ממשיכה.. 

אני מבקשת חוקן, כמו שהמדריכה בקרוס המליצה, אבל לא מסכימים לתת לי.  טוענים זה רק יעשה לי רע. אני נכנסת למקלחת. השעה 5.00 לפנות בוקר. בעלי מודיע לי שמותר לי לעשות הכל כי להקל על עצמי ואני חייבת להפסיק להרגיש אשמה ששבת היום. אני יולדת ומותר לחלל עלי שבת. המים עושים לי טוב. אני מתיישבת על כדור פיזיו ומכוונת את הזרם של המים ישירות על הנקודות הכואבות. זה לא מרגישה שום תחושת זמן, אבל לאט לאט היעילות של המקלחת הולכת ופוחתת. נהיה לי כואב מאד מאד. אני מרגישה בחילה, עייפות ותשישות. אין לי כח. מחליטה לסגור את המים ואז קולטת שאני יושבת במרכז שלולית ענקית. כל החדר מוצף מים. אני נזהרת לא להחליק ןפתאום קולטת ששמתי את הכדור על הפתח ניקוז. למים לא היתה נקודת יציאה והם הציפו את כל האזור. כל המסדרון גם הוצף והאחות מתרגזת על בעלי.. אני יוצאת ומביאים לי חלוק ורוד ענק ומוזר ללבוש. אני מסתבכת והאחות עוזרת לי ללבוש אותו. השעה 06.30 בבוקר. אני מבקשת אפידורל ומסכימים בלי בעיה. בודקים פתיחה- 3. אני מתאכזבת. צירים כ"כ כואבים וצפופים ורק זה מה שהתקדם? מחכים למרדימה. המיילדת מסבירה לי איך לשבת בזמן שמזריקים את האפידורל. אני לא אוהבת את הצורה שהיא מדברת אלי, לא מתחברת אליה בכלל. מזריקים לי זריקה בגב. הכאב ממש נסבל. בנתיים הגיעה השעה שבע בבוקר- החלפת משמרות. נכנסת מיילדת צעירה, אנרגטית ומהממת. אני מתחברת אליה ממבט ראשון. האפידורל גם מתחיל להשפיע ואני מרגישה איך כל הגוף של נרפה ומשתחרר. מבינה כמה כאבו לי הצירים. בנתיים אמא שלי מגיעה. בעלי התקשר אליה כשנכנסנו לחדר לידה. היא גרה מחוץ לעיר והצליחה להגיע עם מונית של נהג ערבי, במהירות שיא! אמא שלי היא אלופה אמיתית, ידעתי שאפשר לסמוך עליה. מחשיכים את החדר ואני מנסה לישון. מתקשה להאמין שלא כואב לי, זה כ"כ כיף. השעה 8.00 בבוקר. המיילדת נכנסת לבדוק אותי- פתיחה 4. היא שואלת אם היא יכולה לפקוע את הקרומים. אני מאשרת. לא הרגשתי כלום אבל פתאום שטף אותי זרם מים חמימים. אני מבינה שירדו המים. אמא שלי מנסה להצחיק אותי ולשיר לי שירים מטופשים. זה עושה לי מצב רוח טוב. בעלי שואל אם יכול לצאת לשחרית. אני מסכימה, לא נראה שמשהו עומד לזוז בשעות הקרובות. כזכור, קורונה. אין בתי כנסת פתוחים. הוא הולך לחפש מניין. אחרי חיפושים ארוכים הוא מוצא אבל שם לב שלא לקחת את הכובע והחליפה. הוא מחליט לחזור ומגיע בדיוק ברגע הנכון.. אני חוזרת קצת אחורה. קצת אחרי שהוא הלך אני מתחילה להרגיש כאב גב מטורף. לוחץ לי. אני צריכה לשירותים. אני מנסה להגביר את הקצב של האפידורל אבל זה לא משפיע. הכאב מתגבר ונהיה צפוץ והיסטרי. אני מתחילה לצעוק. אמא שלי מנסה להרגיע אבל קולטת שקורה משהו. היא קוראת למיילדת אבל זו