא שלי מנסה להרגיע אבל קולטת שקורה משהו. היא קוראת למיילדת אבל זו עסוקה בלידה אחרת. האחיות לא מבינות מה דחוף. לידה ראשונה, לפני שעה היתה פתיחה ארבע. כואב לה? שתתמודד. אמא שלי הלביאה מכריחה את אחת המיילדות להגיע. היא בודקת ואומרת- פתיחה 9. הלם! איך כ"כ מהר? כואב לי כמו שלא כאב לי בחיים. אני מרגישה לחץ מטורף ואין לי מושג מה לעשות. בשומעת את המיילדת שבדקה אותי קוראת למיילדת שלי. היא נכנסת ובודקת. פתיחה 10. היא מתסכלת לי בעיניים ואומרת: הגיע הזמן. את יולדת. בדיוק בעלי חוזר לקחת את החליפה, אב הוא מבין ששחרית הוא כבר לא יתפלל עכשיו.. אני בהיסטריה. לא מעניין אותי כלום, אני רוצה שיפסיק לכאוב לי עכשיו! מתחילה תכונה בחדר, מכניסים משקל תינוקות, קערות עם מים חמימים, שמן שקדים. אני מרגישה צורך מטורף ללחוץ, הכל בוער ושורף לי. אני צועקת, אפילו לא שומעת מה אומרים לי. המיילדת מנסה לדבר איתי אבל אני לא שם. איבדתי את זה לחלוטין. אני צועקת וצועקת, מרגישה שאני הולכת למות. הכל כואב, שורף, לוחץ. הגלים תוקפים אותי מכל כיוון ואין לי לאן לברוח. אני מתחננת לניתוח. לא יכולה לשרוד את זה עוד אפילו עוד שניה אחת. המיילדת תופסת אותי ומתסכלת לי בעיניים. היא אומרת לי "את חייבת להירגע ולהקשיב לי. את תעברי את זה כמו גדולה". משהו בטון שלה תופס אותי ואני מנסה להתרכז בהוראות שלה. ללחוץ חזק ולשחרר. ללחוץ ושוב. אמא שלי לידי, הנוכחות שלה מצילה אותי. המיילדת מעדכנת שהיא עומדת לעשות חתך מבוקר. אני לא מבינה כלום, שתעשה מה שהיא רוצה, העיקר שייגמר הסיוט הזה. מחזיקים לי את הרגליים משני הצדדים, המיילדת מעדכנת היא רואה את הראש!! אני לא מאמינה. היא שואלת אותי אם אני רוצה מראה, שתעזור לי בלחיצות. אני לא רוצה כלום. רק שייגמר הכאב הנוראי הזה. קשה לי נשום. המסכה סותמת לי את נתיבי האויר. ופתאום אני מרגישה לחץ אדיר והכל נגמר. 9.25 בבוקר. הוא בחוץ. קריאות מזל טוב, שמחה. אני שומעת הכל כמו מבעד לאקווריום. לא מרגישה שמחה. רק הקלה שזהו, לא כואב לי. עייפות מטורפת משתלטת עלי. אני רק רוצה ללכת הביתה. התינוק נראה לי מוזר, מכוער. כולם שמחים אבל אני מנותקת מהסיטואציה. שמים אותו עלי לכמה שניות. אני לא מבינה מה הקשר שלי ליצור הזה. איפה החיבור שכולם הבטיחו? אין לי כח להחזיק אותו. אין לי כח לכלום. נותנים אותו לבעלי המאושר. לחדר נכנס רופא. רופא עם לוק של עבריין משכונת פשע... גבוה, כובע מצחיה הפוך, שרירים מלאים קעקועים. הוא מודיע שהוא מתחיל לתפור. לא הבנתי מה קורה. רק סיימתי ללדת, מה רוצים ממני? אני לא מקבלת יותר מדי הסברים. הוא מתחיל להתעסק במקום. רק נוגע ואני מזנקת אחורה בכוחות לא לי. המגע שורף ונוראי. הוא מנסה שוב אבל אני לא מסוגלת. אוף, קשה לי להמשיך לכתוב. מרגיש לי כאילו אני עוברת את שוב.. אני אתאושש קצת ואמשיך. 

איזה אלופה.

אני יושבת וקוראת ומתחילה להתכווץ מכאב...

לידה מתישה

לקחתי אפידורל בפתיחה 4 ובפתיחה 9 הרגשתי הכל ממש כמו שאת מתארת כאבים איומים!

וגם אחרי הלידה לא התחברתי כלכך לתינוק

מההלם מהכאב את כלכך רוצה שהכל יגמר ורק לנוח..

את מדהימה נהנתי מאוד לקרוא אותך ומזל טוב

בהרדמה מקומית בזריקה, לא הרגשתי כלום (רק שמתעסקים לך שם)..

וגם לא בטוח שתצטרכי...

של תפירה מזעזעת. בעצת אחות בלידה הבאה ביקשתי זריקות הרדמה

עד שהמקום רדום לגמרי ולא מרגישים.

פשוט להתעקש שאם לא רדום היטב- לא ממשיכים.

