ממשיכה.. 

אני מבקשת חוקן, כמו שהמדריכה בקרוס המליצה, אבל לא מסכימים לתת לי.  טוענים זה רק יעשה לי רע. אני נכנסת למקלחת. השעה 5.00 לפנות בוקר. בעלי מודיע לי שמותר לי לעשות הכל כי להקל על עצמי ואני חייבת להפסיק להרגיש אשמה ששבת היום. אני יולדת ומותר לחלל עלי שבת. המים עושים לי טוב. אני מתיישבת על כדור פיזיו ומכוונת את הזרם של המים ישירות על הנקודות הכואבות. זה לא מרגישה שום תחושת זמן, אבל לאט לאט היעילות של המקלחת הולכת ופוחתת. נהיה לי כואב מאד מאד. אני מרגישה בחילה, עייפות ותשישות. אין לי כח. מחליטה לסגור את המים ואז קולטת שאני יושבת במרכז שלולית ענקית. כל החדר מוצף מים. אני נזהרת לא להחליק ןפתאום קולטת ששמתי את הכדור על הפתח ניקוז. למים לא היתה נקודת יציאה והם הציפו את כל האזור. כל המסדרון גם הוצף והאחות מתרגזת על בעלי.. אני יוצאת ומביאים לי חלוק ורוד ענק ומוזר ללבוש. אני מסתבכת והאחות עוזרת לי ללבוש אותו. השעה 06.30 בבוקר. אני מבקשת אפידורל ומסכימים בלי בעיה. בודקים פתיחה- 3. אני מתאכזבת. צירים כ"כ כואבים וצפופים ורק זה מה שהתקדם? מחכים למרדימה. המיילדת מסבירה לי איך לשבת בזמן שמזריקים את האפידורל. אני לא אוהבת את הצורה שהיא מדברת אלי, לא מתחברת אליה בכלל. מזריקים לי זריקה בגב. הכאב ממש נסבל. בנתיים הגיעה השעה שבע בבוקר- החלפת משמרות. נכנסת מיילדת צעירה, אנרגטית ומהממת. אני מתחברת אליה ממבט ראשון. האפידורל גם מתחיל להשפיע ואני מרגישה איך כל הגוף של נרפה ומשתחרר. מבינה כמה כאבו לי הצירים. בנתיים אמא שלי מגיעה. בעלי התקשר אליה כשנכנסנו לחדר לידה. היא גרה מחוץ לעיר והצליחה להגיע עם מונית של נהג ערבי, במהירות שיא! אמא שלי היא אלופה אמיתית, ידעתי שאפשר לסמוך עליה. מחשיכים את החדר ואני מנסה לישון. מתקשה להאמין שלא כואב לי, זה כ"כ כיף. השעה 8.00 בבוקר. המיילדת נכנסת לבדוק אותי- פתיחה 4. היא שואלת אם היא יכולה לפקוע את הקרומים. אני מאשרת. לא הרגשתי כלום אבל פתאום שטף אותי זרם מים חמימים. אני מבינה שירדו המים. אמא שלי מנסה להצחיק אותי ולשיר לי שירים מטופשים. זה עושה לי מצב רוח טוב. בעלי שואל אם יכול לצאת לשחרית. אני מסכימה, לא נראה שמשהו עומד לזוז בשעות הקרובות. כזכור, קורונה. אין בתי כנסת פתוחים. הוא הולך לחפש מניין. אחרי חיפושים ארוכים הוא מוצא אבל שם לב שלא לקחת את הכובע והחליפה. הוא מחליט לחזור ומגיע בדיוק ברגע הנכון.. אני חוזרת קצת אחורה. קצת אחרי שהוא הלך אני מתחילה להרגיש כאב גב מטורף. לוחץ לי. אני צריכה לשירותים. אני מנסה להגביר את הקצב של האפידורל אבל זה לא משפיע. הכאב מתגבר ונהיה צפוץ והיסטרי. אני מתחילה לצעוק. אמא שלי מנסה להרגיע אבל קולטת שקורה משהו. היא קוראת למיילדת אבל זו