עסוקה בלידה אחרת. האחיות לא מבינות מה דחוף. לידה ראשונה, לפני שעה היתה פתיחה ארבע. כואב לה? שתתמודד. אמא שלי הלביאה מכריחה את אחת המיילדות להגיע. היא בודקת ואומרת- פתיחה 9. הלם! איך כ"כ מהר? כואב לי כמו שלא כאב לי בחיים. אני מרגישה לחץ מטורף ואין לי מושג מה לעשות. בשומעת את המיילדת שבדקה אותי קוראת למיילדת שלי. היא נכנסת ובודקת. פתיחה 10. היא מתסכלת לי בעיניים ואומרת: הגיע הזמן. את יולדת. בדיוק בעלי חוזר לקחת את החליפה, אב הוא מבין ששחרית הוא כבר לא יתפלל עכשיו.. אני בהיסטריה. לא מעניין אותי כלום, אני רוצה שיפסיק לכאוב לי עכשיו! מתחילה תכונה בחדר, מכניסים משקל תינוקות, קערות עם מים חמימים, שמן שקדים. אני מרגישה צורך מטורף ללחוץ, הכל בוער ושורף לי. אני צועקת, אפילו לא שומעת מה אומרים לי. המיילדת מנסה לדבר איתי אבל אני לא שם. איבדתי את זה לחלוטין. אני צועקת וצועקת, מרגישה שאני הולכת למות. הכל כואב, שורף, לוחץ. הגלים תוקפים אותי מכל כיוון ואין לי לאן לברוח. אני מתחננת לניתוח. לא יכולה לשרוד את זה עוד אפילו עוד שניה אחת. המיילדת תופסת אותי ומתסכלת לי בעיניים. היא אומרת לי "את חייבת להירגע ולהקשיב לי. את תעברי את זה כמו גדולה". משהו בטון שלה תופס אותי ואני מנסה להתרכז בהוראות שלה. ללחוץ חזק ולשחרר. ללחוץ ושוב. אמא שלי לידי, הנוכחות שלה מצילה אותי. המיילדת מעדכנת שהיא עומדת לעשות חתך מבוקר. אני לא מבינה כלום, שתעשה מה שהיא רוצה, העיקר שייגמר הסיוט הזה. מחזיקים לי את הרגליים משני הצדדים, המיילדת מעדכנת היא רואה את הראש!! אני לא מאמינה. היא שואלת אותי אם אני רוצה מראה, שתעזור לי בלחיצות. אני לא רוצה כלום. רק שייגמר הכאב הנוראי הזה. קשה לי נשום. המסכה סותמת לי את נתיבי האויר. ופתאום אני מרגישה לחץ אדיר והכל נגמר. 9.25 בבוקר. הוא בחוץ. קריאות מזל טוב, שמחה. אני שומעת הכל כמו מבעד לאקווריום. לא מרגישה שמחה. רק הקלה שזהו, לא כואב לי. עייפות מטורפת משתלטת עלי. אני רק רוצה ללכת הביתה. התינוק נראה לי מוזר, מכוער. כולם שמחים אבל אני מנותקת מהסיטואציה. שמים אותו עלי לכמה שניות. אני לא מבינה מה הקשר שלי ליצור הזה. איפה החיבור שכולם הבטיחו? אין לי כח להחזיק אותו. אין לי כח לכלום. נותנים אותו לבעלי המאושר. לחדר נכנס רופא. רופא עם לוק של עבריין משכונת פשע... גבוה, כובע מצחיה הפוך, שרירים מלאים קעקועים. הוא מודיע שהוא מתחיל לתפור. לא הבנתי מה קורה. רק סיימתי ללדת, מה רוצים ממני? אני לא מקבלת יותר מדי הסברים. הוא מתחיל להתעסק במקום. רק נוגע ואני מזנקת אחורה בכוחות לא לי. המגע שורף ונוראי. הוא מנסה שוב אבל אני לא מסוגלת. אוף, קשה לי להמשיך לכתוב. מרגיש לי כאילו אני עוברת את שוב.. אני אתאושש קצת ואמשיך. 