המגע שורף ונוראי. הוא מנסה שוב אבל אני לא מסוגלת. כאב שאי אפשר לשאת. אמא שלי מנסה לעודד, לומר לי שעוד מעט מסיימים. אבל הרופא אומר שלא נכון, יקח הרבה זמן לסיים. אני כ"כ מותשת. קר לי, אני עייפה והמח שלי כמו במסך עשן. העסק תקוע. הרופא מתחיל להתעצבן. הוא מעדכן אותי שלא יכול להיות שכואב לי, כי אני מקבלת אפידורל. אין לי מושג איך להתמודד עם הטענה הזו. מה אתה חושב, שאני ממציאה את הכאב? ??הוא מנסה שוב ושוב וזה לא הולך. אני לא מסוגלת שלא לזוז. כואב לי!!! הוא מאיים עלי שיקח אותי לחדר ניתוח. אני כ"כ לא רוצה. מרגישה אשמה שלא החזקתי את הבן שלי אחרי הלידה. אני לא רוצה להיות מושבתת ל-24 שעות בגלל הרדמה.. אמא שלי משתגעת מהיחס המחפיר של הרופא, היא מנסה להתערב אבל זה לא הולך.. באיזה שהוא שלב נכנסה רופאה נוספת, בכירה יותר. היא מציעה לי לנסות שוב תפירה בחדר לידה ואם לא- נעלה לחדר ניתוח. היא אומרת שאין סיבה שתהיה לי טראומה מכל העניין. כמובן, הניסיון לא מצליח. מעבירים אותי למיטה אחרת ומתגלגלים החוצה. אני מנותקת לחלוטין. רועדת בכל הגוף. בהמשך הבנתי שאיבדתי הרבה דם. נכנסים לחדר ניתוח, אמא שלי ובעלי נשארים בחוץ. אני כ"כ פוחדת להיות שם לבד. קר מאד בפנים. שמים אותי במרכז החדר, הכל מואר. האור חודר ואני עוצמת עיניים. רק רוצה הביתה. ממקמים אותי גבוה מאד, שיהיה נוח לרופא הגבוה לעבוד. מצמידים כל רגל שלי לצד המיטה שלא אוכל לזוז. אני מרגישה כמו תרנגול שמובל לשחיטה... מוסיפים לי עוד מינון של אפידורל. סוף סוף הכל מוכן. אני מנסה לגייס את עצמי, לא לזוז. מבינה שחייבת לשתף פעולה בשביל לסיים. האחות שואלת אותי איך קוראים לי. אין לי מושג מה לענות לה. זכור לי שכנראה יש לי שם, אבל לא מצליחה להיזכר מה הוא. היא מתעצבנת למה אני לא עונה לה. האוירה מצד הצוות מנוכרת ולא נעימה. אני מתכנסת בתוך עצמי. קר לי מאד. מבקשת מהרופא שיעדכן אותי לפני כל נגיעה, שאוכל להתכונן. הוא לא מתייחס ופשוט מתחיל. שוב הכאב מכה בי. אני לא מסוגלת לשאת את המגע. מזנקת אחורה, למרות הקיבוע והכל, אני מצליחה לזוז. הוא כועס עלי. מודיע לי שבקצב הזה נישאר פה עד הערב... הוא אומר שנקרעתי בצורה מאד קשה, גם חיצונית וגם פנימית. ואני לא נותנת לו לעשות את העבודה שלו. מרגישה חוסר אונים מטורף. אנחנו כבר בחדר ניתוח, קבלתי את המינון המקסימלי של האפידורל מה לא בסדר בי? למה אני לא מצליחה לשכב בלי לזוז? ההרופא מתעקש שלא יכול להיות שכואב לי. האזור רדום. הדיבורים האלה מייאשים אותי ופוגעים בי מאד. אני מרגישה מדומיינת, אבל הכאב חד, חותך ואמיתי ואני לא מצליחה שלא לזוז. בקשתי מהאחת האחיות שתיתן לי יד בזמן שהרופא תופר. היא נאנחת ומסכימה בקושי. הוא שוב נוגע ואני לוחצת לה את היד חזק, מנסה לקבל תמיכה. היא, בתגובה, מעיפה את היד שלה וצועקת: "דיי, את מכאיבה לי.. ". באותו רגע הרגשתי שהיאוש משתלט עלי. כולם שם נגדי. אף אחד לא רוצה לעזור לי, לא מאמין לי שכואב. חשבתי שלא אצא משם בחיים. החוסר אונים היה עצום, לא הצליחו לתפור. אני מאבדת דם. מנסים שוב ושוב וזה לא הולך. אני מרגישה שזה כבר לא מעניין אותי. מבחינתי למות על המיטה הזו ודי. בשלב הזה מתערב המרדים (הערבי יש לציין) שעמד עד אז בצד. הוא אומר לרופא שהוא רוצה לשים לי מסכה עם טשטוש (לא זוכרת את המונח הרפואי). הרופא מתנגד. הוא אומר, אתה לא רואה שיש לה בעיה? אנחנו צריכים לעבור להרדמה כללית ולסיים סיפור. המרדים מתעקש. הוא שם לי מסכה ואני מרגישה שאני מתנתקת. זו תחושה נעימה מאד. הוא מחזיק לי את היד ואומר לי: חמודה, אני איתך עכשיו. תחזיקי לי את היד, עוד מעט גומרים..". הוא מסביר ומתווך לי את הפעולות של הרופא. אני נרגעת, מרגישה שיש מישהו בצד שלי. מצליחה להרפות את הגוף ולא לזוז. בכל תפר אני לוחצת לו את היד חזק מאד ומשהו בזה נותן לי ביטחון. אין לי מושג כמה זמן עבר, אבל בסוף זה נגמר. במאמר מוסגר, אחרי זה התביישתי בעצמי, אישה נשואה שמחזיקה יד לגבר ערבי...  בקיצור, מגלגלים אותי החוצה. בעלי ואמא שלי עומדים שם, מתוחים מאד. הייתי בפנים למעלה משעתיים. הם מדברים איתי ואני לא מצליחה להבין מה הם אומרים. מרגישה שאני מרחפת בחלל החיצון.  מחזירים אותי לחדר לידה להתאושש קצרה. המיילדת מביאה לי תה מתוק, מבחיל אבל מרענן. כל הגוף כואב והמורל ברצפה. המיילדת מבחינה במצב הרוח הירוד שלי ומתחילה לדבר איתי. היא מסבירה לי איזו גיבורה הייתי, איך התמודדתי לאורך כל הדרך. אומרת שלחצתי מעולה והקרעים ממש לא קשורים לזה. היא בעצמה נקרעת כל לידה מחדש.. היא עוברת איתי על המהלך של הלידה ומסבירה לי שהייתי פשוט מעולה. רק בהמשך אני מבינה כמה זה היה חשוב לשמוע את זה. תודה למיילדת המקסימה שהכניסה לי טוב טוב לראש ששום דבר לא קרה באשמתי.. חסכת לי הרבה פגישות פסיכולוגיות.

בקצרה אני אומר שהמשך לא היה קל.. קבלתי מינון מוגבר של אפידורל שהרדים את שלפוחית השתן. הייתי עם קטטר 10 ימים ושלושה חודשים סבלת מעצירות קשה מאד. הבייבי המתוק נולד עם צרכים מיוחדים. עברתי (כמעט) שנה מאד לא פשוטה. אשפוזים ארוכים, טיפול נמרץ, החייאות, פחד והרבה חוסר אונים סביב המצב הרפואי הנדיר של הילד. סבלתי מדיכאון אחרי לידה, שאני עדיין סוחבת שאריות שלו. אבל היום אני יכולה להסתכל אחורה ולהודות על כל מה שלא מובן מאליו. אני בריאה, הילד שלי חי. אני אוהבת אותו ומחוברת אליו בכל נימי נפשי. יש לי תפקיד ושליחות לקדם אותו ולמצות את הפוטנציאל המדהים שלו. הדרך קשה אבל אני בטוחה שאלוקים, אבא שלי האוהב, הולך איתי יד ביד והוא יעזור לי לצלוח את כל האתגרים.

פשוט מזעזע מה שעברת שם. מזעזע. יחס נורא וגועלי של רופאים ששכחו שהם מטפלים בבני אדם, ועוד יולדת.

פשוט נורא אין לי מילים

והמרדים הערבי נשלח לך משמיים להחזיק לך את היד ולתמוך בך, ממש משמיים, ואת עשית את הדבר הנכון וקיבלת ממנו את כל התמיכה שיכלת כדי להישאר שפויה וכדי שיהיה לך קרן אור אחת בתוך החדר ניתוח הזה.

זה לא יאומן - המיילדת והמרדים הערבי בצד אחד, וכל שאר הצוות הרפואי בצד השני, כמה סבל וכמה כוח יכול בן אדם לתת או לגרום לבן אדם אחר שמוולו.

אין לי מילים להגיד על מה שעברת

אישה גיבורה

איזה גיבורה, הרגשתי איתך...

שיהיה לך רק טוב!

את פשוט גיבורה! ועוד מדברת על אמונה.. פשוט חזקה וגיבורה, לא כולן היו מצליחות. כל הכבוד לך. תגדלי אותו בנחת, בשמחה, ובבריאות בע"ה. 

איפה ילדת?

אני פשוט בהריון ראשון, מתה מפחד מזריקו, או בדיקות דם.. אני לאיודעת איך אעבור לידה.. 