עסוקה בלידה אחרת. האחיות לא מבינות מה דחוף. לידה ראשונה, לפני שעה היתה פתיחה ארבע. כואב לה? שתתמודד. אמא שלי הלביאה מכריחה את אחת המיילדות להגיע. היא בודקת ואומרת- פתיחה 9. הלם! איך כ"כ מהר? כואב לי כמו שלא כאב לי בחיים. אני מרגישה לחץ מטורף ואין לי מושג מה לעשות. בשומעת את המיילדת שבדקה אותי קוראת למיילדת שלי. היא נכנסת ובודקת. פתיחה 10. היא מתסכלת לי בעיניים ואומרת: הגיע הזמן. את יולדת. בדיוק בעלי חוזר לקחת את החליפה, אב הוא מבין ששחרית הוא כבר לא יתפלל עכשיו.. אני בהיסטריה. לא מעניין אותי כלום, אני רוצה שיפסיק לכאוב לי עכשיו! מתחילה תכונה בחדר, מכניסים משקל תינוקות, קערות עם מים חמימים, שמן שקדים. אני מרגישה צורך מטורף ללחוץ, הכל בוער ושורף לי. אני צועקת, אפילו לא שומעת מה אומרים לי. המיילדת מנסה לדבר איתי אבל אני לא שם. איבדתי את זה לחלוטין. אני צועקת וצועקת, מרגישה שאני הולכת למות. הכל כואב, שורף, לוחץ. הגלים תוקפים אותי מכל כיוון ואין לי לאן לברוח. אני מתחננת לניתוח. לא יכולה לשרוד את זה עוד אפילו עוד שניה אחת. המיילדת תופסת אותי ומתסכלת לי בעיניים. היא אומרת לי "את חייבת להירגע ולהקשיב לי. את תעברי את זה כמו גדולה". משהו בטון שלה תופס אותי ואני מנסה להתרכז בהוראות שלה. ללחוץ חזק ולשחרר. ללחוץ ושוב. אמא שלי לידי, הנוכחות שלה מצילה אותי. המיילדת מעדכנת שהיא עומדת לעשות חתך מבוקר. אני לא מבינה כלום, שתעשה מה שהיא רוצה, העיקר שייגמר הסיוט הזה. מחזיקים לי את הרגליים משני הצדדים, המיילדת מעדכנת היא רואה את הראש!! אני לא מאמינה. היא שואלת אותי אם אני רוצה מראה, שתעזור לי בלחיצות. אני לא רוצה כלום. רק שייגמר הכאב הנוראי הזה. קשה לי נשום. המסכה סותמת לי את נתיבי האויר. ופתאום אני מרגישה לחץ אדיר והכל נגמר. 9.25 בבוקר. הוא בחוץ. קריאות מזל טוב, שמחה. אני שומעת הכל כמו מבעד לאקווריום. לא מרגישה שמחה. רק הקלה שזהו, לא כואב לי. עייפות מטורפת משתלטת עלי. אני רק רוצה ללכת הביתה. התינוק נראה לי מוזר, מכוער. כולם שמחים אבל אני מנותקת מהסיטואציה. שמים אותו עלי לכמה שניות. אני לא מבינה מה הקשר שלי ליצור הזה. איפה החיבור שכולם הבטיחו? אין לי כח להחזיק אותו. אין לי כח לכלום. נותנים אותו לבעלי המאושר. לחדר נכנס רופא. רופא עם לוק של עבריין משכונת פשע... גבוה, כובע מצחיה הפוך, שרירים מלאים קעקועים. הוא מודיע שהוא מתחיל לתפור. לא הבנתי מה קורה. רק סיימתי ללדת, מה רוצים ממני? אני לא מקבלת יותר מדי הסברים. הוא מתחיל להתעסק במקום. רק נוגע ואני מזנקת אחורה בכוחות לא לי. המגע שורף ונוראי. הוא מנסה שוב אבל אני לא מסוגלת. אוף, קשה לי להמשיך לכתוב. מרגיש לי כאילו אני עוברת את שוב.. אני אתאושש קצת ואמשיך. 