איזה אלופה.

אני יושבת וקוראת ומתחילה להתכווץ מכאב...

לידה מתישה

לקחתי אפידורל בפתיחה 4 ובפתיחה 9 הרגשתי הכל ממש כמו שאת מתארת כאבים איומים!

וגם אחרי הלידה לא התחברתי כלכך לתינוק

מההלם מהכאב את כלכך רוצה שהכל יגמר ורק לנוח..

את מדהימה נהנתי מאוד לקרוא אותך ומזל טוב

בהרדמה מקומית בזריקה, לא הרגשתי כלום (רק שמתעסקים לך שם)..

וגם לא בטוח שתצטרכי...

של תפירה מזעזעת. בעצת אחות בלידה הבאה ביקשתי זריקות הרדמה

עד שהמקום רדום לגמרי ולא מרגישים.

פשוט להתעקש שאם לא רדום היטב- לא ממשיכים.

המגע שורף ונוראי. הוא מנסה שוב אבל אני לא מסוגלת. כאב שאי אפשר לשאת. אמא שלי מנסה לעודד, לומר לי שעוד מעט מסיימים. אבל הרופא אומר שלא נכון, יקח הרבה זמן לסיים. אני כ"כ מותשת. קר לי, אני עייפה והמח שלי כמו במסך עשן. העסק תקוע. הרופא מתחיל להתעצבן. הוא מעדכן אותי שלא יכול להיות שכואב לי, כי אני מקבלת אפידורל. אין לי מושג איך להתמודד עם הטענה הזו. מה אתה חושב, שאני ממציאה את הכאב? ??הוא מנסה שוב ושוב וזה לא הולך. אני לא מסוגלת שלא לזוז. כואב לי!!! הוא מאיים עלי שיקח אותי לחדר ניתוח. אני כ"כ לא רוצה. מרגישה אשמה שלא החזקתי את הבן שלי אחרי הלידה. אני לא רוצה להיות מושבתת ל-24 שעות בגלל הרדמה.. אמא שלי משתגעת מהיחס המחפיר של הרופא, היא מנסה להתערב אבל זה לא הולך.. באיזה שהוא שלב נכנסה רופאה נוספת, בכירה יותר. היא מציעה לי לנסות שוב תפירה בחדר לידה ואם לא- נעלה לחדר ניתוח. היא אומרת שאין סיבה שתהיה לי טראומה מכל העניין. כמובן, הניסיון לא מצליח. מעבירים אותי למיטה אחרת ומתגלגלים החוצה. אני מנותקת לחלוטין. רועדת בכל הגוף. בהמשך הבנתי שאיבדתי הרבה דם. נכנסים לחדר ניתוח, אמא שלי ובעלי נשארים בחוץ. אני כ"כ פוחדת להיות שם לבד. קר מאד בפנים. שמים אותי במרכז החדר, הכל מואר. האור חודר ואני עוצמת עיניים. רק רוצה הביתה. ממקמים אותי גבוה מאד, שיהיה נוח לרופא הגבוה לעבוד. מצמידים כל רגל שלי לצד המיטה שלא אוכל לזוז. אני מרגישה כמו תרנגול שמובל לשחיטה... מוסיפים לי עוד מינון של אפידורל. סוף סוף הכל מוכן. אני מנסה לגייס את עצמי, לא לזוז. מבינה שחייבת לשתף פעולה בשביל לסיים. האחות שואלת אותי איך קוראים לי. אין לי מושג מה לענות לה. זכור לי שכנראה יש לי שם, אבל לא מצליחה להיזכר מה הוא. היא מתעצבנת למה אני לא עונה לה. האוירה מצד הצוות מנוכרת ולא נעימה. אני מתכנסת בתוך עצמי. קר לי מאד. מבקשת מהרופא שיעדכן אותי לפני כל נגיעה, שאוכל להתכונן. הוא לא מתייחס ופשוט מתחיל. שוב הכאב מכה בי. אני לא מסוגלת לשאת את המגע. מזנקת אחורה, למרות הקיבוע והכל, אני מצליחה לזוז. הוא