מעניין אותי איפה ילדת, איפה יש יחס מזעזע כ"כ

אתמול שיגרתי את הסוף של הסיפור ולא נכנסתי עד עכשיו.. הייתי בטוחה שאף אחת לא תשרוד על הסוף והייתי בהלם מהכמות של התגובות. איזה כיף שקראתן!! ממש התרגשתי מהחיזוקים והעידודים. לא מספיקה להגיב לכל אחת באופן אישי, אבל קראתי כל תגובה ותגובה ואני מעריכה מאד אין עליכן. 

כנראה נפתח לי איזה מחסום עם הכתיבה ופתאום בא לי לשתף בעוד חוויה מהאשפוז.

כזכור ילדתי בשיא הקורונה וההיסטריה בבית חולים סביב המסכות היתה מאד גבוהה. ובצדק, נדבקו הרבה צוותים רפואיים והיתה חובה להקפיד מאד מאד. ההקמה הזו חשובה להמשך..

יומיים אחרי הלידה חמותי הגיעה לבקר אותי. ישבנו עם מסכות, מרחק והכל. הייתי מותשת ברמות ולא היה לי טיפה של כח לדבר, בוודאי שלא לצעוק מבעד למסכה. אבל  הרגשתי לא נעים שלא להתייחס אליה. הביקור היה ארוך ואימץ אותי מאד. ניסיתי לשחק אותה אמא שמחה ומאושרת, מצב רחוק מאד מהמציאות. בסוף היא הלכה ואני הרגשתי צניחת אנרגיה מטורפת.   באותו יום גם לא אכלתי כמעט כלום כי דאגתי לתינוק, אז התחילו לראות שמשהו לא בסדר איתו. החלטתי ללכת לשבת עם הבייבי במקום שקט במחלקה ולהירגע קצת. ושם התעלפתי. איתו. בידיים. נס שמישהי בדיוק עברה שם, תפסה את התינוק שלא יפול והזעיקה את האחות. האחות מייד קראה לרופא והוא אמר שאני מיובשת (וגם צעק עלי איזה חסרת אחריות אני שהחזקתי את התינוק בכזה מצב). ניסה להכניס לי עירוי נוזלים ולא הצליח למצוא שום וריד. הוא דקר ודקר ודקר, עד שהצליח להחדיר את המחט בשורש כף היד, ממש קרוב לפרקי האצבעות. זה כאב, אבל לא היתה ברירה. הלכתי לישון וב-01.00 בלילה התעוררתי מכאבים. זזתי בתנועה פתאומית וכנראה המחט נשלפה. התחיל שטף דם מלחיץ מהיד.  נבהלתי, צלצלתי לאחות בפעמון אבל אף אחד לא הגיע. הרגשתי כ"כ חלשה, לא היה לי טיפה של כח לקום מהמיטה ולהזעיק עזרה. אבל הדם המשיך לזרום בכמויות ואני גררתי את עצמי לתחנת אחיות. הגעתי לשם בקושי, הדם עדיין מתיז לכל עבר. האחות רואה אותי ואומרת: "אני לא מדברת איתך בלי מסכה, לכי לשים ותחזרי.. ". באותו רגע ראיתי חושך בעיניים. על מה בדיוק היא מדברת? בקושי הצלחתי להגיע לתחנה, איך היא מצפה שאני אחזור את כל הדרך לחדר? בקשתי ממנה שתביא לי מסכה והיא אמרה שאין לה. היא הושיטה לי תחבושת לעצור את הדם ואז פשוט הסתובבה והתחילה לדבר בטלפון. באותו רגע  הרגשתי כזה יאוש, שאין לתאר במילים. התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות בהיסטריה. אפילו לא היה לי כח לעצור לעצמי את הדם. תכננתי למות ליד הדלפק ולגמור סיפור. כשהאחות ראתה שזה המצב היא הסכימה בטובה לעזור לי. עצרה את הדם בתנועות עצבניות ולא נעימות, לקחה אותי עד הכניסה לחדר ומשם לא הסכימה לעזור לי, שוב, כי אני בלי מסיכה. בקשתי ממנה שתחכה, אני אלבש מסכה ושתעזור לי לעלות למיטה. היא לא הסכימה, יש לה עומס במחלקה ואין לה אפשרות לחכות. ניסיתי לטפס לבד למיטה אבל לא היה בי גרם של כח. פשוט התיישבתי על הכורסא וישנתי שם את שארית הלילה. בבוקר נכנסה אלי אחות אחראית ואמרה לי שהיא באה לדבר איתי על המצב הנפשי שלי, כי הגבתי אתמול בצורה מאד קיצונית לזה שהאחות ביקשה ממני לשים מסכה... בחרתי שלא להגיב. 

הייתי מאושפזת שם שבוע וצברתי עוד כמה חוויות מפוקפקות, אולי אשתף בהמשך..

תודה למי שקראה עד כאן, הכתיבה ממש עוזרת לי לעבד את מה שהיה. 

זה ממש הציל אותי. לפני זה הייתי מתעוררת בלילה מסיוטים. בכללי לא הייתי בתפקוד נורמלי. בטיפול עשיתי עיבוד יסודי לטראומה וזה ממש החזיר לי את השפיות. 

גם יפה וגם קל וגם כמעט אף פעם לא מתפקשש

מצרכים

לשכבה הבסיסית

• 3 כוסות קמח

• ¾ כוס סוכר

• 1 ביצה L

• 1 שקית אבקת אפייה

• 1 כוס שמן קנולה

לשכבת השוקולד

• 2 כפות שטוחות אבקת קקאו

• ½ כוס מים

• ½ כוס שמן קנולה

• ¼ כוס סוכר

• 2 ביצים L

אופן ההכנה

1. מחממים תנור ל־180 מעלות.

2. מכינים את השכבה הבסיסית: מערבבים בקערה את הקמח, הסוכר ואבקת האפייה.

3. מוסיפים ביצה ושמן ומערבבים עד שמתקבלת תערובת אחידה.

4. מעבירים חצי מהתערובת לתבנית ומשטחים החצי השני מכניסים למקפיא.

5. מכינים את שכבת השוקולד: מערבבים בקערה את הקקאו, המים, השמן, הסוכר והביצים עד לקבלת תערובת חלקה.

6. יוצקים את תערובת השוקולד מעל השכבה הבסיסית ומשטחים בעדינות.

7. מפוררים מעל המלית שוקלד את החצי השני של השכבה הבסיסית

8. אופים בתנור שחומם מראש עד שהעוגה מתייצבת וקיסם יוצא עם מעט פירורים לחים.

9. מצננים היטב לפני החיתוך.

אגב שבוע שעבר שלחתי עוגת תפוזים לשכנה בערב שבת כדי לשמח אותה והיא עפה עליה לדבריה

אם קשהלך עוגה אפשר עודיות

אבל כל מה שכתבת נשמע מעולה ואל תזלזלי בעוגת שוקולד עם קרם שוקולד מלמעלה!!! זה מעדן מלכים ובאופן אישי זה הגילטי פלז'ר שלי ומזל שאת לא בקהילה שלי🤭

כי יודעת שלא אצליח להכין משהו טעים ושווה מספיק. (וגם כי קשה לי אפילו להכין לעצמנו דברים, אז אני לא יכולה להתחייב לאחרים...)

אני לא שמחה מהמצב הזה, אבל זה מה יש🤷‍♀️

ובתור מגויסת ויולדת הייתי שמחה לקבל, אבל כן מעדיפה כמה שפחות מלכלך ומתפורר.

