טוב, אז עברה כמט שנה מהלידה. והחלטתי שהגיע הזמן לכתוב את הסיפור.
אזהרה: אורך חריג ביותר..
הריון ראשון. עובר חלק בסכ"ה. חודש תשיעי מגיע. אני ענקיתתת. חם בחוץ בטירוף, כולם בחופשת בין הזמנים ואני סוחבת בעבודה. מדי פעם מגיעים צירונים מציקים, שבאים והולכים. זה מעצבן אבל לידה לא נראית באופק. אני בטוחה שאלד בשבוע 42 עם זירוז.. כמו אמא שלי. מתחילה שבוע 39, הלידה נראית לי רחוקה מאד מאד. יום חמישי, אני לבד בעבודה עם עוד אחת מהצוות. קורונה, רוב העובדים בבידוד או עם הילדים בבית. מתחילים לי כאבי גב תחתון ממש מציקים. הקולגה צוחקת עלי שאין סיכוי שאני יולדת בקרוב. לידה ראשונה בכל אופן.. הכאבים הולכים ומתגברים. לקראת הערב זה נהיה מציק ממש אבל אני לא מצליחה לתזמן. לא ישנה טוב בלילה. אנחנו מחליטים לעשות שבת בבית ואת הסעודות לאכול אצל גיסתי שגרה באזור. אני קמה באנרגיות. מבשלת, מנקה. תוך כדי הכאבי גב הולכים ומתגברים, הולכים ומתגברים. אני פותחת את החוברת על הקורס הכנה ללידה. כתוב שם שציר "אמיתי" הוא כמו כאב שמקרין מהגב לבטן. לא דומה למה שאני מרגישה. בטוחה שזה שוב צירים מדומים.. בערב שבת בעלי מתקשר לאמא שלי ומעדכן אותה על המצב. היא רוצה להגיע אלינו לשבת אבל אני לא מסכימה. נראה לי הגזמה מיותרת. בתחושה שלי אין סיכוי שזה באמת יקרה בקרוב. שבת נכנסת, אני מאד כאובה. מתארגנים לצאת לגיסתי לסעודת ליל שבת. אף נעל לא עולה עלי. בסוף הולכת עם קרוקסים מגוחכות בצבע תכלת זורח. קצת מתפדחת אבל זה מה יש. הדרך מלאה במייני חצרות (קורונה...). כאב חד תוקף אותי כשאני מנסה לחצות בשקט את אחד המיניינים. אני מתחילה להתפתל וכולם בוהים בי. הכאב כ"כ גדול שאני אפילו לא מבינה את הסיטואציה. הדרך אורכת הרבה זמן ואנחנו מגיעים סוף סוף. בעלי יוצא לערבית ואני מתיישבת על הספה. פתאום מגיע גל כאב ענקק ואני מתחילה לבכות. גיסתי נבהלת ומוציאה את הילדים מהסלון. היא מבטיחה לי שזה לא צירים אמיתיים. "כשיגיעו הצירים באמת, אז תביני". זה ממש לא מעודד אותי.. בנתיים הגברים חוזרים מהתפילה ומתחילים בסעודה. אני כבר מבינה שכנראה זה צירים,. אבל בטוחה שזה יעבור עוד מעט. מנסה ליישם את מה שלמדתי בקורס. נושמת, מתנוענעת, דוחפת משקוף. זה עוזר מאד ואני מרגישה גיבורה. לא נעים לי לעשות את כל זה ליד הילדים של גיסתי. אז ברגע שמתחיל להגיע גל אני רצה למרפסת. מהר מאד בעלי קלט את העניין ומייד יצא ביחד איתי. אני עמדתי עם הפנים לקיר ודחפתי בכח והוא עיסה לי את הגב. לא הרגשתי שאני דוחפת בעוצמה, אבל הוא עף אחורה כמה פעמים.. והוא לא בחור שדוף במיוחד.. ככה עוברת לה הסעודה. כל 5 דקות אנחנו רצים למרפסת למשך דקה. בין לבין בעלי אוכל ואני שקועה בעולם פנימי משל עצמי.. רציתי לחתוך אבל ריחמתי על בעלי, שלא אכל כל היום. לקראת סוף הארוחה כבר לא החזקתי מעמד. הצירים הצטופפו ונהיו ארוכים וכואבים יותר. גיסי וגיסתי לחצו עלינו לנסוע לבי"ח, אבל אני לא הרגשתי שהגיע הזמן. החלטתי ללכת לישון והייתי בטוחה ששינה טובה תעצור את הצירים. חזרנו הביתה, השעה 11.00 בלילה. רק ב-12.00 מצליחה להירדם. ב-01.00 אני מתעוררת מכאב