כועס עלי. מודיע לי שבקצב הזה נישאר פה עד הערב... הוא אומר שנקרעתי בצורה מאד קשה, גם חיצונית וגם פנימית. ואני לא נותנת לו לעשות את העבודה שלו. מרגישה חוסר אונים מטורף. אנחנו כבר בחדר ניתוח, קבלתי את המינון המקסימלי של האפידורל מה לא בסדר בי? למה אני לא מצליחה לשכב בלי לזוז? ההרופא מתעקש שלא יכול להיות שכואב לי. האזור רדום. הדיבורים האלה מייאשים אותי ופוגעים בי מאד. אני מרגישה מדומיינת, אבל הכאב חד, חותך ואמיתי ואני לא מצליחה שלא לזוז. בקשתי מהאחת האחיות שתיתן לי יד בזמן שהרופא תופר. היא נאנחת ומסכימה בקושי. הוא שוב נוגע ואני לוחצת לה את היד חזק, מנסה לקבל תמיכה. היא, בתגובה, מעיפה את היד שלה וצועקת: "דיי, את מכאיבה לי.. ". באותו רגע הרגשתי שהיאוש משתלט עלי. כולם שם נגדי. אף אחד לא רוצה לעזור לי, לא מאמין לי שכואב. חשבתי שלא אצא משם בחיים. החוסר אונים היה עצום, לא הצליחו לתפור. אני מאבדת דם. מנסים שוב ושוב וזה לא הולך. אני מרגישה שזה כבר לא מעניין אותי. מבחינתי למות על המיטה הזו ודי. בשלב הזה מתערב המרדים (הערבי יש לציין) שעמד עד אז בצד. הוא אומר לרופא שהוא רוצה לשים לי מסכה עם טשטוש (לא זוכרת את המונח הרפואי). הרופא מתנגד. הוא אומר, אתה לא רואה שיש לה בעיה? אנחנו צריכים לעבור להרדמה כללית ולסיים סיפור. המרדים מתעקש. הוא שם לי מסכה ואני מרגישה שאני מתנתקת. זו תחושה נעימה מאד. הוא מחזיק לי את היד ואומר לי: חמודה, אני איתך עכשיו. תחזיקי לי את היד, עוד מעט גומרים..". הוא מסביר ומתווך לי את הפעולות של הרופא. אני נרגעת, מרגישה שיש מישהו בצד שלי. מצליחה להרפות את הגוף ולא לזוז. בכל תפר אני לוחצת לו את היד חזק מאד ומשהו בזה נותן לי ביטחון. אין לי מושג כמה זמן עבר, אבל בסוף זה נגמר. במאמר מוסגר, אחרי זה התביישתי בעצמי, אישה נשואה שמחזיקה יד לגבר ערבי...  בקיצור, מגלגלים אותי החוצה. בעלי ואמא שלי עומדים שם, מתוחים מאד. הייתי בפנים למעלה משעתיים. הם מדברים איתי ואני לא מצליחה להבין מה הם אומרים. מרגישה שאני מרחפת בחלל החיצון.  מחזירים אותי לחדר לידה להתאושש קצרה. המיילדת מביאה לי תה מתוק, מבחיל אבל מרענן. כל הגוף כואב והמורל ברצפה. המיילדת מבחינה במצב הרוח הירוד שלי ומתחילה לדבר איתי. היא מסבירה לי איזו גיבורה הייתי, איך התמודדתי לאורך כל הדרך. אומרת שלחצתי מעולה והקרעים ממש לא קשורים לזה. היא בעצמה נקרעת כל לידה מחדש.. היא עוברת איתי על המהלך של הלידה ומסבירה לי שהייתי פשוט מעולה. רק בהמשך אני מבינה כמה זה היה חשוב לשמוע את זה. תודה למיילדת המקסימה שהכניסה לי טוב טוב לראש ששום דבר לא קרה באשמתי.. חסכת לי הרבה פגישות פסיכולוגיות.