זה את הטורט הפשוטות

הכל מתקבל בברכה

יש כאלה ששולחות אלפחורס ועוגות גבינה

אפשר לקשט קצעת מלמעלה בשקדים פרוסים אם זה מתאים לעושה או אבקת סוכר תמיד משדרגת את המראה.

וככה עוגה הכי פשוטה שיש נראית מרשימה בהרבה.

הרבה פעמים במקום בחושה ממש אני עושה בחושה משודרגת

נגיד עוגת שוקולד פירורים/ריבה פירורים

בראוניז עם אגוזים למעלה

....

וממש לא צריך עוגה מתוחכמת, פס עוגה בחושה זה מהמם

את יכולה לקנות תבניות פס מקרטון שהן יותר יפות

ואם את שמה בשקית צלופן אז בכללל...

יש לי מאגר עטיפות שלא מתקרב לקצב השימוש

ואני יודעת כמה זה משדרג 😊

אבל עדיין לא נעים לי להכין איזו עוגת וניל ב5 דקות, מרגיש לי כזה פשוט...

ואם את רוצה לשדרג אז תפוזים, מייפל או שוקולד, או להוסיף ציפוי.

היא שהתרגלתי לרמה גבוהה בבית לעצמנו, אני כמעט לא מכינה בחושות, רק עוגיות (גם יותר טעים וגם יותר מותאם למשפחה צעירה כי אפשר להקפיא ולאכול לאט לאט),

ואז נראה לי לא מספיק שווה ומכבד להכין לאחרים פחות מזה...

תודה על הפידבק הזה, זה מעודד אותי שאני כנראה סתם מגזימה 🙃

למשפחות לפחות, לא לקידוש.

פשוט זה דורש יותר זמן התעסקות ואז זה גורם לי פחות לרצות לקחת את זה על עצמי...

(בדיוק השתבצתי לארוחת ערב ליולדת, דורש ממני אומץ ועבודה על פחדים. כל הכבוד לי

זה לא מיועד עכשיו לעוגת רושם, אם זה חשוב להם זה משהו שמזמינים

הכי כן עוגת וניל ב5 דקות, עטופה יפה, אם את מספיקה פתק קטן אז בכלל.

המטרה היא לא העוגה

העוגה במקרה כזה היא אמצעי להגיד "חשבתי עליכם ואני אוהבת אתכם"

ובתור מגויסת/ יולדת קיבלתי גם דברים דוחים ובאמת שעיקר היחס, מישהו רואה אותי, הייתי מאושרת גם כשהביאו לי חלה שהכל בפנים היה בצק (!) וזה מאוד שימח אותי שחשבו עליי.

אני אופה גם עוגה קטנה בתבנית מאפינס, וטועמת אותה. אם יוצא טוב, אני מביאה את הגדולה למי שרציתי.

ומסכימה עם מה שטארקו אמרה

עוגת קפה בחושה עם קרם מעל (אבקת סוכר מעורבבת בקצת מים חמים וטיפה קפה) נראית וואו.

עוגת בראוניז תמיד מתקבלת בברכה (ונח לחתוך אותה לקוביות קטנות במנג'טים)

עוגיות שוקולד צ'יפס חתוכות לרצועות

קאפקייקס שוקולד או שוקולד צ'יפס

עוגה אחת בלבד- עוגת שוקולד עם סוכריות מעל.

אני לא רואה בעיה לשלוח עוגה כזו ותמיד קיבלו אותה בברכה (ממה שאמרו לי).

ואני עצמי קיבלתי:שמרים, בחושות, פעם אחת קיבלתי עוגת גבינה.

גם קל, הכל בקערה אחת בלי מיקסר וגם קצת יותר טעים מעוגה בחושה רגילה.

אני תמיד מביאה פשוטות. הכי הרבה עם ציפוי שוקולד

לק"י

אז אם במקרה תשלחי לנו עוגה אי פעם, אז זה מעולה😅

בעייני זה מספיק לגמרי.

את יכולה לעשות מאפינס בקערה אחת (של בננה ושוקולד הולך אצלנו טוב) או לחתוך ולשים במנג'טים או לעשות עוגיות ברמת קושי וזמן כמו עוגה בחושה.

ואני אחת שאוהבת לאפות ולהשקיע. אבל כשאין כוח או סמן אז בהחלט בחושה

מה שאני עושה זה בלילה אחת לארבע פסים, וכל פס. שמה משהו אחר כמו מייפל ושקדים, שיש, אגוזים וקינמון. זה משדרג ממש.

עוגות אחרות אפשר שמרים או פירורים כמו שהציעו

אני כבר הרבה אחרי השלב הזה

אבל באופן כללי

פחד זה לא דבר שמנהל את חיי

כי פחד יכול להיות המחסום הכי גדול להגשמת חלומות ורצונות

כלומר, הרצון להבאת ילדים לא יושב על ההיגיון הפשוט, אלא על הלב ועל יצר החיים.

זה טבע העולם.

ואם אדם לא מרגיש את זה באופן טבעי, אז אני חושבת שכדאי לטפל בזה, לבדוק מה יושב שם בעומק, למה הפחד משתלט על יצר החיים הטבעי.

בכל אופן, תפילות הן הפתרון הכי טוב לכל דבר שלא תלוי רק בידיים שלנו

ואני מאוד רוצה, זה מרגיש כבר צורך מרוב שאני רוצה.

אבל הפחד כן קיים ואני מנסה להבין מה עושים עם זה. כי תכלס, אנחנו מביאים ילדים לעולם רע. כן, יש אנשים טובים. אבל גם הרבה אנשים רעים, שפוגעים באחרים, ומפחיד להביא אותם למקום כזה. מעבר באמת לזה שמי אמר שיצאו מחונכים כמו שצריך?

ולא לחשוב יותר מדי. כלומר, לחשוב רק על האושר שבהבאת ילדים לעולם, על האמונה שבע"ה הגאולה קרובה והילדים שלך יגדלו בעולם טוב ושלם, על זה שהם ואתם מושגחים בידיו של הקב"ה...

ואם לא מצליחים לעשות זאת לבד - אז הולכים לטיפול...

יש בו המון דברים קשים, וזאת כן התמודדות בשבילי. אבל במהותו הוא טוב. הוא גילוי של ה'.

שהמחשבות האלה הן דרך של הנפש לאותת לנו שאנחנו לא בנויים כרגע לילד או לעוד ילד.

אם את כבר רוצה אולי יעזור לך טיפול סביב הנושא אבל מאמינה שכשתוכלי נפשית את פשוט לא תהיי מוטרדת מזה

שלמרות כל הטעויות שההורים שלי עשו בגידו שלי

ולמרות הקשיים שעברתי בחיים

אני שמחה שהם בחרו להביא אותי לעולם...

מאמינה שכל אחד שתשאלי יגיד לך ככה

גם כאלה שעברו דברים יותר קשים ממני

אני משתדלת להחזיק בראש שאני עושה את ההשתדלות שלי ומתפללת לה' שיעזור, ובסופו של דבר מה יקרה זה בידיים שלו.

אבל אחרי שיש לי אני יכולה להבין על מה את מדברת

וזה לא פשוט. בכלל

אבל זה ממלא אותי באושר גדול.