איזה אלופה.

אני יושבת וקוראת ומתחילה להתכווץ מכאב...

לידה מתישה

לקחתי אפידורל בפתיחה 4 ובפתיחה 9 הרגשתי הכל ממש כמו שאת מתארת כאבים איומים!

וגם אחרי הלידה לא התחברתי כלכך לתינוק

מההלם מהכאב את כלכך רוצה שהכל יגמר ורק לנוח..

את מדהימה נהנתי מאוד לקרוא אותך ומזל טוב

בהרדמה מקומית בזריקה, לא הרגשתי כלום (רק שמתעסקים לך שם)..

וגם לא בטוח שתצטרכי...

של תפירה מזעזעת. בעצת אחות בלידה הבאה ביקשתי זריקות הרדמה

עד שהמקום רדום לגמרי ולא מרגישים.

פשוט להתעקש שאם לא רדום היטב- לא ממשיכים.

המגע שורף ונוראי. הוא מנסה שוב אבל אני לא מסוגלת. כאב שאי אפשר לשאת. אמא שלי מנסה לעודד, לומר לי שעוד מעט מסיימים. אבל הרופא אומר שלא נכון, יקח הרבה זמן לסיים. אני כ"כ מותשת. קר לי, אני עייפה והמח שלי כמו במסך עשן. העסק תקוע. הרופא מתחיל להתעצבן. הוא מעדכן אותי שלא יכול להיות שכואב לי, כי אני מקבלת אפידורל. אין לי מושג איך להתמודד עם הטענה הזו. מה אתה חושב, שאני ממציאה את הכאב? ??הוא מנסה שוב ושוב וזה לא הולך. אני לא מסוגלת שלא לזוז. כואב לי!!! הוא מאיים עלי שיקח אותי לחדר ניתוח. אני כ"כ לא רוצה. מרגישה אשמה שלא החזקתי את הבן שלי אחרי הלידה. אני לא רוצה להיות מושבתת ל-24 שעות בגלל הרדמה.. אמא שלי משתגעת מהיחס המחפיר של הרופא, היא מנסה להתערב אבל זה לא הולך.. באיזה שהוא שלב נכנסה רופאה נוספת, בכירה יותר. היא מציעה לי לנסות שוב תפירה בחדר לידה ואם לא- נעלה לחדר ניתוח. היא אומרת שאין סיבה שתהיה לי טראומה מכל העניין. כמובן, הניסיון לא מצליח. מעבירים אותי למיטה אחרת ומתגלגלים החוצה. אני מנותקת לחלוטין. רועדת בכל הגוף. בהמשך הבנתי שאיבדתי הרבה דם. נכנסים לחדר ניתוח, אמא שלי ובעלי נשארים בחוץ. אני כ"כ פוחדת להיות שם לבד. קר מאד בפנים. שמים אותי במרכז החדר, הכל מואר. האור חודר ואני עוצמת עיניים. רק רוצה הביתה. ממקמים אותי גבוה מאד, שיהיה נוח לרופא הגבוה לעבוד. מצמידים כל רגל שלי לצד המיטה שלא אוכל לזוז. אני מרגישה כמו תרנגול שמובל לשחיטה... מוסיפים לי עוד מינון של אפידורל. סוף סוף הכל מוכן. אני מנסה לגייס את עצמי, לא לזוז. מבינה שחייבת לשתף פעולה בשביל לסיים. האחות שואלת אותי איך קוראים לי. אין לי מושג מה לענות לה. זכור לי שכנראה יש לי שם, אבל לא מצליחה להיזכר מה הוא. היא מתעצבנת למה אני לא עונה לה. האוירה מצד הצוות מנוכרת ולא נעימה. אני מתכנסת בתוך עצמי. קר לי מאד. מבקשת מהרופא שיעדכן אותי לפני כל נגיעה, שאוכל להתכונן. הוא לא מתייחס ופשוט מתחיל. שוב הכאב מכה בי. אני לא מסוגלת לשאת את המגע. מזנקת אחורה, למרות הקיבוע והכל, אני מצליחה לזוז. הוא כועס עלי. מודיע לי שבקצב הזה נישאר פה עד הערב... הוא אומר שנקרעתי בצורה מאד קשה, גם חיצונית וגם פנימית. ואני לא נותנת לו לעשות את העבודה שלו. מרגישה חוסר אונים מטורף. אנחנו כבר בחדר ניתוח, קבלתי את המינון המקסימלי של האפידורל מה לא בסדר בי? למה אני לא מצליחה לשכב בלי לזוז? ההרופא מתעקש שלא יכול להיות שכואב לי. האזור רדום. הדיבורים האלה מייאשים אותי ופוגעים בי מאד. אני מרגישה מדומיינת, אבל הכאב חד, חותך ואמיתי ואני לא מצליחה שלא לזוז. בקשתי מהאחת האחיות שתיתן לי יד בזמן שהרופא תופר. היא נאנחת ומסכימה בקושי. הוא שוב נוגע ואני לוחצת לה את היד חזק, מנסה לקבל תמיכה. היא, בתגובה, מעיפה את היד שלה וצועקת: "דיי, את מכאיבה לי.. ". באותו רגע הרגשתי שהיאוש משתלט עלי. כולם שם נגדי. אף אחד לא רוצה לעזור לי, לא מאמין לי שכואב. חשבתי שלא אצא משם בחיים. החוסר אונים היה עצום, לא הצליחו לתפור. אני מאבדת דם. מנסים שוב ושוב וזה לא הולך. אני מרגישה שזה כבר לא מעניין אותי. מבחינתי למות על המיטה הזו ודי. בשלב הזה מתערב המרדים (הערבי יש לציין) שעמד עד אז בצד. הוא אומר לרופא שהוא רוצה לשים לי מסכה עם טשטוש (לא זוכרת את המונח הרפואי). הרופא מתנגד. הוא אומר, אתה לא רואה שיש לה בעיה? אנחנו צריכים לעבור להרדמה כללית ולסיים סיפור. המרדים מתעקש. הוא שם לי מסכה ואני מרגישה שאני מתנתקת. זו תחושה נעימה מאד. הוא מחזיק לי את היד ואומר לי: חמודה, אני איתך עכשיו. תחזיקי לי את היד, עוד מעט גומרים..". הוא מסביר ומתווך לי את הפעולות של הרופא. אני נרגעת, מרגישה שיש מישהו בצד שלי. מצליחה להרפות את הגוף ולא לזוז. בכל תפר אני לוחצת לו את היד חזק מאד ומשהו בזה נותן לי ביטחון. אין לי מושג כמה זמן עבר, אבל בסוף זה נגמר. במאמר מוסגר, אחרי זה התביישתי בעצמי, אישה נשואה שמחזיקה יד לגבר ערבי...  בקיצור, מגלגלים אותי החוצה. בעלי ואמא שלי עומדים שם, מתוחים מאד. הייתי בפנים למעלה משעתיים. הם מדברים איתי ואני לא מצליחה להבין מה הם אומרים. מרגישה שאני מרחפת בחלל החיצון.  מחזירים אותי לחדר לידה להתאושש קצרה. המיילדת מביאה לי תה מתוק, מבחיל אבל מרענן. כל הגוף כואב והמורל ברצפה. המיילדת מבחינה במצב הרוח הירוד שלי ומתחילה לדבר איתי. היא מסבירה לי איזו גיבורה הייתי, איך התמודדתי לאורך כל הדרך. אומרת שלחצתי מעולה והקרעים ממש לא קשורים לזה. היא בעצמה נקרעת כל לידה מחדש.. היא עוברת איתי על המהלך של הלידה ומסבירה לי שהייתי פשוט מעולה. רק בהמשך אני מבינה כמה זה היה חשוב לשמוע את זה. תודה למיילדת המקסימה שהכניסה לי טוב טוב לראש ששום דבר לא קרה באשמתי.. חסכת לי הרבה פגישות פסיכולוגיות.