בקצרה אני אומר שהמשך לא היה קל.. קבלתי מינון מוגבר של אפידורל שהרדים את שלפוחית השתן. הייתי עם קטטר 10 ימים ושלושה חודשים סבלת מעצירות קשה מאד. הבייבי המתוק נולד עם צרכים מיוחדים. עברתי (כמעט) שנה מאד לא פשוטה. אשפוזים ארוכים, טיפול נמרץ, החייאות, פחד והרבה חוסר אונים סביב המצב הרפואי הנדיר של הילד. סבלתי מדיכאון אחרי לידה, שאני עדיין סוחבת שאריות שלו. אבל היום אני יכולה להסתכל אחורה ולהודות על כל מה שלא מובן מאליו. אני בריאה, הילד שלי חי. אני אוהבת אותו ומחוברת אליו בכל נימי נפשי. יש לי תפקיד ושליחות לקדם אותו ולמצות את הפוטנציאל המדהים שלו. הדרך קשה אבל אני בטוחה שאלוקים, אבא שלי האוהב, הולך איתי יד ביד והוא יעזור לי לצלוח את כל האתגרים.

פשוט מזעזע מה שעברת שם. מזעזע. יחס נורא וגועלי של רופאים ששכחו שהם מטפלים בבני אדם, ועוד יולדת.

פשוט נורא אין לי מילים

והמרדים הערבי נשלח לך משמיים להחזיק לך את היד ולתמוך בך, ממש משמיים, ואת עשית את הדבר הנכון וקיבלת ממנו את כל התמיכה שיכלת כדי להישאר שפויה וכדי שיהיה לך קרן אור אחת בתוך החדר ניתוח הזה.

זה לא יאומן - המיילדת והמרדים הערבי בצד אחד, וכל שאר הצוות הרפואי בצד השני, כמה סבל וכמה כוח יכול בן אדם לתת או לגרום לבן אדם אחר שמוולו.

אין לי מילים להגיד על מה שעברת

אישה גיבורה

איזה גיבורה, הרגשתי איתך...

שיהיה לך רק טוב!

את פשוט גיבורה! ועוד מדברת על אמונה.. פשוט חזקה וגיבורה, לא כולן היו מצליחות. כל הכבוד לך. תגדלי אותו בנחת, בשמחה, ובבריאות בע"ה. 

איפה ילדת?

אני פשוט בהריון ראשון, מתה מפחד מזריקו, או בדיקות דם.. אני לאיודעת איך אעבור לידה.. 

מעניין אותי איפה ילדת, איפה יש יחס מזעזע כ"כ

אתמול שיגרתי את הסוף של הסיפור ולא נכנסתי עד עכשיו.. הייתי בטוחה שאף אחת לא תשרוד על הסוף והייתי בהלם מהכמות של התגובות. איזה כיף שקראתן!! ממש התרגשתי מהחיזוקים והעידודים. לא מספיקה להגיב לכל אחת באופן אישי, אבל קראתי כל תגובה ותגובה ואני מעריכה מאד אין עליכן. 

כנראה נפתח לי איזה מחסום עם הכתיבה ופתאום בא לי לשתף בעוד חוויה מהאשפוז.

כזכור ילדתי בשיא הקורונה וההיסטריה בבית חולים סביב המסכות היתה מאד גבוהה. ובצדק, נדבקו הרבה צוותים רפואיים והיתה חובה להקפיד מאד מאד. ההקמה הזו חשובה להמשך..