אבל הזכרת לי מאד את החששות שהיו לי.

בסוף, אצלי, רק כשהרגשתי שאני מוכנה גם לתרחיש תיאורטי שבו הילד הופך למבוגר בעייתי מוקצן, נניח חלילה מתמכר לסמים קשים ובמובן מסויים אני מאבדת אותו, והשלמתי עם תרחיש כזה, הסכמתי להתחיל.

כן היה לנו ברור שאם אחד אז שניים כי לא פייר לגדול לבד.

שאביא ילדים לעולם כזה

מאז יש לנו עוד שתיים.. ברוך ה'

מה שאני מנסה לומר- שבסוף יצר החיים גובר על ההישרדותיות

בסוף רוב העולם הוא טוב, ולתת חיים זו מתנה

לי גם עזר שקראתי איפשהוא שהנשמה מחכה לרדת לעולם. היא מחכה ואת גואלת אותה

לא עושה לה רע שהורדת אותה לעולם, אלא הטבת איתה

לא זוכרת מקור, אולי מישהי כאן תדע

מפחיד אותי דברים אחרים כמו שמשהו יקרה להם וכזה, אבל לא מפחיד אותי שהם יהפכו לאנשים רעים או שהחינוך שלהם לא יצא טוב.

אני משתדלת להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, ולחנך אותם למה שאני מאמינה בו. אני מכירה בזה שחינוך והורות טובה זה תהליכים שקורים לאורך כל החיים, ואני משתדלת להתקדם ולהשתפר כל הזמן.

ואם כשהם יגדלו הם יבחרו אחרת, בחירות שאני לא מאמינה בהם או חושבת שהם פוגעות בהם, אני מקווה שאני יצליח להכיר בזה שהם בני אדם נפרדים ממני ויכולים לבחור אחרת, ולהמשיך לאהוב אותם ולתמוך בהם בכל מצב.

"להביא ילד לעולם זו החלטה משמעותית. זה לבחור בכך שלנצח הלב שלך יתהלך מחוץ לגוף שלך"

(אליזבת סטון, סופרת אמריקאית)

אני מרגישה שזה ממש נכון, ורק תכפילי את התחושה במספר הילדים. ואני לא אמא חרדתית בכלל, אני מקבלת את זה שזה הטבע, ככה ה' התכוון, שנאהב את הילדים שלנו כ"כ, והוא נותן לנו כוחות-

לסמוך עליהם שילכו בדרך טובה

ולסמוך על עצמנו שאנחנו נותנים להם כלים טובים ונכונים שמאפשרים להם להתמודד,

ולסמוך עליו כמובן, שהוא שומר עליהם ואוהב אותם. לי עוזר לזכור ברגעים של פחד שהילדים שלי הם גם הילדים שלו ואנחנו בעצם בהורות משותפת. זה נותן לי הרבה ביטחון ורוגע ומזכיר לי שהם מושגחים ושהוא משגיח גם עלי שלא אעשה יותר מדי שטויות ושאהיה אמא מדויקת לילדיי.

אבל כן זה בהחלט מפחיד וקיים ונוכח

גם אחרי שהילדים נולדים כמובן אבל אצלי יש פחד מאוד גדול גם מהתהליך עד הלידה כולל..

בכל מקרה, מה שגורם לי בסופו של דבר כן להפסיק מניעה/לעשות פעולות שבע"ה יובילו להריון ולתינוק

זה כשהרצון גובר על הפחד.

אני לא מחפשת לא לפחד. זו לא אופציה שקיימת מבחינתי ולא משהו שאני שואפת אליו, הפחדים הם חלק מהסל שיש לי בחיים ואיתם אני עובדת.

אבל בשלב שבו הפחדים לא מוחקים את הרצון, אני מבינה שאני בשלה להריון נוסף..

ממש כעסתי על עצמי שאני כ"כ אגואיסטית שמביאה את הילד לעולם שכולו עבודה קשה, ושאפילו הלידה שהיא תחילת החיים מתחילה בכזה קושי פיזי (כי אני לא יודעת מה תינוק מרגיש בכל התהליך הזה של הלידה, גם פיזית וגם רגשית הכל מבלבל וחדש)

אבל אני חושבת שטוב לילדים שלי, ברור שיש קשיים וגם יהיו להם בעתיד כי זה העולם, אבל ברוב הזמן טוב להם, והם שמחים. וגם לי עם כל הקשיים שהיו לי בילדות (והיו הרבה, וב"ה שהילדים שלי לא עוברים אותם) עדיין טוב לי ואני שמחה שנולדתי.

הם גם מרחיבים לי את הלב כל יום מחדש שאחרי תקופה בלי תינוק הרצון פשוט משתיק לי את כל הפחדים והופ מגיע עוד ילד....

אבל אני תמיד זוכרת שתפקיד של אישה יהודיה זה להביא ילדים והשותף השלישי מלווה אותי ואותם בכל התהליך הזה.

במצרים הנשים ידעו שהילדים שלהם יישלכו ליאור והן עדיין הביאו ילדים.

התפקיד שלי זה להביא אותם ולסמוך על הקב"ה שיעזור לגדל אותם בנחת, בשלום, ברווחה.

באמת עמרם היה מאוד רציונלי והגיוני כשגירש את יוכבד אשתו, כי באמת איך אפשר להביא ילדים לעולם של עבדות ואובדן?

אבל נשות ישראל במקורן ניחנו ביכולת להתעלות מעל השכל, ולהמשיך להביא ילדים לעולם.

והנה - בזכותן אנחנו קיימים היום

מזל טוב!!!! תרגישי טוב והרבה נחת!!!!!

1. בדיוק בדיוק ככה היה לי, בשניות הראשונות של ההנקה, פשוט כאב מפלח. עבר אחרי שבוע/שבועיים... תחזיקי מעמד

2. תקין לגמרי היובש, העור מתקלף ותיכף יחזור להיות עור בייבי חלק ונעים

3. איזה סוג הפרשות? הייתי שואלת את המוהל...

זה היה בסדר, אבל אני מציקה לו מלא אז חשבתי להתייעץ אתכן, נשמע שתקין ב"ה

2. לעשות לו אמבטיה עם שמן תינוקות לאמבט, בלנאום או של ד"ר שיפר. זה עוזר במיידי! גם למרוח בקרם (אני מעדיפה טבעי או שמן שקדים אבל אפשר גם של ד"ר פישר למשל)

3. ההפרשות אחרי הברית עדיין תקינות, ממה שזכור לי עד שבועיים זה יורד בהדרגה..

   כמובן להמשיך לשטוף ושהאיזור יהיה תמיד נקי

ולגבי 2

זה עובר לבד

אם ממש מפריע לך אפשר למרוח בפנים (או בכל הגוף אם תרצי...) חלב שלך.

לגבי 3 תמיד כדאי לשאול את המוהל,

אבל ממה שזכור לי לקח איזה שבועיים עד שהיה נראה רגיל לגמרי

1. כן, זה כאבי תופת, אבל משתפר אחרי שבועיים בע"ה, ואחרי חודש כבר לא כואב כמה שאני זוכרת. מה שאת עושה זה מצוין.

2. זה בסדר גמור, מחליף את העור לעור של תינוק נעים ורך 😌

3. האמת לא זוכרת. אבל הייתי תמיד שולחת תמונות למוהל עוד מלא זמן אחרי הברית 🫣

לגבי פ2?