בקצרה אני אומר שהמשך לא היה קל.. קבלתי מינון מוגבר של אפידורל שהרדים את שלפוחית השתן. הייתי עם קטטר 10 ימים ושלושה חודשים סבלת מעצירות קשה מאד. הבייבי המתוק נולד עם צרכים מיוחדים. עברתי (כמעט) שנה מאד לא פשוטה. אשפוזים ארוכים, טיפול נמרץ, החייאות, פחד והרבה חוסר אונים סביב המצב הרפואי הנדיר של הילד. סבלתי מדיכאון אחרי לידה, שאני עדיין סוחבת שאריות שלו. אבל היום אני יכולה להסתכל אחורה ולהודות על כל מה שלא מובן מאליו. אני בריאה, הילד שלי חי. אני אוהבת אותו ומחוברת אליו בכל נימי נפשי. יש לי תפקיד ושליחות לקדם אותו ולמצות את הפוטנציאל המדהים שלו. הדרך קשה אבל אני בטוחה שאלוקים, אבא שלי האוהב, הולך איתי יד ביד והוא יעזור לי לצלוח את כל האתגרים.

פשוט מזעזע מה שעברת שם. מזעזע. יחס נורא וגועלי של רופאים ששכחו שהם מטפלים בבני אדם, ועוד יולדת.

פשוט נורא אין לי מילים

והמרדים הערבי נשלח לך משמיים להחזיק לך את היד ולתמוך בך, ממש משמיים, ואת עשית את הדבר הנכון וקיבלת ממנו את כל התמיכה שיכלת כדי להישאר שפויה וכדי שיהיה לך קרן אור אחת בתוך החדר ניתוח הזה.

זה לא יאומן - המיילדת והמרדים הערבי בצד אחד, וכל שאר הצוות הרפואי בצד השני, כמה סבל וכמה כוח יכול בן אדם לתת או לגרום לבן אדם אחר שמוולו.

אין לי מילים להגיד על מה שעברת

אישה גיבורה

איזה גיבורה, הרגשתי איתך...

שיהיה לך רק טוב!

את פשוט גיבורה! ועוד מדברת על אמונה.. פשוט חזקה וגיבורה, לא כולן היו מצליחות. כל הכבוד לך. תגדלי אותו בנחת, בשמחה, ובבריאות בע"ה. 

איפה ילדת?

אני פשוט בהריון ראשון, מתה מפחד מזריקו, או בדיקות דם.. אני לאיודעת איך אעבור לידה.. 

מעניין אותי איפה ילדת, איפה יש יחס מזעזע כ"כ

אתמול שיגרתי את הסוף של הסיפור ולא נכנסתי עד עכשיו.. הייתי בטוחה שאף אחת לא תשרוד על הסוף והייתי בהלם מהכמות של התגובות. איזה כיף שקראתן!! ממש התרגשתי מהחיזוקים והעידודים. לא מספיקה להגיב לכל אחת באופן אישי, אבל קראתי כל תגובה ותגובה ואני מעריכה מאד אין עליכן. 

כנראה נפתח לי איזה מחסום עם הכתיבה ופתאום בא לי לשתף בעוד חוויה מהאשפוז.

כזכור ילדתי בשיא הקורונה וההיסטריה בבית חולים סביב המסכות היתה מאד גבוהה. ובצדק, נדבקו הרבה צוותים רפואיים והיתה חובה להקפיד מאד מאד. ההקמה הזו חשובה להמשך..