אדיר, חד ומשתק. בעלי קולט מתוך שינה שמתחיל ציר, אנחנו קופצים ביחד מהמיטה. אני מתחילה לזוז ולדחוף והוא נותן לי קונטרה. אני אמורה להיות עייפה. גם לילה קודם כמעט ולא ישנתי. אבל הכאב מעורר אותי. אני מרגישה טוב, בשליטה. הכאב לא מחסל אותי ואני מצליחה לנהל אותו. הזמן עובר ואני מתזמנת ציר כל 3-4 דקות. השעה 2.30, אני מתחילה להתעייף. הבית סוגר עלי מכל הכיוונים ואני חייבת אוויר. בעלי רוצה שנסע לבי"ח. הערת שוליים, מתחילת ההריון היתה לו הרגשה שהלידה תהיה בשבת. הוא קנה ספר על הנושא והשתדלנו כל שבת לקרוא בו. אני כמובן הייתי אאוט לגמרי אבל טוב שאחד מאיתנו ידע את ההלכות. אני לא הסכמתי לנסוע, היה לי הזוי לחלל שבת. פחדתי שנגיע למיון וישלחו אותי הביתה בבושת פנים. בעלי ניסה לשכנע אותי, אבל אני שקעתי במין קהות חושים, התמקדתי רק בלעבור את הציר ולהתכונן לזה הבא. הוא לא חיכה לאישור שלי והזמין מונית עם נהג גוי. השעה 3.30 לפנות בוקר. הנהג אומר שיגיע עוד חצי שעה בערך. אני לא מסוגלת להישאר בבית ואנחנו יורדים למטה. בערב בשבת כבר הכנו תיק אז הכל היה מוכן. אנחנו מחכים, ליל שבת. שקט מוחלט ברחוב. רק הרעש של הגנרטור נשמע בקול. אני מפחדת שנפספס את המונית. בעלי מנסה להסביר לי שהרחוב פתוח וריק ואין סיכוי שלא נראה אותו. לכו תנסו לדבר בהגיון עם אישה בסוף תשיעי.. הרעש של הגנרטור נשמע לי כמו מנוע של מוכנית מתקרבת, אני חוצה את הכביש מצד אחד לצד שני, שואלת את בעלי שוב ושוב שוב אם לקח ת"ז וכל מה שצריך. הפרטים הקטנים נותנים לי קצת שליטה על המצב. הצירים בנתיים עולים שלב ומרגישים קצת אלימים. אני מבולבלת, כאובה אבל עדיים מרגישה שהמצב בקונטרול. המונית מגיעה ואנחנו עולים. הדרך לוקחת דקות ספורות. כ"כ מוזר לנסוע בשבת. אנחנו מגיעים לקבלה. בעלי נרשם ומנהל דיונים עם המזכירה לגבי הרישום, הוא לא רוצה שיעשו בשבת מלאכות כתיבה שלא לצורך. בנתיים תוקף אותי ציר כואבב, אני הולכת הצידה, נשענת על הקיר ומתחילה לבכות. מעצבן אותי שבעלי הולך להתווכח עם המזכירה במקום לעזור לי לעבור את הציר. אחות מכניסה אותי למיון יולדות, הכל ריק. השעה 4.30 לפנות בוקר ואני היחידה בכל האזור. מחדר לידה שומעים צעקות ואני קצת נבהלת. מעלים אותי למיטה ואני מרגישה לחוצה כמו לפני טסט. האם כל הכאבים היו אמיתיים או שיצחקו עלי וישלחו אותי הביתה?! האחות מנסה לבדוק אבל ציר מגיע ואני מזדקפת ומתחילה לזוז. התנועה כבר מגיעה לי באוטומט, אני לא יכולה לשכב בזמן שהכאב תוקף אותי מכל כיוון. היא מחכה שהגל יעבור ובודקת פתיחה. המגע שלה כואב לי כ"כ ואני מתכווצת וצועקת. היא לא ממש מתייחסת. חושבת שניה ומודיעה: פתיחה 2.5, מחיקה מלאה. אני שואלת אם זה אומר שהתקבלתי ללידה. משום מה זה ממש מצחיק אותה... היא מודיעה לי חגיגית שהתקבלתי ושעם כאלה צירים אינטנסיביים היא לא חושבת שהלידה תיקח הרבה זמן. ואז מעדכנת בדרך אגב שהיא רואה דם. אנחנו אסורים מזה הרגע. אני מתבאסת אבל אין לי זמן להתעסק בזה. הצירים מגיעים ממש כל 2 דקות. אני שמחה שבעלי עזר לי לעבור את הלילה הקשה ותמך בי כ"כ עד עכשיו. הוא באמת היה מדהים!
המשך יבוא.
ומזל טוב