נסי לכבס בלי

ואולי חומר כביסה עדין

לפעמים הבישום עושה להם קילופי עור

רק גל תינוקות?

משתדלת לא לשים יותר מדי

ובלי מרכך בכלל

1. היה לי גם ככה. לנשום עמוק זה עבר אחרי כמה ימים.

בהמשך ל1

יש לי כאב חד בשד אחד. לא בפטמה, כמו דקירות כאלה פנימיות. כואב מאודדד ולא יודעת ממה זה יכול להיות?

לא יודעת בדיוק מה זה אומר..

יש לך יועצת הנקה להתייעץ איתה אפילו טלפונית?

אצלי עם כאבים שונים הרפידות הטיפוליות של ארדו מאוד עזרו

צריך לעסות בעדינות איפה שכואב , אפשר תוך כדי שהוא יונק

גם מקלחת חמה יכולה לעזור אם זה באמת גודש

תשאלי בגיפיטי. אם לא ישתפר עד אחרי שבת תנסי משחה של פטריה.

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)

וכו'

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.

הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.

נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...

שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...

כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..

אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉

אני כל כך אוהת להיות בהריון....

תמיד מרחמת על מי שכבר ילדה חחח.

הכי מושלם כשהם בפנים שמורים ומוגנים.

ואני כל כך יפה וסקסית...

לא כי כ"כ כיף לי להיות בהריון פשוט כי אני *מפחדת* להגיע לרגע הזה, אז כמה שאני סובלת וכאובה בהריון, אני לא מחכה להגיע לרגע הלידה, אבל מי שואל אותי? כשזה מגיע זה מגיע.

תמיד אני אומרת לעצמי שאיזה מזל שיש 9 חודשים מאז שנכנסת להריון עד הלידה, אם זה היה קצר לא הייתי מעיזה להכנס להריון.

אבל להיות אחרי זה כ"כ כיף לדעת שעברתי את זה!

אני לא מחכה ללדת

אני מחכה להיות אחרי

חחחח

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...

לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע

את לא רוצה שלא יהיה לה

את פשוט רוצה כבר גם..

אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק

(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)

והיא מסכנה עבר לה…

כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…

ממה שאני מכירה, בדרך כלל מתזמנים את החידוש של הלק ללפני המקווה.

יש כאלה שעושות רק בתקופה שאין הרבה טבילות, כמו הריון או הנקה.

ונקי ללא פגמים, סדקים או קילופים. כזה שהיית הולכת איתו לאירוע נחשב.

אם את עושה לק חדש סמוך ככל האפשר למועד הטבילה, לא צריכה להיות בעיה לטבול ככה.

פ

ואם בתקופה "רגילה" אז מיד אחרי טבילה כדי שעד הטבילה הבאה זה ירד (לא מחדשת כל פעם רק באירועים מיוחדים)

אני יודעת שיש דעות שמתירות לטבול עם לק ג'ל שלם.

אישית אני מעדיפה להדר ולטבול בלי לק בכלל אבל כן יש גם את השיטה הנ"ל...

יש פסיקה שאם זה ממש לפני המקווה שאז הלק שלם לגמרי מותר לטבול ככה

אבל זה לא לפי כל הפסיקות

לפי הפסיקה שלנו אסור, אולי רק בדיעבד

אבל לכתחילה בלי לק, גם אם הוא ממש שלם

זאת הסיבה שעשיתי רק בזמן הריון, כי לא בשבילי כל פעם ללכת להוריד ואז לחזור שוב לעשות חדש

(עכשיו כבר עושה לעצמי לק מתי שרוצה)

תבדקי מה הפסיקה שלכם

אם מותר עם לק שלם, אז אחלה

תעשי יום לפני

אני מורידה לפני המקווה ועושה חדש אחרי

יש הרבה שאני מכירה שטובלות עם חדש אז עושים צמוד למקווה

הניתן לטבילה. (כשיצאה לי טבילה בחול המועד, שאלתי רב והוא אמר שעד שבוע זה בסדר, בתנאי שהלק שלם)

ועשיתי זאת גם בתקופה שהייתי טובלת כל חודש והיה בסדר גמור.

ו- @שלומית. לק ג'ל לא יורד לבד

צריך ללכת להוריד אותו כי קשה מאוד להוריד בבית

אולי התכוונת ללק רגיל

אצלי יורד בבית לבד, עשיתי כמה פעמים לק ג'ל אני יודעת מה זה.

אבל אולי יש לי ציפורניים מיוחדות (;

( עשיתי כמה פעמים כל פעם אצל מישהי אחרת אז זו לא בעיה של מישהי ספציפית או משהו כזה)

10-15 דק' לכל יד וסיימת סיפור, אפשר אפילו פחות אבל עדיף להיות סבלניים

מספיגים כדורי צמר גפן במסיר לק או אציטון, שמים על הציפורן ועוטפים עם נייר כסףאת האצבע יחד עם הצמר גפן

מחכים 15 דק' ואז שפשפים או מקלפים את הלק

פשוט אצלי זה בד"כ יורד לבד בלי כל ההליך

שהלק לא מאד איכותי🫣

אגב אולי הלק עצמו יורד אבל גם שכבת הבסיס?

הייתי בודקת כי זה בעייתי הלכתית ומהווה חציצה. לרוב שכבת הבסיס יורדת רק בשיוף

אבל באמת הלק לא הכי איכותי

יורד לי יחד עם הלק גם שכבה דקיקה של הציפורן....

המכשיר שמורידים איתו עושה לי צמרמורות שאני לא מסוגלת🙈

אצלי קבוע הייתי סובלת בזה.

עד שהגעתי למניקוריסטית שראתה שהעור שלי עדין אז היא עושה לי בעוצמת נמוכה ובעדינות כזו שלא כואב לי בכלל.

כשלפני זה סבלתי כל פעם🤦‍♀️

הרעש עושה לי צמרמורות

כמו ברופא שיניים

אני מתפתלת כולי חחחח נושכת שפתיים

שלוש וחצי-ארבע שבועות לא אכפת לי שהוא לא הכי איכותי

וגם ניסיתי פעם

סיוט

מעדיפה חד משמעית ללכת קוסמטיקאית

והיא במילא מורידה לפני ששמים חדש

ואם את הולכת לפי פסיקה שמתירה לטבול עם לק חדש מצוין, אבל אם את הולכת לפי פסיקה שצריך לטבול בלי לק זה אומר ללכת פעמיים לקוסמטיקאית

אני עושה קבוע לק גל.

ממה שאני יודעת מהרב שלנו אפשר לטבול עם הלק גל כאשר הוא חדש ולא רואים תוספת ציפורן שגדלה ואז זה מהווה חציצה. אז לרוב אני מסנכרנת את התור ללק גל שיהיה ממש יומיים גג שלושה לפני הטבילה.

אבל הוא במצב שאת לא מקפידה עליו ואת מסתובבת ככה בחוץ זה בסדר.

אישית יצא לי עד עכשיו לעשות רק בתקופות שמותרים. לא יודעת מה אעשה בהמשך.

בחודשים האחרונים התחלתי.

עושה יום יומיים לפני המקווה.

ביום המקווה מקפידה לנקות מתחת לציפורניים.