יומיים אחרי הלידה חמותי הגיעה לבקר אותי. ישבנו עם מסכות, מרחק והכל. הייתי מותשת ברמות ולא היה לי טיפה של כח לדבר, בוודאי שלא לצעוק מבעד למסכה. אבל  הרגשתי לא נעים שלא להתייחס אליה. הביקור היה ארוך ואימץ אותי מאד. ניסיתי לשחק אותה אמא שמחה ומאושרת, מצב רחוק מאד מהמציאות. בסוף היא הלכה ואני הרגשתי צניחת אנרגיה מטורפת.   באותו יום גם לא אכלתי כמעט כלום כי דאגתי לתינוק, אז התחילו לראות שמשהו לא בסדר איתו. החלטתי ללכת לשבת עם הבייבי במקום שקט במחלקה ולהירגע קצת. ושם התעלפתי. איתו. בידיים. נס שמישהי בדיוק עברה שם, תפסה את התינוק שלא יפול והזעיקה את האחות. האחות מייד קראה לרופא והוא אמר שאני מיובשת (וגם צעק עלי איזה חסרת אחריות אני שהחזקתי את התינוק בכזה מצב). ניסה להכניס לי עירוי נוזלים ולא הצליח למצוא שום וריד. הוא דקר ודקר ודקר, עד שהצליח להחדיר את המחט בשורש כף היד, ממש קרוב לפרקי האצבעות. זה כאב, אבל לא היתה ברירה. הלכתי לישון וב-01.00 בלילה התעוררתי מכאבים. זזתי בתנועה פתאומית וכנראה המחט נשלפה. התחיל שטף דם מלחיץ מהיד.  נבהלתי, צלצלתי לאחות בפעמון אבל אף אחד לא הגיע. הרגשתי כ"כ חלשה, לא היה לי טיפה של כח לקום מהמיטה ולהזעיק עזרה. אבל הדם המשיך לזרום בכמויות ואני גררתי את עצמי לתחנת אחיות. הגעתי לשם בקושי, הדם עדיין מתיז לכל עבר. האחות רואה אותי ואומרת: "אני לא מדברת איתך בלי מסכה, לכי לשים ותחזרי.. ". באותו רגע ראיתי חושך בעיניים. על מה בדיוק היא מדברת? בקושי הצלחתי להגיע לתחנה, איך היא מצפה שאני אחזור את כל הדרך לחדר? בקשתי ממנה שתביא לי מסכה והיא אמרה שאין לה. היא הושיטה לי תחבושת לעצור את הדם ואז פשוט הסתובבה והתחילה לדבר בטלפון. באותו רגע  הרגשתי כזה יאוש, שאין לתאר במילים. התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות בהיסטריה. אפילו לא היה לי כח לעצור לעצמי את הדם. תכננתי למות ליד הדלפק ולגמור סיפור. כשהאחות ראתה שזה המצב היא הסכימה בטובה לעזור לי. עצרה את הדם בתנועות עצבניות ולא נעימות, לקחה אותי עד הכניסה לחדר ומשם לא הסכימה לעזור לי, שוב, כי אני בלי מסיכה. בקשתי ממנה שתחכה, אני אלבש מסכה ושתעזור לי לעלות למיטה. היא לא הסכימה, יש לה עומס במחלקה ואין לה אפשרות לחכות. ניסיתי לטפס לבד למיטה אבל לא היה בי גרם של כח. פשוט התיישבתי על הכורסא וישנתי שם את שארית הלילה. בבוקר נכנסה אלי אחות אחראית ואמרה לי שהיא באה לדבר איתי על המצב הנפשי שלי, כי הגבתי אתמול בצורה מאד קיצונית לזה שהאחות ביקשה ממני לשים מסכה... בחרתי שלא להגיב. 

הייתי מאושפזת שם שבוע וצברתי עוד כמה חוויות מפוקפקות, אולי אשתף בהמשך..

תודה למי שקראה עד כאן, הכתיבה ממש עוזרת לי לעבד את מה שהיה. 

זה ממש הציל אותי. לפני זה הייתי מתעוררת בלילה מסיוטים. בכללי לא הייתי בתפקוד נורמלי. בטיפול עשיתי עיבוד יסודי לטראומה וזה ממש החזיר לי את השפיות. 

הקטנה שלי אוהבת בעיקר לחם ופיתה וכמובן ממתקים🙈 לפעמים אוכלת גם פריכיות. בירקות מבושלים היא אוכלת רק תפו"א בצורת צ'יפס.

אנחנו ננסה לתת לה מהמצות, אבל אם היא לא תסכים - אז נקנה פיתות ולחמניות מקמח תפו"א (הן לא בהכשר לפסח שאנחנו אוכלים, אבל לא תהיה ברירה).

והיא תזלול הרבה במבה (מזל שאנחנו ספרדים...)

גם קניידלך יש סיכוי שהיא תאהב, אני מקווה. (היא אוהבת פלאפל וכדורי פירה)

מקווה שהילדים הבררניים של כולנו לא ירעבו🤷‍♀️

בחג עצמו אנחנו מתארחים

מקווה שיהיה שם דברים לאלתר לה

אין לי תנור של פסח...

מערבבים הכל על הגז עד לאיחוד

על נייר אפייה ליצור עיגולים ללחמניות

ולאפות על 180 עד שמזהיב קצת לצערי לא זוכרת כמה זמן.. 

כשאני רוצה שתאכל בשרי אני מערבבת לה טוב באורז או בקוסקוס וגם אז לפעמים היא מסננת את זה

אבל הם בסוף מסתדרים!!

אגב,

אפשר להשרות חתיכות קטנות של מצה במים כמה דק' ואז לסנן ולהכין עם זה מצה ברייט עם קצת חלב, זה מרקמית מאוד מזכיר פתיתים.