יומיים אחרי הלידה חמותי הגיעה לבקר אותי. ישבנו עם מסכות, מרחק והכל. הייתי מותשת ברמות ולא היה לי טיפה של כח לדבר, בוודאי שלא לצעוק מבעד למסכה. אבל  הרגשתי לא נעים שלא להתייחס אליה. הביקור היה ארוך ואימץ אותי מאד. ניסיתי לשחק אותה אמא שמחה ומאושרת, מצב רחוק מאד מהמציאות. בסוף היא הלכה ואני הרגשתי צניחת אנרגיה מטורפת.   באותו יום גם לא אכלתי כמעט כלום כי דאגתי לתינוק, אז התחילו לראות שמשהו לא בסדר איתו. החלטתי ללכת לשבת עם הבייבי במקום שקט במחלקה ולהירגע קצת. ושם התעלפתי. איתו. בידיים. נס שמישהי בדיוק עברה שם, תפסה את התינוק שלא יפול והזעיקה את האחות. האחות מייד קראה לרופא והוא אמר שאני מיובשת (וגם צעק עלי איזה חסרת אחריות אני שהחזקתי את התינוק בכזה מצב). ניסה להכניס לי עירוי נוזלים ולא הצליח למצוא שום וריד. הוא דקר ודקר ודקר, עד שהצליח להחדיר את המחט בשורש כף היד, ממש קרוב לפרקי האצבעות. זה כאב, אבל לא היתה ברירה. הלכתי לישון וב-01.00 בלילה התעוררתי מכאבים. זזתי בתנועה פתאומית וכנראה המחט נשלפה. התחיל שטף דם מלחיץ מהיד.  נבהלתי, צלצלתי לאחות בפעמון אבל אף אחד לא הגיע. הרגשתי כ"כ חלשה, לא היה לי טיפה של כח לקום מהמיטה ולהזעיק עזרה. אבל הדם המשיך לזרום בכמויות ואני גררתי את עצמי לתחנת אחיות. הגעתי לשם בקושי, הדם עדיין מתיז לכל עבר. האחות רואה אותי ואומרת: "אני לא מדברת איתך בלי מסכה, לכי לשים ותחזרי.. ". באותו רגע ראיתי חושך בעיניים. על מה בדיוק היא מדברת? בקושי הצלחתי להגיע לתחנה, איך היא מצפה שאני אחזור את כל הדרך לחדר? בקשתי ממנה שתביא לי מסכה והיא אמרה שאין לה. היא הושיטה לי תחבושת לעצור את הדם ואז פשוט הסתובבה והתחילה לדבר בטלפון. באותו רגע  הרגשתי כזה יאוש, שאין לתאר במילים. התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות בהיסטריה. אפילו לא היה לי כח לעצור לעצמי את הדם. תכננתי למות ליד הדלפק ולגמור סיפור. כשהאחות ראתה שזה המצב היא הסכימה בטובה לעזור לי. עצרה את הדם בתנועות עצבניות ולא נעימות, לקחה אותי עד הכניסה לחדר ומשם לא הסכימה לעזור לי, שוב, כי אני בלי מסיכה. בקשתי ממנה שתחכה, אני אלבש מסכה ושתעזור לי לעלות למיטה. היא לא הסכימה, יש לה עומס במחלקה ואין לה אפשרות לחכות. ניסיתי לטפס לבד למיטה אבל לא היה בי גרם של כח. פשוט התיישבתי על הכורסא וישנתי שם את שארית הלילה. בבוקר נכנסה אלי אחות אחראית ואמרה לי שהיא באה לדבר איתי על המצב הנפשי שלי, כי הגבתי אתמול בצורה מאד קיצונית לזה שהאחות ביקשה ממני לשים מסכה... בחרתי שלא להגיב. 

הייתי מאושפזת שם שבוע וצברתי עוד כמה חוויות מפוקפקות, אולי אשתף בהמשך..

תודה למי שקראה עד כאן, הכתיבה ממש עוזרת לי לעבד את מה שהיה. 

זה ממש הציל אותי. לפני זה הייתי מתעוררת בלילה מסיוטים. בכללי לא הייתי בתפקוד נורמלי. בטיפול עשיתי עיבוד יסודי לטראומה וזה ממש החזיר לי את השפיות. 

לחדש לקטן

אני נוטה להגיד ישר משחקים לגדולים, כי אני ממש אוהבת לחדש לילדים שלי משחקים🤭 וגם יש פה רווח כפול, גם מתנה וגם יחס לגדולים. כשבבגד יש לך "רק" מתנה.

(ואני גם מוצפת בגדים מהגדולים…)

אבל זה באמת ממש תלוי במשפחה🤷🏽‍♀️

אם זה משפחה קרובה, כן הייתי מנסה לגשש מה יותר יישמח.

בלידןת האחרונות (חמישי שישי) פעם דברים של איפור ועור

פעם פיגמה שווה

כי לתינוק יש הכל…

מדובר על גיסות

הקשר לא קרוב בכלל אז מתלבטת אם רלוונטי

והיה לי ממש כיף😂

לדעתי זה לא תלוי קירבה

פשוט כזה, בלידה כוחם חרגע שוכחים מהאמא ומקבלים הכל לתינוק, וזה יפה לשים את האמא במכז ולקנות לה🙃

וחלוק פרוותי והיא עפה על זה

אבל הקשר שלנו באמת זורם וקרוב

אם כי, גם בגד חדש לתינוק חדש, זה מחדש.