זה ממש עושה לי טוב

ומחדשות אחרי. הן מכירות את זה...

אבל זה באמת מייגע ללכת פעמיים, וגם צריך לתזמן את התורים ולא תמיד מסתדר.

עושה לפי הפסיקה הרווחת

מחדשת לפני המקווה

כמה קרוב שאפשר

אבל גם כמה ימים לפני זה בסדר אם זה שלם, יפה והייתי הולכת כך לאירוע

זה עושה לי ממש טוב אוהבת את ההתחדשות של זה לפני מקווה 🤭

ואחרי המקוה הולכת לשים

מגיבה לעצמי כדי להגיע לסוף השרשור..

עזרתן לי מאוד להחליט ש...

כרגע אין לי כח להיכנס לזה, זה כן די כאב ראש , כמובן תלוי פסיקה אבל עדיין..

נושא לא פתור אצלי

אני עושה בעיקר בתקופות ארוכות שמותרים

או לכבוד אירועים מסויימים או חגים

יצא לי כבר לעשות לחתונה ולהוריד אחרי פחות משבוע למקווה...

אבל בסוף זה כן כיף ועושה תחושה טובה

(עד שאחרי שבועיים הציפורן מתארכת ונהיה רווח חחח)

אני לא מאורגנת מספיק בשביל שזה באמת יקרה בזמן

ואין לי איך להוריד לעצמי בבית בלי להרוס את הציפורן במקרה ששכחתי.

וגם זה לא מחזיק אצלי חודש אף פעם (ציפורניים שומניות, קרה עם כל מניקוריסטית)

אז די.

מקפידה לגזוז בבית כדי שתמיד יראה טוב ולא יהיו לכלוכים מתחת הציפורן או משהו. אם היא קצרה אז אין. ושלום על ישראל.

אבל גם חושבת שזה מהמם ונותן הרגשה של טיפוח (עד שזה חצי מקולף ואז זה הרגשה של הזנחה)

ולמיטב ידיעתי לא משפיע על מקווה

זה עושה שהריסים נראות יפות, קצת כמו מסקרה

אולי יתן לך את התחושה הנשית אבל עם פחות השקעה והתארגנות

בלי קשר למנהגים ולטבילה.

האם חק ג'ל זה בניה או רק שגבה של לק משובח?

מה קורה לציפורניים הטבעיות? האם נשמרות טוב? נפגעות?

כמה זמן מחזיק לק ג'ל באופן יפה

זה לק מיוחד שמקבעים לציפורן.

לי אישית מחזיק נגיד שבועיים

אבל יש לי צמיחה מהירה של הציפורניים.

אחרי חודש אני כבר חייבת להחליף לק.

הציפורניים נחלשות.

כאילו מורידים שכבה

עם מה שמשייף את השן. מורידים את השכבה העליונה.

אח"כ משייפים עם משייף את השכבה השניה.

ואחרי כל מריחת לק שמים את האצבעות בתוך מכונה שמקבעת את הלק על היד.

המכונה קצת חמה

לפעמים משייפים טיפה עם משייף שתהיה מחוספסת

אבל אם היה לך לק קודם ורק מחליפים אז זה גם ככה מחוספס

ובגדול אני גם ממליצה לנסות להתקרב לצוות.

אני ממש רואה בחוש שכשמפנקים גננת,

מרימים לה, מפנקים אותה, קינוחים מילים טובות- זה משפיע על היחס לילד.

אפילו אם על הגננת למשל לא, אבל אפילו הסייעת או אפילו מלווה רפואית של ילד אחר פתאום אוהבת את הילד שלי קצת יותר מהרגיל, זה משפיע על כל היום בגן.

הגשתי פניה לריפוי בעיסוק ולא הייתה שם אפשרות לרופא התפתחות.

נשמעים לי כמו משהו שמתאים לילד רגיש שעובר דברים. לא נשמע תקשורת אלא ילד במצוקה משלל סיבות. הוא הבכור שלך? כי אם כן אז עוד יותר ברור לי המקום שלי.

אני חושבת שהדרכת הורים טובה שתחזיק אותך/אתכם תעזור לו מאוד. אם לפי מה שאת רואה הוא כן משחק עם ילדים ולך אומר שלא כיף לו אז יכול להיות שזה לא מול הילדים אלא מולך, כי זה מפעיל אותך. לא כל כך הבנתי מה הגננת אומרת על נמצא עם ילדים ולא משחק איתם. רק קצת בא לי להגיד שאני ממש לא מתלהבת מכל הניתוחי התנהגות שעושים בגנים וכו ואם את כל רוצה ללכת למקומות של לבדוק את זה מקצועית בבקשה תראי שמי שבודק את הילד הוא אם הכשרה רלוונטית בתחומים הטיפוליים.

בסוף מכל מה שאמרת הדבר שהכי מטריד זה מה שהגננת אמרה. ואת זה הייתי בודקת- אולי באמת תייצרי אינטראקציות אחרי הגן, משחקים באחד על אחד שתיזמי (להזמין ילד לשחק בבית שלכם) ושם תראי איך מתנהל המשחק והאם עולה לך שם שמשהו לא תקין.

למרות שהוא לא בכור. אני גם מתלבטת כמה זה החוויה שלו וכמה זה כדי להפעיל אותי. אבל לא נראה לי שהוא משקר ממש. ונגיד בגן שעשועים הוא צוחק ומחייך כשילד מנדנד אותו בנדנדה. או שהם רצים ביחד וצוחקים, או מסתובבים ביחד בקרוסלה. אולי זה לא משחק בעיניו. אבל כשהוא אומר שהציקו לו אני מתלבטת אם אולי היתה איזו הצקה באמצע וזה מה שהוא זוכר (נגיד בנדנדה עוד ילד הצטרף וכששניהם נידנדו אותו ביחד זה הציק לו והוא צעק שיפסיקו) או שזה כדי להפעיל אותי.

ובגן יש פסיכולוגית חינוכית, לא מנתחת התנהגות.

והוא לא מוכן להזמין חברים הביתה! כשחבר מהגן מגיע מעצמו הוא לרוב שמח מזה, אבל זה לא קורה הרבה והוא ממש מתנגד לרעיון של להזמין. לפעמים אני מתלבטת אם להזמין בלי ידיעתו, אבל בינתיים לא עשיתי את זה. אני כן רואה שכשחבר מגיע הוא יותר נוטה להראות דברים מגניבים שיש לו וצריך עידוד כדי ממש לשבת ולשחק עם החבר.

כי בעבר כשהייתי באישית הרגשתי שיותר מתייחסת לכל התנהגות בפני עצמה, ובסדנה ייותר התייחסו לכל המכלול של הילד וזה יותר עזר. אבל אולי האישית סתם הייתה לא מוצלחת, ואלי הסדנה לא תתן מענה לבדיוק מה שאני צריכה.

את יכולה לקחת גם סדנא, יש שפע של סדנאות בעלויות ממש לא גבוהות (גם אני פותחת בקרוב אבל באמת שלא חסר).

יכול להיות שסדנא תקצר לך ותחסוך חלק מהמפגשים האישיים.

לגבי הנסיון שלך אולי ההבדל היה בין הגישות ותפיסת העולם של מי שהעבירה את הסדנא?

לפעמים יש התנהגויות וקשיים שמופיעים עם העלייה בגיל.