גם קניידלך זה אחלה. 

קינואה אתם אוכלים?

במקרה שממש לא מוצאת הייתי מתייעצת עם רב אם אפשר להקדיש סיר לבישולים שלה ולהכין לה פסטה קטניות ואורז..

עד גיל שנתיים בוודאי התירו לי לתת קטניות

אפשר גם מקמח מצה וגם מקמח תפוחי אדמה

מצה מפוררת עם חלב וסוכר או שוקו אחרי כמה זמן קצת מתרכך

מצה טוסט במחבת

אני מכינה אותו מראש לעניין, ברמה ששאלתי אותו "אתה זוכר מה זה ליל הסדר?" והוא ענה: "כן, החג שאין בו פסטה." 😂

לא שאני חושבת שההכנב הזו תעזור...

התגובות שלו נורמליות, לא אפאאי, מגיב כמו שהוא בדכ?

אם כן אני חושבת שזה מסםיק.

לא בטוח שהיא תשלח אחרי ככ הרבה שעות, תלוי רופאה אני חושבת.

ועכשיו הוא נרדם

מותר לישון אחרי שנפל?

אוף אני לא מאמינה שזה קרה לי

מכיוון שכנראה זה קרה מזמן נשמע לי הגיוני שזה בסדר שירדם. מצד שני אני לא רופאה..

מבינה אותך, העייפות הזאת בלתי בלתי נסבלת...

במצב דומה לשלך הצמדתי את המיטה שלי לקיר כדי שזה לא יקרה, ופעם אחת כשהשתמשתי במתחברת ולא יכלתי, שמתי אחרי המתחברת שידה קטנה כמעט בגובה המיטה עם מזרן קטן עליה שאם יתגלגל לא יפול חזק אלא יפול לשם

כנראה שעכשיו הלול גם בלם את הנפילה

הלול צמוד למיטה שלי וכשהוא נפל הלול התרחק מהמיטה

ותבדקי אם יש אפשרות לנעול את הרגליים של הלול או להצמיד לקיר בין המיטה שלך לקיר כדי שלא יהיה ללול לאן לזוז. אפשר גם מתחברת ואז הוא יתגלגל פנימה אליה

ואולי נפל לפני שבכה ולא מיד בכה?

אןף

אני מכניסה את עצמי לסרטים, אני אלופה בזה

כנראה לא שם קיבל מכה

אני מתלבטת אם ללכת לרופא או להתקשר

ותוהה לעצמי אם יש סיכוי שתגיד משהו אחר חוץ מללכת למיון

כי אני נמצאת המון בבתי חולים עם אחד מילדי

שומעת המון דברים

אבל כדאי שרופא יראה אותו, כנראה שהכל בסדר! מלא ילדים נופלים מהמיטה

וזה מלחיץ אבל ברוב הפעמים הכל בסדר

אז אולי אני הצד הלא נחמד עכשיו

לגבי אישונים מורחבים- קחי פנס של פלאפון ותכווני לעין אם את רואה שהאישון מתקטן לגודל קטנטנן זה סימן מעולה 

לק"י

רגיל. לרופא יש פנס אחר.

@פה לקצת קרה לנו גם פעם באמצע הלילה עם תינוקת בת כמה חודשים.

נסענו למיון, ושם בדקו ושחררו עם סימני אזהרה למה לשים לב. עכשיו בבוקר אפשר ללכת לרופא.

בגדול, הסכנה היא מנפילה מגובה של פי 2 או 3 מהגובה של התינוק.

וחיבוק, זה באמת מלחיץ.

היא לא שלחה למיון. שאלה כמה שאלות לגבי ההתנהגות שלו, ואמרה שאם אני לא רואה משהו חריג אז אפשר להישאר בבית.

אותי זה מרגיע להתייעץ עם גורם רפואי...

וחיבוק, זה בטח היה ממש מלחיץ❤️

עכשיו חזרנו מהרופאה, היא אמרה שב"ה הכל נראה בסדר ורק להמשיך לעקוב.

ואני מנסה לחשוב מה אני עושה שפעם הבאה זה לא יקרה וגם אם חלילה ארדם הוא לא יפול.

המיטה שלי צמודה לקיר ומהצד השני הלול של התינוק.

אני לא אניק בלי להישען כי זה גם מסוכן, אז במקום להשען על הקיר אשען על הלול.

או שלא הבנתי נכון?

לק"י

את יודעת להניק בשכיבה?

אני מניקה בשכיבה, והתינוק ישן בין הקיר לביני. אבל אנחנו ישנים ביחד.

בישיבה הייתי נרדמת...

(כם בשכיבה אני נרדמת אבל התינוק לא יכול ליפול)

עשיתי את זה עם הגדולים אבל זה גורם שכל הלילה הם ינקו כי כל פעם היינו נרדמים

אבל באמת רעיון לנסות איתו, שכחתי מזה

מעדיפה להניק כל הלילה מאשר שיפול שוב

שאם הוא יפול שוב זה יהיה למקום רך

התמונה שלו זרוק על הרצפה לא יוצאת לי מהראש

תודה לה' שזה עבר בשלום!