אבל זה תלוי אופי גם של היולדת.

ודוקא כי כאילו יש לי מהקודמים אז לא מפנקת את עצמי לקנות חדשים ויפים

אם מישהי היתה מביאה לי כמה בגדים מתוקיים משיין או בגד אחד חמוד במיוחד היתי מעדיפה

אבל אם זה סתם בגד גוף פשוט ומשעמם

אז עדיף משחק לגדולים כי זה שימושי יותר

אבל עם מצפון על הכאיתו בזבוז הזה

אבל ביאס אותי כי בחיים לא מקבלת מתנות ללידות

תכלס מאז ומתמיד

כמה ספורות ממש

אין לנו משפחות בסגנון

הגיוני כי גם אני לא נותנת כי לא יכולה

וזה הנורמה

אבל בכל זאת התחשק לי להלביש יפה ומתוק ונראה חדש

אז לא קניתי הכל כמובן

אבל כן כל כמה זמן קניתי משיין בזול בגדים מתוקים ומהממים שמשמחים אותי

בעיקר לשבת

אז אני היתי שמחה בבגדים

אבל זה עניין של אופי כל אחת משהו אחר

היתי שמחה גם במשהו לעצמי

פיג'מה כיפית ,ספר טוב, נעלי בית בחורף, משהו חמוד ומפנק

בברית של הילד השישי קיבלנו מתנה ספר צביעה יפה עם הקדשה חמודה: "בזמן שאמא מטפלת בתינוק החדש, אתם תוכלו להעסיק את עצמכם בספר הזה."

נהניתי מהמחשבה

והאמת שזו מתנה עדיפה בעיניי על פני משחק קופסה וכדומה, דווקא מכיוון שהיא מתכלה. בלידות הבאות הביאו לנו משחקי קופסה כמתנה, והאמת שהרגשתי שזה רק מוסיף לנו עוד בלגן בבית🤭 (כי במהלך השנים הספקנו לצבור הרבה משחקים...)

אבל כמובן אני מודה לאלה שהביאו וחשבו על זה! כי שוב, בעיניי תעסוקה לילדים עדיפה על פני עוד בגד לתינוק, כשיש כבר הרבה בגדים במצב מצוין (כי תינוקות לא מבלים בגדים) מהילדים הקודמים...

אבל מן הסתם זה אינדיבידואלי - יש אימהות שהיו שמחות בבגד חדש שמייחד את התינוק על פני אחיו... 

כן כיף להתחדש במשהו לבייבי

דווקא כי פחות יש את ההתלהבות והמתנות כמו בראשונים.

ארוחה אפשר להזמין בוולט.

יואו חיכינו איתך

איזה מרגש

זוכרת את כל הסיפור של תחילת ההריון

מרגש מאוד !

הרבה נחת להתאוששות קלה 

מרכז יהל - מרכז ייעוץ והדרכה לחיי אישות

ארגון ותיק ופעיל בתחום שאת מחפשת - עם עשרות פודקאסטים ומאמרים מצויינים

לדעתי הרבה יותר יעיל, ואם גם בעלך בקטע לטפל בעצמו, אז בכלל.

בסוף המון הקונפליקטים הזוגיים סובבים סביב פצעי ילדות אחד של השני שנפגשים. לכן לנו טיפול אישי עזר הרבה יותר.

בקשר לפודקאסטים יש של אסתר פרל ( באנגלית)

יש את הפודקאסט של פאולה וליאון ( לא יוצאים פרקים חדשים אבל יש שם אוסף של הקלטות טובות)

וכל פודקאסט של התפתחות אישית יעזור.

יש פודקאסט שנקרא מטהרת לעצמי- פודקאסט בכל נושאי הבית היהודי, זוגיות, נשיות, טהרה ומה לא…

אולי תמצאי שם תכנים גם בשבילך.

ובהצלחה רבה! 

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...