אנחנו נוטים לייחס אותם לאירועים חיצוניים, אבל ייתכן שהקשיים היו צפים בכל מקרה.

(לפעמים, כמובן שהרבה פעמים הקשיים הם תוצאה של אירועים שונים)

ממליצה לפנות להתפתחות הילד

בנוסף, אולי כדאי לבנות קשרים חברתיים באופן יזום? להזמין חבר מידי פעם הבייתה, לקבוע עם חבר ספציפי ללכת לגינה?

גם אני לא רואה את המנהלת רוב הימים )לא מחפשת)

בבוקר בטח שלא, אני מגיעה מוקדם

בצהרים לפעמים

לפעמים נמצאת בתוך החדר אז מאמינה שלפעמים אני לא רואה כי נמצאת בחדרים אחרים

נראה לי עדיף שתבואי באמצע היום לראות איך הולך.

פעם פעמיים ואם הכל רגוע ובסדר אז אפשר לסמוך עליהם.

לגבי המנהלת, מוזר שהיא לא נמצאת.

וזה באמת קריטי שתהיה מנהלת שתסתובב בשטח ותוודא שהכל תקין

לא לכל המנהלות יש משרה מלאה במעון. במעון שלנו שהיה בסביבות 50 ילדים המנהלת השלימה משרה בחלק מהימים בלהיות מטפלת קבוצה ביום החופשי של המטפלת. היום אני יודעת שמנהלת שם מנהלת 2 מעונות במקביל.

אין דבר כזה שהורה נשאר מעל שעתיים בשגרה כדי לשאול על הילד שלו. זה מפריע להתנהלות והמשך סדר היום.

לגבי המנהלת האמת לא יודעת להגיד. אני אף פעם לא חיפשתי את המנהלת אלא אם כן יש איזה נושא חשוב שרציתי להעלות.

ולהסביר המון..לא נשמע תואם..וזה גוזל זמן יקר שהמטפלות אמורות לדאוג לילדים בומולא לדבר עם כל אמא

תחשבי שכל אמא דאגנית תדבר עם המטפלת שעתיים?

לגבי המנהלת מאוד תלוי בגודל מעון.

אני לא יודעת מה קורה במעון פרטי. במעון שהוא חלק מרשת יש לכל קבוצת מעונות מפקחת (יש כאלה שקוראים לה "מדריכה" או "יועצת" או משהו כזה. זה אותו תפקיד, רק עניין של טרמינולוגיה). היא מעל המנהלת, מטעם הרשת.

לפעמים בתחילת השנה מקבלים מהמעון כל מיני טפסים, וכתוב שם גם את שם המפקחת עם מספר טלפון. אם לא, תחפשי באתר האינטרנט של רשת המעונות - או שכתוב שם את כל המפתחות לפי איזורים, או שתכתבי להנהלה של הרשת ותשאלי אותם.

כשאני מגיעה לשעתיים זה פעם ב.. לא כל יום.. יש לי חיים אחרי הכל.. וגם כשאני שם אני לא כל הזמן מדברת עם הצוות.. רק שהן פונות אלי או מספרות לי משהו. בכל אופן הנקודה בעיני זה האדישות שאני מרגישה כלפי המקצוע.

אחרי המקרה המזעזע במעון באריאל כבר נגמרו לי המילים. מקרה רודף מקרה ואף אחד לא מרעיד את המערכת..

אני בעד להקשיב לאינטואציה..

לגבי השעתיים גם פעם ב..הז פשוט לא חלק ממה שאמורים לעשות

ותמיד הייתי אמא מאוד מעורבת במעון ומהועד וכו...כן מדי פעם מדברת עם הגננת אבל שעתיים זה לא לגיטמי אפילו לא יום אחד

אחד ופעם בשבועיים שלושה גם יום השתלמות

אולי היא נמצאת בחדר שלה בזמן הזה עובדת שם?

או אולי היא במטבח?

אצלנו המנהלת לפעמים בבקרים נמצאת בתוך אחת הכיתות ומתגברת שם עד שכל המטופלות מגיעות

ואומרים לי בוודאות שהיא לא הגיעה...

נמוך במעון הזה

וואי ממש מבאס, מבינה אותך

לא מאמינה שהיא פשוט מברישה, זה עלול לדפוק אותה

גם לה יש מפקחת

לא הייתי משאירה את הילד שלי במעון שאני לא סומכת על המטפלות כשהן בלי פיקוח של מנהלת. ובאמת מספר הפעמים שראיתי את המנהלת במעון אצלנו יכולה להיספר על יד אחת.. לא מטריד אותי כי אני סומכת על המטפלות, וגם אני אמא דאגנית שנשארת כשצריך ועם יד על הדופק.

ויש מלא מנהלות מעון כאלו מהיכרות.

כדאי לפנות לפיקוח ואם את לא סומכת פשוט לעזוב.

אני תמיד שמה מקליט ומעודדת לשים מקליט.

יש מעונות שיש מנהלת נוכחת 8-16, ובתוך הכיתה מזעזע (ככה היה אצל הגדול)

הקטן במעון אחר, המנהלת גם לא נוכחת יותר מידי, ב 8 אף פעם, ב 16 אני רואה אותה פעמיים בשבוע נגיד. אבל אני מרגישה שהמעון ממש מנוהל טוב.

אני סומכת על המטפלת למרות שהמנהלת לא תמיד נמצאת.

אם את לא רגועה, ממליצה לשלוח מקליט לכמה ימים ולא להיות תלויה בנוכחות של המנהלת שכן / לא מעורבת.

אחת לי ואחת לתינוק

לא זכור לי שביקשו כל שעתיים כי הערכים של הסוכר היו תקינים

היתי בביות מלא

ילדתי 3.8

3.9

4

לא זכור לי שעשו ניטור סוכר

לק"י

אולי פספסתי ובדקו פעם 1.

בטוח לא כל שעתיים.

אבל ילדתי שניים ב40+5 ואחת ב41+3

עד שזה התעדכן

לכן כתבתי לך חח

אזור הארבע וחצי קילו

ולא בדקו אותו כל כך הרבה, רק לאחר הלידה

וחבל

כי כמה שעות אחרי הלידה הייתה לו נפילת סוכר מאוד משמעותית שהובילה לסיטורציה נמוכה ולאישפוז בטיפול נמרץ יילודים לשבוע (הסוכר הסתדר מהר אבל החמצן עשה בעיות כמה ימים+ימי מעקב)

יכול להיות שזה משתנה

הנקתי

יש לי כמה ילדים שנולדו מעל 4 קילו, כן זוכרת מעקב סוכר צפוף יותר (לא כל שעתיים).

ונתנו לי ביות מלא בלי בעיה

הייתי בביות מלא

העמסת סוכר 50 תקינה שלי ממהלך ההריון.

לק"י

אגב, לא יודעת אם זה אותו הדבר, אבל חלקית אולי.

הקטן שלי נולד פחות מ-3 ק"ג בשבוע 41 בדיוק, ובדקו לו סוכר בגלל זה. אבל הוא היה איתי בביות מלא.

והייתי מטופלת בהריון האחרון עם אינסולין.

אףפעם לא בדקו כל שעתיים. עשו 2-3 בדיקות אחרי הלידה (אחת בחדר לידה, השניה בלילה ונראה לי שהייתה עוד אחת בבוקר)