יש טיפים להנקה בשכיבה כדי שלא נרדם לפני שמסיים לאכול?

או שאצל כולן זה ככה? כשאני מניקה בשכיבה מרגיש לי שאני מניקה כל הלילה כי הוא נרדם כשמתנתק ואז מתעורר אחרי כמה זמן להמשיך ככה כל הלילה.

אני משתמשת ברגילות מכובסות.

תחתיות לסירים- האמת יש לי מלא, אז חלק משמשים לפסח.

אפשר לשים מגבת.

נטלה- יש לנו פשוטה מפלסטיק.

אם זה מפלסטיק, אני חושבת שאפשר לנקות טוב ולהשתמש ברגילה.

אולי גם אם זה מחומר אחר. סך הכל משתמשים בזה רק למים קרים.

תחתיות אישית אני קונה את הפושטיות עם החורים

אני לא בטוחה שצריך חדש, ממליצה לך לשאול בטתר ישיבה או משהו (חכולה לשאול בשבילך אם תאצי)

נטלה לא חושבת שיש בעיה

פשוט מנקים אותה הייטב ( אם זה זכוכית טולי צריך עירוי? אינלי מושג ויכולנ לשאול בשבילך) 

אם היא ממתכת, בעירוי מים רותחים עם חומר מפגל.

מגבות אנחנו מכבסים ומשתמשים בשל כל השנה

תחתיות לסירים-אפשר לשים מגבת, אפשר קרטון ביצים.

תחתית לסירים - מזכוכית/ מעץ -

ניקיון ועירוי מים רותחים,

מגבות-לכבס,

נטלה - לנקות

בהצלחה! 

מגבות אני אוהבת להתחדש אבל משתמשת גם בישנות

תחתיות לסירים - אני לא משתמשת בשלי של ימות השנה ונראה לי שאין לי גם כי חידשתי לפסח הקודם והעברתי לימות השנה

הכי הרבה על מגבת אבל תכלס אפשר לשטוף טוב עם סבון ולשפוך מים רותחים

חשוב מאוד לבדוק מאיזה חומר הם. נטלה מניחה שפחות קריטי כי זה לרוב רק עם מים קרים, אבל תחתיות סירים ששמים עליהם סירים רותחים חשוב לבדוק אם זה חומר שצריך להכשיר 

אם יש מכשירי "חמץ" כמו טוסטר וכדו' האם מספיק להצניע אותם או שצריך למכור אותם?

אם כבר מוכרים את החמץ שעל המכשיר

וזה כבר תחת מכירת חמץ שבלוע בהית

או תחת ביטול חמץ

פערים הלכתיים

בין כן צריך למכור

לבין אם מוכרים צריך להטביל שוב כי זה נקנה מגוי..

לבין אפשר

וכו..

ומצניעים

לא מוכרים כלום לגוי

את המגבות ב60 מעלות לפחות

סירים אפשר להניח על מגבות או על כמה מפיות

וליטול ידיים אפשר גם מקופסא חד פעמית של חצי ליטר

יש נטלות זולות ופשוטות אבל אם את לא מגיעה לחנות זה מה שהייתי עושה

אני שמתי לב שיש מגבות שהתפחתי איתן בצק והוא נדבק ולא יורד ממש טוב הכל בכביסה.

אז יש לי אחרות לפסח

מוכרים כמו כובעי מקלחת כאלה, רק לאוכל😅 זה מגיע בגודל אוניברסלי, ממש כמה שקלים במקס וכד וזה מיועד לזה בדיוק

ממליצה להשתמש. מעליו שימי מגבת 

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

לק"י

אפשר גם לצאת לפיצה או משהו כזה.

(במצב הנוכחי אני אוותר).

אפשר לאכול בחוץ.

פיתות בבוקר, צהרים וערב

לעצמי השארתי יוגורט עם גרנולה לאכול בעבודה בבוקר 

או לבשל על גזיה במרפסת? משהו פשוט כמו פסטה ונקניקיות.

אפשר בערב טוסטים אם הטוסטר עוד לא מוכשר.

חביתות וסלט/ירקות שהוכנו בכלים של פסח ואוכלים בחדפ.

בוקר וערב פיתה עם משהו קליל- גבינה כלשהי או ממרח אחר שאוהבים

אבל ההורים שלי היו קונים פיצות ואבא שלי היה יורד איתנו לגן שעשועים

זכור לי כחוויה וגם כפרס על הניקיונות

כדאי רק להיות בגינה בסמוך למקלט

ונאכל ארוחה אחת בחוץ פיצה/פלאפל

יש גם שאריות מארחות אחרות שנוכל לחמם במיקרוגל

ולבוקר אפשר חביתות עם גבינה וירקות

בלחמניות כשרות לפסח 

לפותחת- בבוקר אוכלים פיתות עד סוף זמן אכילת חמץ

לצהריים מכינה מרק ירקות מרוסק וסיר עוף עם תפוח"א

אחה"צ קרקרים מקמח מתפוח"א, פירות, עוגות וכד'

לפי הרב אליהו אסור גם לספרדים לאכול אותה. 

מצ"ב הסבר באתר כושרות

עוגיות מצה עשירה | כושרות - ייעוץ והכוונה בכשרות

מעתיקה מאתר כושרות:

"מחמת הטענות הללו התריע הגאון הרב מרדכי אליהו שעוגיות אלו נחשבות לחמץ גמור בין לאשכנזים ובין לספרדים, חובה לבער אותם מן הבית לפני פסח, ולא לרוכשם גם לאחר הפסח שכן הן 'חמץ שעבר עליו הפסח'.."

מדובר על עוגיות מצה עשירה..

יודעת שיש הרבה שלא יודעים

ואז מוכרים אותן בפסח לגוי..

וככה אחרי פסח הן לא 'חמץ שעבר על הפסח',

ואני יכולה להתפרע עליהן בכיף

אבל עוגיות בוטנים זה פסגת האושר שלי בפסח🤭

בואי נגיד אבל שלא גדלתי בבית שנהוג להכין בו עוגות בפסח אז כל אחד והגרסא דינקותא שלו חח

ואחים שלי היו מחכים כל שנה לימים לפני פסח כדי לאכול אותם.

או קרקרים מקמח תפו"א (קנויים) עם גבינה, ירקות וכדומה.

ועד הלילה בטח נאכל שטויות. יש עוגיות קנויות מקמח תפו"א. לא הכי טעים, אבל נשנוש.

מקווה שיתאפשר מבחינת מזג האוויר.

דווקא עם ארוחת צהריים אני תמיד מסתבכת

לק"י

אני מוציאה כלים מהארון של פסח לפי הצורך.

ואז אפשר לבשל בלי לארגן מטבח שלם.

או קורנפלקס עם חלב (אפשר גם כשלפ)

לפני החג אפשר שאריות מהצהריים

נקניקיות וציפס

מרק ירקות

מרק כתום

פירה

יש קרקרים כאלה שנראים כמו מצה אבל מקמח תפו"א, אפשר אותם עם ממרחים.

עוגות "שהכל"

נגיד קרונפלקסים וכזה קטניות אם אין לך כח להתעסק עם חמץ.

אפשר גם לוותר לגמרי עת חמץ בבוקר, להוריד כלי פסח מוקדם בבוקר ולהכין שקשוקה ולהגיש אותה עם פרכיות אורז נגיד.

ואז ארוחת צהריים קצת יותר מאוחרת.

לילדים אני אורזת מנה מהצהריים בקופסה פשוטה.

אורז עם קציצות וקוביות תפו"א ברוטב עגבניות.

עם ביצה קשה בצד. אפשר גם שעועית ירוקה.

אולי יש מי שלא מבשל קטניות בכלי פסח- אנחנו כן.

מה שאוכלים- אוכלים, מה שלא זורקת.

אחרי כניסת החג כבר מביאה מהמרק וכד'.

לעצמי נהנית מעוגיות בוטנים 😁

לגדולים יותר קצת פרכיות אורז עם סלט ביצים ו/ או אבוקדו.

אפשר גם תמר עם שקדים/ אגוזים אם מתחשק מתוק.

מן הסתם שיש מלא דעות על כל דבר בפסח.

מי ששואלת על אוכל צריכה לקחת את זה בחשבון.

(אנחנו אוכלים, וגם בשבת שצמודה לשביעי של פסח שחל ביום שישי)

אנחנו גם אוכלים בשבת שאחרי שביעי של פסח

אבל לפני פסח לא..

צהריים מרק עוף עם ירקות

לפני ליל הסדר לילדים- כל השנים דאגתי לשניצלים... השנה יוצא שגיסה אחרת דואגת למשהו בסגנון

חביתת בצל

פשטידת ירקות

סלט ירקות עשיר

בלינצ'ס עם פירה

שקשוקה

לביבות

מוזלי (יוגורט עם פירות ושקדים)

נשאר לכן כוחות לבשל אחרי החודש המשוגע הזה?

אני רק חושבת מה הכי קל ומבשלת או שלא

והרבה רעבה ....

קודם כל חייב לאכול משו😅

ובבחג אני מבשלת דברים שבדרך אני לא מכינה

וגם, למרות הכל, האוכל עושה אוירה של חג למרות שאין ככ

חשוב לי לשמח את הילדים שלי ושיראו אותי מתפקדת כרגיל כי מאוד קשה להם עם המצב הזה, אז במה שאפשר אני משאירה כרגיל

ארוחת בוקר סיום כל החמץ

באמצע ניתן לאכול פירות ואת החטיף הלאומי תפוצ'יפס

ארוחת צהריים מפוצצת בשרית

ואח"כ יש פירות, יש עוגות שהכל, לפני הסדר אבשל תפוחי אדמה לרעבים שינשנשו לפני הדלקת נרות

רק לציין יש פה 4 מתבגרים שלי + ועוד 2 טרום ועוד 2 קטנים ועוד אורחים מתבגרים אז בהחלט אתגבר נשנושים